במאמר הקודם ניתחנו את החשיבה הסיבתית, וראינו את שלושת ההנחות שבבסיסה: 1. לכל דבר יש סיבה; 2. ניתן לזהות את קשרי הסיבתיות; 3. סיבתיות היא קבועה ודטרמיניסטית. ראינו ששלושת ההנחות הללו הן בגדר אמונות או אינטואיציות שאינן ניתנות להוכחה, ושיש סיבה לפקפק בתוקפן האוניברסאלי. כעת נראה כיצד ניתן ליישם בפועל את החשיבה הסיבתית, ומה ההשלכות של מגבלותיה.
על פי ההנחות לעיל, ניתן באמצעות התבוננות במציאות לזהות קשרים סיבתיים בין תופעות שונות. אם אנו מזהים שבכל פעם שקורה א' קורה בעקבותיו ב', ניתן לקבוע ש-א' הוא סיבת ב'. אלא שכדי לקבוע זאת בוודאות, עלינו לבודד את כל שאר הגורמים מהתמונה. הרי בכל רגע נתון מתרחשים אינספור אירועים, ואולי אחד מהם הוא סיבתו של ב', ולא א'. כאן נכנסת לתמונה המתודה המדעית, שמנסה באמצעות ניסויים מבוקרים לבודד את הגורם המשפיע מבין האחרים ולזהות אותו כסיבה האמיתית.
אלא שלשיטה המדעית יש את מגבלותיה. לא תמיד ניתן לבודד גורם מסוים ולנתק אותו מכל השאר. המציאות אינה מתנהלת בתוך מעבדה, בעיקר לא חייהם של בני האדם. קל למצוא קורלציות בין תופעות שונות, אבל מתי הללו יכולות להיחשב לסיבות ותוצאות? לשם המחשה, ידוע שאנשים ששערם אפור נוטים יותר לסבול מהתקפי לב מאשר אנשים ששערם שחור או בהיר. ישנה אפוא קורלציה בין שיער אפור להתקפי לב. האם השיער האפור הוא אם כן סיבתם של התקפי הלב – או שהן השיער האפור והן התקפי הלב הן תוצאה של סיבה אחרת, הגיל המתקדם?
דוגמא כזו ממחישה את מה שנקרא משתנה מתערב, או גורם מבלבל. משתנים כאלה יכולים להוביל למסקנות שגויות לגבי קשרים סיבתיים. ככל שהמציאות אותה אנו בוחנים אינה מבודדת בתנאי מעבדה, אלא נבחנת בתנאי שטח, כך גדל מספר הגורמים האפשריים הללו. כיצד ניתן אם כן להיפטר מהם ולמצוא בכל זאת את קשרי הסיבתיות הנכונים?
כאן באה לעזרתנו הסטטיסטיקה. נכון אמנם שאם אדם מסוים סובל מהתקפי לב, או מבעיות אחרות, ייתכנו לכך אינספור סיבות אפשריות. אולם באמצעות כלים סטטיסטיים ניתן לזהות אלו קבוצות של אנשים נוטות יותר להתקפי לב מאנשים אחרים, וכך לזהות את הגורם המשותף להן. המשתנה המתערב עדיין יכול לסבך את העניינים, אבל ישנן נוסחאות סטטיסטיות שתפקידן לנסות לנטרל אותו. ניתן לומר אם כן, שבשילוב בין ניסויים פרטניים לבין סטטיסטיקה, ניתן לגלות בצורה יעילה למדי קשרים סיבתיים רבים, באופן שמאפשר חיזויים עתידיים על פיהם.
אך במקום בו אנו מוצאים את יתרונות המדע והסטטיסטיקה, שם נמצא גם חסרונם. ידועה הבדיחה על הפרופסור לסטטיסטיקה שטבע בנחל שעומקו הממוצע 30 ס"מ. חסרונה של הסטטיסטיקה הוא שהיא מסוגלת לומר באופן כללי מה תהיה התפלגות התופעות בתוך קבוצה מסוימת – אבל היא לא מסוגלת לומר מה יקרה לפלוני באופן אישי, באיזה צד של ההתפלגות הוא ייפול. אף ניתוח מדעי לא יכול לנבא מי יחיה ומי ימות, מי בקצו ומי לא בקצו, מי יעני ומי יעשר, מי יזכה בלוטו ומי יחיה בסרטן. הגורמים הכרוכים בכך פשוט מורכבים ומסובכים מכדי שניתן יהיה לחשבם. יהיו שיאמרו שזהו "מקרה", אבל אין באמת מקרה בטבע – לכל אירוע יש סיבה, ומה שאנו קוראים מקרה הוא פשוט צירוף של סיבות שאיננו מזהים במדויק. כיצד ניתן אם כן לברר מהן הסיבות הללו?
הדרך לעשות זאת משלבת שני מרכיבים: הכרת המערכת, והסתמכות על מקרים אנקדוטלים.
נתחיל מהכרת המערכת. אילו היה לנו מידע ישיר על חוקי הטבע, לא היינו זקוקים לניסויים או סטטיסטיקה כדי לגלות אותם. יתרה מזאת, ישנם קשרים סיבתיים שניסויים או סטטיסטיקה לא יכולים להוכיח, אבל הם ברורים למי שמבין את המערכת. לדוגמא: נניח שהרופאים קובעים שגזר הוא טוב לבריאות. לא ניתן להוכיח זאת באופן סטטיסטי; ישנם גורמים נוספים כה רבים המשפיעים על בריאותו של אדם, ואי אפשר לקחת קבוצה של אוכלי גזר, וקבוצה של לא-אוכלי גזר, ולהראות שהראשונים בריאים יותר מהשניים. הדרך להכיר את תכונתו זו של הגזר קשורה להבנת האופן בו משפיעים מרכיביו על המערכת הביולוגית של האדם (הבנה שהושגה בעקבות ניסויים אחרים). בעקבות הבנה זו ניתן לקבוע שגזר הוא בריא, למרות שאין דרך להוכיח זאת באופן סטטיסטי. מי שאוכל גזר אמנם משפר במשהו את סיכוייו לחיים בריאים, אבל הוא עדיין עלול לחלות, להיפצע ולהיהרג כתוצאה מהמון גורמים אחרים. באופן דומה, לא ניתן להוכיח סטטיסטית שקיים קשר בין מילוי טופס לוטו לבין התעשרות, שכן אחוז המתעשרים מבין ממלאי הלוטו הוא זעום; אבל היכרות עם המערכת מגלה שאכן קיים קשר סיבתי אפשרי בין מילוי לוטו ובין התעשרות, גם אם הוא מתממש רק בחלק קטן מהמקרים.
וכאן עולה השאלה, מתי אנחנו יכולים לומר שאנו מכירים מספיק את המערכת, כדי לזהות קשר סיבתי כזה? היכרות כזו יכולה להיות מבוססת על התנסויות אמפיריות, אבל כמה כאלה נחוצות כדי להעיד על קיומו של קשר? נכון אמנם, שאם בכל פעם שמופיע א' מופיע ב', הרי זו ראיה חזקה לסיבתיות – אבל מה אם רק לפעמים הם מופיעים יחד? עלינו לזכור את הספקות שהועלו לגבי הנחות 2 ו-3; תמיד יתכנו גורמים שאיננו מודעים להם, המשפיעים על המערכת, וכמו כן יתכנו תופעות מסוימות שהקשר בינן לבין תוצאותיהן אינו דטרמיניסטי – לפעמים הוא מתממש ולפעמים לא.
כאן נכנסים לתמונה ממצאים אנקדוטלים. נניח שאכלתי מלפפון, ולאחר מכן סבלתי מכאבי בטן; ונניח שהרופאים לא מצאו קשר סיבתי מוכר כלשהו בין אכילת מלפפונים לכאב הבטן שלי. יתכן אם כן שגורם נוסף הוא הסיבה האמיתית לכאב. קשה לקבוע על סמך מקרה אחד. אבל מה אם פעמים נוספות סבלתי מכאב בטן לאחר אכילת מלפפון? אם זה קורה כל פעם, הרי שהקשר הסיבתי כמעט מוכח, אבל גם אם רק לפעמים אני סובל מכאב בטן בעקבות אכילת מלפפון – הרי שיהיה זה הגיוני להסיק שקיים קשר סיבתי בין הדברים. אי אפשר להוכיח את זה בניסוי מבוקר, כי לא תמיד התוצאה תהיה זהה; גם אי אפשר להראות מתאם סטטיסטי בין אכילת מלפפונים לכאבי בטן, כי רק אני סובל מכך. אבל לי, באופן אישי, יש סיבה להסיק שקיים קשר בין הדברים, ולשקול להימנע מאכילת מלפפונים. (אגב, בתחומים כמו פסיכולוגיה מקובל להסתמך על ממצאים אנקדוטלים כדי להוכיח את יעילותה של שיטת טיפול מסוימת, בשל הקושי להוכיח זאת באמצעות קבוצת ניסוי וביקורת, שנובע מההבדלים המהותיים בין מטופלים שונים.)
נמצא אם כן, שממצאים אנקדוטלים, בשילוב הנחות על אופן פעולת המערכת, יכולים להוביל למסקנה שקיים קשר סיבתי בין אירועים מסוימים. אין כאן הוכחה מדעית אמנם, אבל ככל שמתרבים מקרים כאלה כך מתחזקת ההצדקה להאמין שהקשר קיים.
ומה אם מדובר בקשרים סיבתיים מסוג אחר? נניח שפלוני חולה במחלה קשה, הוא ניסה טיפולים רבים ושונים ולא הבריא. בסופו של דבר נסע אותו פלוני להתפלל על קבר רשב"י במירון, תרם צדקה לקופת העיר, או קיבל על עצמו לא לדבר לשון הרע – וזמן קצר לאחר מכן הבריא ממחלתו. האם קיימת הצדקה לראות קשר בין הדברים?
אם נשאל את המדע והסטטיסטיקה, הם ישיבו שלא. כל זמן שלא נמצא מתאם מובהק בין אנשים שעשו את אותם מעשים לבין אחוזי החלמה גבוהים מהממוצע, הרי שמקרה ספציפי זה אינו מוכיח סיבתיות. יתכן שגורמים אחרים כלשהם הובילו להחלמה, ואין הצדקה לקשר בינה לבין אותו מעשה. אבל העובדה שלא ניתן להוכיח כאן סיבתיות, אין פירושה שלא קיימת כזו; יתכן שמורכבות הנסיבות, או טבעה הלא-דטרמיניסטי של אותה פעולה, מובילות לכך שרק במקרים מסוימים מופיעה התוצאה הרצויה – ועדיין הקשר הסיבתי עומד בעינו. זכרו את הדוגמא של אכילת הגזר והבריאות.
וכאן אנו מגיעים למעשה לשאלת האמונה והאינטואיציה. מי שמאמין שקיים בורא לעולם וניתן לבקש את עזרתו באמצעות תפילה, צדקה וכדו' – הרי שמבחינתו זהו אופן בו פועלת המערכת. אם התפללתי ולאחר מכן קיבלתי את מבוקשי, יש לי הצדקה לראות קשר סיבתי בין השניים. אם התפללתי ולא נעניתי, אייחס זאת לגורמים האחרים דלעיל. העובדה שלא ניתן להוכיח מדעית או סטטיסטית את הקשר הזה, לא מפריכה את קיומו. כשם שהמדען מתמקד מראש בקבוצת אירועים, שהאינטואיציה שלו מורה לו שביניהם נמצאת הסיבה הרלבנטית – כך האדם המאמין מוצא את סיבותיו באירועים הקשורים לעולמו האמוני.
כמובן שכאן עולה השאלה, על מה מבוססת אמונה זו עצמה, לפיה יש אלוקים שעונה לתפילות וכדו'. אבל קיומו של אלוקים והראיות לכך הם נושא בפני עצמו. נכון אמנם שאי אפשר להסתמך על תפילות שנענו כדי להוכיח את קיומו, ללא מובהקות סטטיסטית; אבל אם אנו מאמינים בו מסיבות אחרות כלשהן, הרי שחוסר יכולתה של הסטטיסטיקה לזהות את השפעת התפילה, אינה מפריכה את קיומה של השפעה זו. בדיוק כשם שהעובדה שאוכלי גזרים מתים בממוצע כמו אנשים אחרים, אינה מפריכה את היותו של הגזר מאכל שתורם לבריאות. בשני המקרים אנו מניחים סיבתיות על סמך האופן בו אנו תופסים את המערכת.
ניסויים שונים נעשו כדי לבדוק האם קבוצת חולים שהתפללו עליהם אכן מחלימה במידה רבה יותר מאלה שלא התפללו עליהם. חלקם הראו שאכן קיים מתאם כזה, חלקם לא (אגב, האם ביקשו גם מקרובי החולים שבקבוצת הביקורת ומהחולים עצמם לא להתפלל להחלמתם? והאם הם אכן נענו לבקשה? כולל הפסקת התפילות שבלב?). אבל ניסויים מעין אלה אינם הדרך המתאימה לבחון השפעה של גורם כמו תפילה. לצורך ההשוואה, תארו לעצמכם ניסוי בו קבוצת אנשים שולחת בקשות לממשלה, וקבוצה אחרת אינה שולחת, ומטרת הניסוי לגלות האם בקשותיהם של אנשי הקבוצה הראשונה יתמלאו יותר מאלה של השניה. יש פה יותר מדי גורמים ששוללים את האפשרות להסתמך על ניסוי כזה: אולי חלק מהאנשים אינם אזרחי המדינה? אולי הם שולחים מכתבים לכתובת הלא נכונה? אולי האדם המבקש אינו ראוי להיענות, או שבקשתו אינה ראויה להיענות? אולי הממשלה מחליטה משיקולים שונים פעם למלא בקשות כאלה ופעם לא – ואולי היא בכוונה לא מעוניינת לקחת חלק בניסוי כזה? הממשלה היא מערכת מורכבת מכדי שניתן יהיה לבחון את פעולתה באמצעות השלכת בקשות וציפיה להיענות – ועל אחת כמה וכמה שהוא הדין כשמדובר באלוקים ובתפילות. למרות זאת, אם בקשתנו אכן תיענה, הרי שהיכרותנו עם המערכת תוביל למסקנה שקיים קשר סיבתי בין הבקשה מהממשלה לבין התוצאה. והוא הדין לגבי תפילות או סגולות למיניהן עבור מי שמאמין באל. אם בקשתו התמלאה, יהיה זה מוצדק מבחינתו למצוא קשר סיבתי בין הדברים.
(ליד הבית שלנו יש חתול, שכל פעם שהוא רואה אותנו הוא "מבקש" אוכל. ברוב רובם של המקרים אנחנו לא נותנים לו, אבל לפעמים נכמרים רחמינו עליו ואנחנו מצ'פרים אותו בחתיכת עוף או גבינה. אילו היה אותו חתול מתבקש להוכיח את יעילות בקשותיו באופן סטטיסטי היה נכשל, וכל שכן אם חתולים אחרים היו מנסים לשחזר את ההצלחה; אבל גם הוא וגם אנחנו יודעים שיש קשר בין הדברים, ושאלמלא היה מבקש לא היה מקבל מאיתנו כלום.)
כאן אנחנו נכנסים לאזור מסוכן, משום שהסתמכות על ממצאים אנקדוטלים ואינטואיציות פותחת פתח לכל סוגי האמונות הטפלות האפשריים. חתול שחור עבר מולי ובאותו יום איבדתי את הארנק; האם החתול הוא סיבת המזל הרע? קשרתי חוט אדום על היד, וכעבור שבוע התקבלתי לעבודה שרציתי; יש קשר? זהו המקום בו נדרש האדם לברר את ההנחות היסודיות שלו לגבי טבע המציאות והאופן בו פועלת המערכת. ישנם אינספור גורמים ואינספור קשרים אפשריים; כדי לקבוע אלו מהם נכונים, דרוש נימוק סביר כלשהו, מעבר לסמיכות האירועים. אין קריטריון ברור שיקבע את ההבדל בין אמונה סבירה לאמונה טפלה; זוהי הכרעה שכל אדם צריך לעשות בינו לבין עצמו. האם אני מאמין שיש אלוקים ששומע תפילות? שישנם מקובלים או מיסטיקנים שמכירים את המערכת, באופן שהמלצותיהם וסגולותיהם יכולות לשפר את סיכויי? האם אני מקבל את ההנחות שבבסיס הרפואה האלטרנטיבית? כל אלה שאלות של אמונה, שהאדם צריך להכריע בהן לפי האינטואיציות ושיקול דעתו. אמנם לא ניתן להוכיח קשרים מעין אלה, אבל גם לא לשלול אותם – וכפי שראינו, גם את ההנחות שבבסיס החשיבה הסיבתית עצמה לא ניתן להוכיח... בסופו של דבר הכל חוזר לאמונה ולהנחות היסוד שלנו לגבי המציאות.
לסיכום: בכל הנוגע לקשרים סיבתיים, יש להבחין בין רמות שונות של ודאות. במקום בו נמצא מתאם סטטיסטי מובהק בין האירועים, הרי שהוודאות בקיומו של קשר סיבתי ביניהם היא גבוהה. אולם גם כאשר לא קיים מתאם כזה, אין בכך הוכחה שלא קיימים קשרים סיבתיים; גורמים שונים יכולים לגרום לסטטיסטיקה לפספס אותם, החל ממשתנים מתערבים וכלה בסיבתיות לא דטרמיניסטית. בתחום האפור הזה, שמחוץ לקווים הברורים יחסית של המדע, שוררת האמונה. הנחות יסוד, אינטואיציות והשכל הישר הם הכלים בהם על האדם להשתמש כדי לקבוע האם הממצאים האנקדוטלים שנתקל בהם אכן מבטאים קשר סיבתי או לא. הטענה לפיה בכל מקום בו לא הוכח קשר כזה, הוא אינו קיים – היא עצמה בגדר אמונה שאינה מבוססת יותר מהאחרות. לא כל אמונה בלתי מוכחת היא "מפלצת הספגטי המעופפת". אי אפשר להסתמך על ממצאים אנקדוטלים כדי להוכיח סיבתיות, אבל גם לא להסתמך על סטטיסטיקה כדי לשלול אותה.
האדם הרציונאלי יבדיל אם כן בין רמות שונות של ודאות, ויעדיף להסתמך על סיבות שנבדקו ונבחנו היטב מאשר על אלה שמבוססות על אמונה וממצאים אנקדוטלים (כמו הרפואה המערבית ביחס לזו האלטרנטיבית). אבל מעבר להן, קיימת הצדקה עבורו לנסות לשפר את סיכוייו באמצעות מעשים שיש לו סיבות להאמין שהם מועילים, גם אם אין הוכחה מובהקת ליעילותם. תפילות וסגולות אינן חלופה להליכה לרופא (להוציא אולי צדיקים יוצאי דופן שחיים מעל לטבע), אבל הן בהחלט יכולות להוות תוספת משלימה לכך, אם האדם מאמין בהן. כמו תמיד, תפקידה של האמונה אינו להחליף את המדע, אלא להוסיף עליו במקומות אליהם הוא אינו מגיע.
שתי הבהרות: האחת, כמובן שהסתמכות על תפילות שנענו וכדו' יכולה להיות נחלתן של דתות שונות, ולא ניתן להסתמך עליהן כדי להכריע איזו דת היא הנכונה (אלא אם כן הסטטיסטיקה תראה זאת...). לשם כך נחוצים שיקולים אחרים. יעויין בדיון במסכת עבודה זרה (נה, א) על הניסים שמחוללת כביכול העבודה זרה, בו מנסה רבי עקיבא לטעון שאין קשר סיבתי בין הדברים, אך רב יהודה נאלץ להודות שקיים קשר כזה, אלא שהוא מפרש אותו באופן תיאולוגי שאינו מוביל להכרה בריבונותם של האלילים.
ההבהרה השניה היא, שלא מדובר כאן על "אלוהי הפערים" או שטות מעין זו. האדם המאמין מייחס את כל הסיבות לאלוקים, הן את חוקי הטבע הסדירים שהתבררו באופן מדעי, והן את הסיבות שאינן ברורות. אין כאן מטרה להרחיב את תחומן של הסיבות הנסתרות כדי לשמר את כוחו של אלוקים דרכן, אלא רק להצביע על מגבלותיו של המדע בחשיפת הסיבות. גם אם יוכל המדע לברר את הסיבתיות שבמציאות באופן מדויק ולחזות כל פרט שעתיד לקרות, עדיין אלוקים יהיה הכוח שמאחורי אותה מערכת, ללא שינוי.