האש, הבשר והדם: עבודת הקרבנות והאדם המודרני

האש, הבשר והדם: עבודת הקרבנות והאדם המודרני
פורסם ב 06/04/2015 15:23:04

 

הקרבנות תופסים מקום מרכזי מאד בתורה, אולי המרכזי ביותר. כבר ראשוני האנושות, הבל, נח והאבות הקריבו קרבנות. ספר ויקרא מוקדש ברובו לעיסוק בקרבנות, וגם פרשיות שלמות בחומשים האחרים. מתוך ששה סדרי משנה, עוסק סדר שלם, סדר קדשים, בדיני הקרבנות, ומקומם לא נפקד גם בסדרים אחרים. הרמב"ם ייחד לעבודת המקדש ולקרבנות שניים מספרי היד החזקה – ספר עבודה וספר קרבנות. חז"ל הפליגו בחשיבותם של הקרבנות וקבעו שעבודת המקדש היא אחד הדברים עליו עומד העולם, לצד התורה וגמילות חסדים. הכמיהה לחידוש עבודת הקרבנות מופיעה באופן קבוע בתפילות המוספים, בהגדה של פסח ובתפילות אחרות.

למרות כל זאת, בימינו מרגישים אנשים מסוימים ניכור וריחוק כלפי הרעיון של קרבנות מן החי. הם מתקשים לראות את הקדושה בבהמה הנשחטת, בדמה הנזרק על המזבח ובבשרה העולה באש. לרבים נוח עם המצב הקיים, בו "אין אנחנו יכולים לעשות קרבנות חובותינו לפניך", והם ממלמלים את התפילות על חידוש הקרבנות כצפצוף הזרזיר בלבד. מכיוון שחלקם נתלים במקורות שונים כדי להצדיק את עמדתם, ולנסות להראות כאילו עבודת הקרבנות הינה בעייתית גם מבחינה דתית, מן הראוי להתייחס לטענות הללו ולהראות את הטעות שבהן.

שקר ידוע, שלא הופך לאמת בכך שחוזרים עליו פעמים רבות, הוא הטענה כאילו הנביאים התנגדו לעבודת הקרבנות. לשם כך מובאים מבחר ציטוטים כמו "למה לי רב זבחיכם יאמר ה', שבעתי עלות אילים וחלב מריאים, ודם פרים וכבשים ועתודים לא חפצתי" (ישעיהו א, יא); "כי חסד חפצתי ולא זבח, ודעת אלהים מעולות" (הושע ו, ו); "כי לא דברתי את אבותיכם ולא צויתים ביום הוציאי אותם מארץ מצרים על דברי עולה וזבח" (ירמיהו ז, כב), ועוד. על בסיס פסוקים אלה הומצא המושג "מוסר הנביאים", והטענה לפיה הנביאים התנגדו לעבודת המקדש הפולחנית וקראו להחליף אותה במעשי חסד וברגישות חברתית (שאלה מעניינת היא כמה מאלה שתומכים בגישה זו אכן מתנדבים בפועל בארגוני חסד, תורמים צדקה או עוסקים בפעילות חברתית משמעותית...).

אבל כמובן שמדובר בטענה שקרית ומסולפת. בשום מקום לא התנגדו הנביאים לעבודת הקרבנות עצמה ולא קראו להפסיק אותה. קריאה של הפסוקים בהקשר הרחב של דבריהם מראה בבירור, שהתנגדותם היתה לגישה לפיה הקרבנות הם מעין תרופת פלא המכפרת על כל החטאים. אנשי אותו הדור האמינו שהם יכולים לרצוח, לנאוף ולגנוב, ואז להביא קרבן שמן לבית המקדש כדי להשביע את תאבונו של האל ולקבל בכך אישור להמשיך לחטוא. בכך התבטאה התפיסה האלילית לפיה האל זקוק כביכול למזון בדמות בשר הקרבנות, וממילא הוא תלוי בבני האדם וניתן "להסתדר" איתו באמצעות מתן קרבנות בתמורה לכפרת עוונות. נגד התפיסה המעוותת הזו יצאו הנביאים, והבהירו שה' אינו זקוק לאכילת בשר הקרבנות, ושאין טעם בפולחן בבית המקדש כאשר ממשיכים לחטוא בחופשיות מחוצה לו. משל למה הדבר דומה? לאשה המנאפת עם כל השכנים מסביבה, ולאחר מכן עורכת לבעלה סעודה דשנה כדי לרצות אותו. זעקת הנביאים דומה לזעקתו של אותו הבעל, שאין לו שום טעם בסעודות כאלה אם הן משמשות רק כצידוק להמשיך לחטוא. סעודות זוגיות אמנם מבטאות יפה את האהבה בין איש לאשתו, אבל זה כאשר קיים בסיס בריא לאותה אהבה. הן אינן יכולות לבוא במקומה. אם תמשיך האשה להתנהג כך, עלול הבעל להפוך את השולחן בכעס ולגרש מביתו את האשה. אבל לעתיד לבוא, כאשר תחזור בה האשה מדרכיה הרעות ותשוב לבעלה, יהיו הסעודות שהיא מכינה לרצון בעיני הבעל. לכן גם אותם הנביאים עצמם, שיצאו כביכול נגד הקרבנות, דברו על שובם לעתיד לבוא: "והביאותים אל הר קדשי ושמחתים בבית תפילתי, עולותיהם וזבחיהם לרצון על מזבחי" (ישעיהו נו, ז); "בימים ההם תושע יהודה וירושלם תשכון לבטח... ולכהנים הלוים לא יכרת איש מלפני מעלה עולה ומקטיר מנחה ועושה זבח כל הימים" (ירמיהו לג, טז-יח), "וערבה לה' מנחת יהודה וירושלים כימי עולם וכשנים קדמוניות" (מלאכי ג, ד); וכל הפרקים האחרונים בספר יחזקאל עוסקים בכך. עובדה פשוטה היא שעולי בבל בזמן שיבת ציון חידשו מיד את עבודת הקרבנות, שנמשכה לאורך כל תקופת בית שני, מבלי שיעלה מישהו בדעתו לבטל אותם בעקבות דברי הנביאים. כך שהטענה כאילו הנביאים התנגדו לקרבנות מופרכת מיסודה.

 

 

טענה נוספת נגד הקרבנות מסתמכת על דברי הרמב"ם במורה הנבוכים (חלק ג פרק לב), לפיהם מטרת הציווי על הקרבנות ועבודת המקדש אינה אלא כדי להפריש את העם מעבודה זרה. מכיוון שבאותו הזמן היה זה בלתי נתפס בעיני העם שניתן לעבוד את האל ללא קרבנות, קטורת וכדו' (כפי שתישמע היום מוזרה הדרישה לעבוד את ה' בלי תפילות), לא הציב ה' לעם ישראל דרישה כזו, אלא התחכם לרכז את פולחנם במקום אחד ובצורה מוגדרת, כדי שלפחות לא יקריבו לאלוהים אחרים. לפירוש זה, עבודת הקרבנות אינה אלא צורך בדיעבד לרדת לרמה הנמוכה של העם ולהרגיל אותם לפרוש מעבודה זרה, ואין בה שום תכלית לכשעצמה. אילו היו בני ישראל חכמים מספיק כדי להבין את חוסר התוחלת שבפולחן באמצעות קרבנות, לא היה צורך לתת להם כלל מצוות אלה. מכך ניתן להסיק שבימינו, כאשר רוב האנושות הפסיקה מזמן להקריב קרבנות, ואיננו חשים כל דחף מיוחד לעשות זאת – הרי שבאמת אין מקום לעבודת הקרבנות, ואין שום סיבה לייחל לחזרתה. עבודת המקדש היתה לא יותר משלב התבגרות מהילדות האלילית לבגרות הפילוסופית, ותפקידה הסתיים מזמן.

הרמב"ם עצמו מודע לכך שקשה לקבל דברים אלה, ואכן פרשנותו זו זכתה לביקורת צולבת ולהתנגדות חריפה לאורך הדורות. הרמב"ן כתב על כך: "והנה הם דברי הבאי, ירפאו שבר גדול וקושיא רבה על נקלה, יעשו שולחן ה' מגואל, שאיננו רק להוציא מלבן של רשעים וטפשי עולם, והכתוב אמר כי הם 'לחם אשה לריח ניחוח'... והנה נח בצאתו מן התיבה עם שלשת בניו, אין בעולם כשדי או מצרי, הקריב קרבן וייטב בעיני ה'... 'והבל הביא גם הוא מבכורות צאנו ומחלביהן, וישע ה' אל הבל ואל מנחתו', ולא היה עדיין בעולם שמץ עבודה זרה כלל. ובלעם אמר 'את שבעת המזבחות ערכתי ואעל פר ואיל במזבח', ואין דעתו עתה לשלול ממנו אמונות רעות, ולא נצטוה בכך, אבל עשה כן לקרבה אל האלהים כדי שיחול עליו הדבור. ולשון הקרבנות, 'את קרבני לחמי לאשי ריח ניחוחי', וחלילה שלא יהא בהם שום תועלת ורצון, רק שוללות עבודה זרה מדעת השוטים" (רמב"ן על התורה, ויקרא א, ט). 

ר' יעקב עמדן, בספרו מטפחת ספרים, כתב: "הלא לפי דברי ספר מורה נבוכים כל הלכות קדשים הארוכות והעמוקות כמעשה הבל המה, להג הרבה ויגיעות בשר יחשבום בלי ספק המתפלספים, ההולכים בעקבותיו... וכמשפט הזה יגזרו על הלכות טומאות וטהרות נגעים ואהלות, הרבות העמוקות ורחבות אין חקר לדקדוקי דיניהם, לדברי בטלה וריק יחשבו גם הם אצל העקשים ונלוזים, הנבוכים בארשׂ ספר מורה נבוכים. ולפי דעתם אין להאשימם, אחר שמצאו מקום לטעות בדברי רבם... ואלמלא לא היה נמצא בספר מורה נבוכים רק דבר זה בלבד, רוצה לומר מה שכתב טעם הקרבנות, ראוי לגזור עליו שריפה" (מטפחת ספרים פרק ח, עמ' פח). הוא אף הרחיק לכת וטען שלא יתכן שהרמב"ם שחיבר את משנה תורה, הוא האיש שכתב את מורה הנבוכים המכשיל את הרבים בדעות מזיקות כאלה...

למעשה, הרמב"ם עצמו כתב במשנה תורה דברים אחרים בעניין הקרבנות: "וכל הקרבנות כולן מכלל החוקים הן. אמרו חכמים שבשביל עבודת הקרבנות העולם עומד, שבעשיית החוקים והמשפטים זוכין הישרים לחיי העולם הבא" (הלכות מעילה פ"ח ה"ח). הרי שלשיטתו שם הקרבנות הם מכלל החוקים שטעמם אינו ידוע, ואין לזלזל בהם, והוא מביא את דברי חז"ל לפיהם העולם עומד על עבודת הקרבנות. ולא כאן המקום להאריך על היחס בין דעותיו של הרמב"ם במשנה תורה לאלה שבמורה הנבוכים.

על כל פנים, קשה להעלות על הדעת שחלקים נרחבים כל כך בתורה שבכתב ושבעל פה, כל הלכות המקדש והקרבנות על פרטיהן ודקדוקיהן, נועדו אך ורק כדי להרחיק את העם מההרגל לעבוד עבודה זרה. אילו כך היו הדברים, יכלה התורה להסתפק בציווי כללי כלשהו האוסר על הקרבת קרבנות מחוץ למקדש. לא היה שום צורך בפירוט המדוקדק של סוגי הקרבנות השונים והלכותיהם. כאשר אנו רואים אדם המצווה להקים מפעל אדיר לפי הוראות מדויקות, ומורה לפועלים לבצע בו עבודות מסוימות בצורה מדויקת וקפדנית ביותר, קשה מאד להאמין שכל מטרתו היא למנוע מהפועלים לבזבז את זמנם בבילויים מפוקפקים, ורק לתת להם משהו בלתי מזיק להתעסק בו. גם איננו מבינים את מטרתו של אותו מפעל, הרי שהרצינות הרבה המושקעת בכל פרט מפרטיו מעידה על היותו תכלית חשובה בפני עצמו, ולא סתם הסחת דעת חינוכית.

סיכומו של דבר, שיטתו של הרמב"ם במורה נבוכים קשה מאד. היא מהווה דעת יחיד, והיא נסתרת על ידי ראיות מהכתובים, דברי חז"ל במקומות רבים על מעלת הקרבנות, ודברי הרמב"ם עצמו במשנה תורה, שהקדיש בעצמו כאמור שניים מספרי היד החזקה לעיסוק בענייני המקדש והקרבנות. יהיו שיטענו שלמרות שבטל הטעם לא בטלה המצווה, ולכן יש להמשיך לקיים את מצוות הקרבנות גם כאשר הנטייה לעבודה זרה כבר עברה מהעולם, ולכך מכוונות התפילות לחידושה בעתיד. מיותר לציין את הנזק שבגישה זו, שבמקום להפוך את המצוות למעשים חכמים ונבונים כפי שביקש הרמב"ם, הופכת אותם לשריד אנכרוניסטי שממשיכים לקיימו רק מכוח האינרציה וקידוש העבר, בלי לייחס לו שום תועלת עכשווית. גישה כזו תביא בהכרח לזלזול בקיום המצוות ולנטייה לבטלן לגמרי – לא רק את הקרבנות, אלא גם מצוות רבות אחרות שתועלתן אינה ברורה. יהודי דתי המאמץ את גישת מורה הנבוכים ימצא את עצמו בהכרח בדיסוננס בין אמונותיו לבין דבריו ומעשיו, וזהו בהחלט לא מצב דתי בריא.

 

אז למה באמת כן קרבנות? הרמב"ן כותב ששחיטת הקרבן והקרבתו מהווים תחליף סמלי לאדם ומבטאים את מסירות נפשו לה'. ר' יהודה הלוי בספר הכוזרי מציע אנאלוגיה מעניינת לגוף האדם: כשם שלגוף דרושים תנאים מסוימים כדי שתשרה בו נשמה – אוכל, משקה, אוויר, חום מסוים וכן הלאה – כך דרושים תנאים מסוימים כדי להשרות את השכינה בעולם הזה: בית מקדש, קרבנות, קטורת, נרות וכדו'. רק מילוי מדויק של התנאים שמסר ה' יביא להשראת השכינה כראוי. אמנם גם הרמב"ן וגם ריה"ל מציינים שישנם טעמים נסתרים יותר לקרבנות, על דרך הסוד. לפי הרעיון של מכונת-האל ניתן לומר שהמקדש והקרבנות תוכננו בצורה כזו שיפיקו את ההשפעה המצטברת האופטימאלית על המציאות, וייצרו "אפקטי-פרפר" כאלה שיסובבו את גלגלי השיניים שלה בצורה הרצויה. כאשר המקדש חרב ואין קרבנות, עלולה המכונה להידרש לדרכים אחרות להשיג בהן את תוצאותיה – כולל, אולי, כאלה הכוללות קרבנות אדם דרך אסונות מסוימים.

אולי לא נוכל להבין עד הסוף את עניינם של הקרבנות, אבל חביבה עלי ההשוואה (שראיתי כמדומני אצל הרב עמיחי גורדין) לפיה גם הסריס מתמלא סלידה כלפי הרעיון של יחסים גופניים בין איש לאשה. הוא אינו מבין מה רע באהבה רוחנית וטהורה, ולמה צריך את החומרניות הגסה והמלוכלכת הזו. בדומה לאותו סריס, גם האדם המודרני סובל מסירוס הצד האלוקי-נבואי שבו, ואינו מבין מדוע עבודת ה' דורשת דם ניתז ובשר חרוך, ואינה יכולה להתבטא בדברים רוחניים בלבד כמו תפילה. אבל כשם שהאדם הבריא מבין שהחיבור הגופני מעצים את הקשר בין בני הזוג הרבה מעבר למה שחיבור נפשי בלבד יכול לעשות, כך גם אנו נזכה להבין כשנבריא מדוע עבודת הקרבנות היא הרבה מעבר לביטוי שפתיים בלבד. כשם שאנו מלים את בשר ילדינו ומניחים תפילין מעור בהמה, ולא מסתפקים ב"תוכן הרוחני" של אותם מעשים", כך נזכה במהרה לעבוד את ה' באופן מלא לפי מצוותיו, ולהגיע לחיבור השלם בין האדם לאלוקיו.

 

 

 





print
כניסה למערכת