מיסטריום

לוסי הוא הכינוי שהוענק לשלד של נקבה ממין אוסטרלופיתקוס בת 3 מיליון שנים, שנמצאה באתיופיה ונחשבת לאחת האבות הקדומים של המין האנושי. לוסי הוא גם שמה של גיבורת הסרט לוסי (2014), שהקשר בינה לבין אותה קופה קדומה מתברר בסופו. לאחר שנחטפה בידי אנשי מאפיה קוריאנים שרצו להשתמש בה כדי להבריח לאירופה סם מסוג חדש, ספג גופה של לוסי מנת יתר של אותו הסם, והלה חולל בה שינויים בלתי צפויים. בעוד רוב בני האדם משתמשים, לפי הסרט, ב-10% בלבד ממוחם, התחיל מוחה של לוסי להגביר במהירות את התפוקה שלו, כשהוא מתעצם בעשרות אחוזים מדי שעה. כתוצאה מכך החלה לוסי לפתח כוחות יוצאי דופן, החל משליטה גופנית מלאה, דרך פסיכוקינזיס ושליטה על אנשים ומכונות, ועד לכוחות אלוהיים של שליטה מוחלטת בחלל ובזמן כאשר הגיעה לבסוף ל-100% מהפוטנציאל שלה – השלב בו נהפכה ל... משהו אחר, לא אנושי בעליל.

אז נכון, הרעיון העומד בבסיס הסרט, לפיו אנשים מנצלים רק עשירית ממוחם, הוא אגדה אורבנית ללא בסיס מדעי. גם אילו זה היה נכון, לא סביר שמנת יתר של סם היא מה שיכול להקפיץ את האדם לניצול מלא של מוחו – ובהחלט לא סביר ששימוש כזה במוח יעניק לאדם כוחות על-טבעיים יוצאי דופן שכאלה. מבחינה זו ומבחינות אחרות, העלילה של הסרט מטופשת ביותר ולא מנסה אפילו להצדיק את עצמה. אבל אם נניח בצד את ההצדקה המדעית, ונקבל את ההיגיון הפנימי של הסרט כפי שהוא, מדובר בחוויה מיוחדת המשלבת צילומים מרהיבים עם רעיונות עמוקים ומעוררי מחשבה.

במרכז הסרט לוסי עומד הרעיון של התעלות האדם מהאנושי אל מה שמעבר לו, והשאלה כיצד תשפיע התעלות כזו על האדם ומה יהיה בסופה. רעיון זה מופיע בספרים וסרטים רבים, כמו אודיסיאה בחלל, מכסח הדשא, רובוקופ, השומרים (Watchmen - דמותו של ד"ר מנהטן), התעלות (Transcendence) ועוד. השאיפה להתעלות היתה נחלתם של בני האדם מזמנים קדומים, כאשר מיסטיקנים למיניהם ניסו לשחרר את תודעתם ולהמריץ את גופם מעבר למגבלות האנושיות. בימינו נעשתה אפשרות זו אקטואלית מכיוון חדש, הלוא הוא הסינגולריות – הנקודה בעתיד (הלא רחוק אולי) בה יוכלו בני אדם להתמשק עם מחשבים, להעצים את תודעתם באמצעות חיבור למחשב, ואולי להעביר אותה לגמרי למימד  הווירטואלי ולהפוך למשהו שונה לגמרי מכל מה שהיה קיים עד היום.

אפשרויות אלה מעלות את השאלה, מה פשר הדבר להיות אנושי? מה הופך אותנו לאנושיים? האם אלה הגוף, התשוקות, הרגשות, המצפון, התבונה? ולמה נהפוך אם נוותר עליהם?

אם ניקח לדוגמא את לוסי, הרי שהשינוי העיקרי שהתחולל בה היה שכלי. בבת אחת היא נעשתה מודעת לכל המרחבים של מוחה, כולל פרטי הפרטים של הזיכרונות המוקדמים ביותר, והגיעה לרמת אינטליגנציה שאינה ניתנת למדידה. היא יכלה ללמוד שפות חדשות תוך דקות, לקרוא כהרף עין מאמרים בני אלפי עמודים ולזכור אותם בעל פה. לדבריה, מה שאיפשר לה את ההתקדמות הזו היה השחרור מכל המכשולים המצויים במוח, ביניהם הרגשות, התשוקות, הפחדים וכו'. כל אלה הושלכו מאחור, בעוד מוחה פורץ קדימה וסופג לתוכו כמויות עצומות של ידע והבנה. וככל שידיעותיה והבנתה של לוסי התרחבו והעמיקו, כך הלכה והתנתקה מעולמם של בני האדם ומהדברים המעסיקים אותם.

באחת הסצנות המוצלחות בסרט, לוסי המשודרגת יושבת בדירה מול המחשב הסופר-מהיר שלה, כל מחשבותיה מרוכזות בפיענוח סודות היקום ומסתרי הבריאה העמוקים ביותר, סופגת מידע בכמויות אדירות מדי שניה – כשברקע השותפה שלה מלהגת על האודישנים שהשתתפה בהם, הבחור שהיתה איתו, ועוד מיני הבלים שכאלה שעד אתמול היו מרכז עולמה של לוסי, ועכשיו מעניינים אותה פחות מגרגירי האבק שבין חריצי הרצפה. זוהי המחשה לאופן שבו הידע והרחבת תמונת העולם משנים את האדם, ומרוממים אותו מיצור השקוע בדחפים הנמוכים שלו, למשהו הנמצא הרבה מעבר לזה. השחרור מהתשוקות והרגשות הוא גם תנאי הכרחי לשם ההתעלות השכלית, וגם תוצאה ישירה הנובעת ממנה.

מנקודת מבט יהודית, ההשוואה בין לוסי לבין האידיאל של הרמב"ם מתבקשת ממש. הרמב"ם היה שותף לרעיון האריסטוטלי, לפיו השכל הוא מהות האדם והחלק העליון שבו, ואילו הרגשות והתשוקות אינם אלא תוצר של החומר השפל. פסגת שאיפותיו של האדם השלם, לפי הרמב"ם, היא להגיע למושכלות העליונות ולהבנה מושלמת של היקום, הטבע והאל. כל מטרתם של המוסר האנושי, התורה והמצוות, היא רק ליצור סביבה נוחה שתאפשר לאדם השלם לעסוק במושכלות ללא הפרעה. רוב בני האדם אינם יכולים להגיע לפסגה זו, ותכלית קיומם היא לתמוך ביחידי הסגולה ולספק להם את האמצעים הדרושים להם כדי להתעלות. זה בדיוק מה שקורה בסרט, כאשר לוסי מנתקת את הקשרים הרגשיים שלה עם בני האדם, ומשתמשת בהם כאמצעי להשגת הדרוש לה, מבלי להתייחס לשיקולים מוסריים כלשהם. הרבה אנשים שקיבלו כוחות-על נוטים להפוך לאנוכיים ואגואיסטים, או לחילופין לגיבורים ולוחמי צדק אלטרואיסטים; לוסי אינה לא זה ולא זה. היא לא מתעניינת לא בעצמה ולא באחרים, אלא הופכת למעין רובוט, מחשב או מלאך, החותר להשלים את ידיעותיו והבנתו ועושה כל מה שנדרש לשם כך. מבחינתה, שאר האנשים אינם אלא רכיבים במערכת, שניתן להשתמש בהם או למחוק אותם בהתאם לצורך. מעניין להשוות זאת לדמויותיהם של תנאים מסוימים, כמו ר' שמעון בר יוחאי, ר' יוסי מן יוקרת, ר' אליעזר ואחרים, שהתעלו לדרגה כזו שיחסם לחיי אדם ולעולם האנושי השתנה לגמרי.

בפסגת הידע אליה חותר הפילוסוף הרמב"מיסטי, נמצאים מעשה בראשית ומעשה מרכבה – אותו ידע אזוטרי המוזכר אצל חז"ל, ושהרמב"ם מפרש אותו כמתייחס לחוכמת הטבע ולחוכמת האלוהות. זהו בדיוק הידע שלוסי מגיעה אליו בשיא התעלותה, כאשר כל סודות היקום והבריאה נגלים לנגד עיניה, והיא טסה במרחבי הזמן ורואה את יצירת היקום, התפתחות החיים, וכל התהליכים הפיזיקאליים והביולוגיים הכרוכים בכך, מהתא הבודד ועד לגלקסיות. היקום נחשף לפניה כמערכת אדירה ומרהיבה ההולכת ומשתכללת ככל שחולף הזמן. במושגים שתיארתי במקום אחר, זוהי בדיוק התובנה של מכונת-האל, התפיסה ההוליסטית של היקום והבנת האופן בו חוקיו פועלים, יוצרים ומעצבים את המציאות. רוב האנשים מכירים רק נקודה קטנה מהיקום, ושקועים יותר מדי בעצמם מכדי להבין את מקומם בתמונה הגדולה. רק הבנה מלאה של היקום כולו ושל חוקי הטבע מעניקה לאדם את הפרספקטיבה האלוהית, והופכת אותו להיות בעצמו דמוי-אלוהי, משוחרר ממגבלות התפיסה והחשיבה של בני האדם.

בסופו של התהליך, אמור הפילוסוף הרמב"מיסטי להידבק בשכל הפועל במידה כזו, שגם כשימות גופו תמשיך נפשו להתקיים לנצח בצורה שכלית טהורה. בלי לקלקל את העלילה, אפשר לומר שדבר דומה מאד קורה גם ללוסי כשהיא מגיעה לפסגת התעלותה. אבל בכך לא נגמר הסיפור. בסוף מורה הנבוכים, שלאורכו שיבח הרמב"ם את הידע כתכלית הסופית של השלמות, מבצע הרמב"ם לפתע פניית פרסה, וטוען שתפקידו של האדם השלם אינו מסתכם בהשגת הידע לעצמו – אלא עליו לרדת בחזרה אל העם, ולהדריך אותם בדרכי הצדק והמוסר. "כי אם בזאת יתהלל המתהלל, השכל וידוע אותי", אומר ה' (ירמיהו ט, כג), אבל הפסוק אינו מסתיים בכך, אלא ממשיך: "כי אני ה' עושה חסד משפט וצדקה בארץ, כי באלה חפצתי נאום ה'". הפילוסוף אינו אמור להתנתק לגמרי מהאנושות ולהסתגר במגדל השן, אלא להורות לאחרים את הדרך ללכת בעקבותיו. גם את זה עושה לוסי בסופו של התהליך, כשהיא מוסרת בידי האנושות את המפתח להבנת מסתרי היקום.

סיפורה של לוסי הוא אם כן סיפור של התעלות, ואולי של תשובה. מי שהיתה בחורה קלת דעת ונהנתנית, שראשה שקוע במסיבות ובחורים, הגיעה תוך יום אחד למדרגה העליונה ביותר האפשרית לאדם, כשהיא משילה מעליה את כל חולשותיה האנושיות. אפשר לדון עד כמה דרך זו אכן אידיאלית, והאם אובדן התשוקות והרגשות הוא אכן מעלה או שמא חיסרון. האם האדם השלם הוא שכל טהור, קר ואדיש, המתעניין באמיתות האובייקטיביות ואינו מתייחס לטוב ולרע, או שאין שלמות בלי לרומם את שאר כוחות הנפש? האם קיום סינגולרי, בו הופך האדם לתוכנת מחשב הקיימת במרחב וירטואלי, הוא התקדמות רצויה ומבורכת או אובדן האנושיות? האם רגשות הם חולשה או מעלה? האם היעד הרצוי הוא להיות אנושי, או להיות על-אנושי – ומה זה אומר בעצם להיות אנושי? לוסי מספק חומר למחשבה על כל הנושאים הללו, בלי להתיימר לתת תשובה.

תובנה נוספת שקשורה לסרט היא ההבדלים בין בני האדם. כמו בסצנה שתוארה לעיל, כלפי חוץ נראים כולם אותו דבר, אך ההבדל בין עולמם הפנימי של בני אדם יכול להיות שמיים וארץ. האדם השפל אינו מסוגל להבין ולשפוט באמת את האדם הנעלה; הוא מודד אותו בכלים הקטנים והמוגבלים שלו, ומשליך עליו את חולשותיו האישיות. האגואיסט בטוח שכולם אינטרסנטים כמוהו, הנואף משוכנע שכולם תאוותנים, והשקרן מאמין שכולם רמאים, ובהתאם לכך הם מפרשים כל מה שהם רואים. אבל בעוד הם מתפלשים בבור הביוב, משייט האדם הנעלה בגובהי מרומים, רחוק מהשגתם כפי שהנשר רחוק מהתולעת. כשאנו מתבוננים בדמויותיהם של בני מעלה כמו אישי התנ"ך, חז"ל וגדולי הדורות, עלינו לזכור שלא מדובר בחברינו לספסל הלימודים, אלא בדמויות הנמצאות גבוה מאד מעלינו, שכל ניסיון להבין אותן באמת נידון לכישלון. אין זה אומר שאיננו יכולים ללמוד מהם ולנסות להבין את דמותם ככל שידינו משגת, ולעתים אף להעביר עליהם ביקורת, אבל חשוב לזכור במי מדובר ואיזה פער קיים בינם לבינינו.

סיכומו של דבר, אם מתעלמים מהשטויות שבעלילה, לוסי הוא סרט חווייתי ומפוצץ-מוח, בדומה לסמים העומדים במרכזו. זה מסוג הסרטים שיוצאים מהם בתחושת התפעמות, בהרגשה שלרגע נגענו במשהו גדול מהחיים וראינו את היקום מנקודת מבט קרובה יותר לאלוהי. עכשיו צריך רק לחשוב איך לקחת את החוויה הזו וליישם אותה בפועל בהמשך חיינו.