מיסטריום

מה יותר גרוע מלהיות דוקינס? להיות מישהו שמאמין לדוקינס. בויכוחים מול אתאיסטים חוזרות ונשמעות טענות מסוימות כנגד האמונה באלוהים והדת, שבמקרים רבים לקוחות מדבריהם של ליצנים כמו דוקינס ושות', והרמה הפילוסופית שלהן לא בדיוק מרקיעה שחקים. מכיוון שחלקן נראות במבט ראשון כמו טענות משכנעות ועשויות לבלבל את השומעים, מצאתי לנכון להציג כמה מהן ואת תשובותיהן בצידן. אלה כמובן רק תשובות תמציתיות לטענות ספציפיות, והרוצה להרחיב בנושאים אלה מוזמן לעיין במאמרים המופיעים כאן וכאן.

1. חובת ההוכחה היא על מי שטוען שיש אלוהים, לא על מי שטוען שאין.

לא בהכרח. אלוהים אינו סתם עוד ישות, "מישהו" או "משהו" שהמאמינים מבקשים להוסיף לתמונת המציאות. הוא הסבר לאופן בו מתנהלת המציאות – הסבר לפיו המציאות מתנהלת באופן תכליתי ומכוון, ולא עיוור ומקרי. בתור הסבר כזה, אין הוא פחות סביר משום בחינה מההסבר השני. לצורך הדוגמא, נניח שננחת על המאדים, ונגלה שם יצור או רובוט מוזר ובלתי מוכר, שמעצב גושי אבן לצורות מורכבות, מצייר ציורים וכן הלאה. הפעולות שלו אינן ברורות מספיק כדי להעיד על אינטליגנציה ותכלית (כפי שהיה קורה אילו היה מנהל איתנו שיחה, למשל, ועובר את מבחן טיורינג), אבל הן בהחלט יכולות להיחשב ככאלה. זו לא סתם תנועה חסרת משמעות אלא תנועה שיוצרת יצירות מרשימות. השאלה האם הוא תבוני או לא היא שאלה פתוחה; אף צד פה אינו ברירת מחדל מובנת מאליה, שמטילה את חובת ההוכחה על הצד השני. והוא הדין ליקום שלנו, ולשאלה האם לפרש את המתרחש בו כביטוי לתבונה או לא. אדרבה, מכיוון שהיקום מכיל חוקי טבע מדויקים להפליא, מגוון מרהיב של תופעות, ויצורים חיים מורכבים במידה מדהימה, כולל האדם והתודעה שלו - הרי שהאינטואיציה נוטה יותר לצד התבוני דווקא, ומי שרוצה לטעון שהכל תוצר של מקריות עיוורת, עליו חובת ההוכחה (ולא, "אבולוציה" היא לא מילת קסם שפותרת הכל, כי אותה שאלה נשאלת לגביה - האם היא עיוורת או מכוונת, והאם היקום נוצר בכוונה כך שתתאפשר בו אבולוציה או שזה במקרה).

2. אם אלוהים מסוגל לעשות כל מה שמייחסים לו, הרי שהוא מורכב ביותר. אם כן, מי תכנן ויצר אותו?

זוהי תגובת נגד לטיעון מהמורכבות או התכנון, לפיו המורכבות והתכנון של היקום או חלקים ממנו מעידים על כוח תבוני שעומד מאחוריו. התגובה טוענת שגם אם נניח שיש כוח תבוני כזה, הרי שללא ספק הוא מורכב יותר מיצירותיו, ואם כן מתבקשת השאלה מי תכנן אותו. התשובה היא שההנחה שגויה מיסודה. אלוהים אינו מורכב, אלא פשוט בתכלית הפשיטות, כפי שמוסכם על תיאולוגים מרכזיים רבים כבר מימי הביניים (יעויין למשל במורה הנבוכים של הרמב"ם). הוא כל כך פשוט עד שלא ניתן לייחס לו שום תואר או תכונה עצמיים, אלא רק לדבר על פעולותיו. לכל היותר אפשר לומר שהאל הוא "ההויה עצמה" או משהו בדומה לזה. אז איך הוא מסוגל לעשות את כל מה שהוא עושה? קחו דוגמא מכוח הכבידה למשל: גם הוא כוח פשוט לחלוטין, ובכל זאת הוא מסוגל "לנהל" את כל היקום, מנפילת גרגיר חול ועד סיבוב הגלקסיות. רק לעצמים חומריים נדרשת מורכבות כדי לבצע פעולות מסובכות. ישים רוחניים אינם זקוקים לה. ממילא השאלה "מי תכנן את אלוהים" נופלת.

3. אז אם לא הייתם מאמינים באלוהים, הייתם רוצחים ואונסים באופן חופשי? אני מעדיף אדם שנמנע מכך משום שהוא מבין לבד שזה רע, מאשר אדם שרק צו חיצוני מונע זאת ממנו.

סביר להניח שגם אם לא היינו מאמינים באלוהים, רובנו לא היינו רוצחים ואונסים, מאותן סיבות בדיוק שרוב האתאיסטים לא עושים זאת: אנחנו סולדים ממעשים כאלה ומהסבל והנזק שהם גורמים. אבל השאלה היא האם ההימנעות הזאת משקפת רצון סובייקטיבי בלבד, גם אם הוא משותף להרבה אנשים, או ערך מוחלט יותר מזה. משום שאם מדובר ברצון סובייקטיבי, איזו טענה יש לנו כלפי אדם או חברה שדווקא כן רוצים לרצוח, לאנוס ולשעבד (מישהו אמר נאצים ולא קיבל)? אולי בעינינו זה לא יפה, אבל על טעם וריח אין להתווכח. איזו זכות יש לנו להעביר עליהם ביקורת, להילחם בהם ולנסות לעצור אותם, לפעמים גם במחיר חייהם? האם לאדם שסולד משתיית קפה יש הצדקה מוסרית להילחם במי שאוהב קפה? ומה ההבדל אם כן בין שתיית קפה לאכילת תינוקות? כל עוד אין מוסר אובייקטיבי ומוחלט, שאינו תלוי בהעדפותיהם של בני אדם כאלה ואחרים, הרי שכל העמדות המוסריות הן סובייקטיביות ושקולות, ואף אחד לא טוב או צודק יותר מהשני. איך בדיוק אלוהים יכול לספק מוסר מוחלט כזה, ואיך נדע מהו – אלה שאלות נכבדות בפני עצמן; אבל מה שברור הוא שלאתאיסט אין בסיס מוחלט כזה למוסר, אלא הכל עניין של רצון והעדפה אישית.

4. אם אתם מאמינים באלוהים, למה לא תאמינו במפלצת הספגטי המעופפת?

למפלצת הספגטי המעופפת (מס"מ) הקדשתי מאמר נפרד, שאפשר לקרוא כאן. אבל בואו נשאל את עצמנו בעצם, למה ברור לכולם שהאמונה במס"מ היא מופרכת? האם יש הוכחה לוגית או אמפירית שסותרת את קיומה? כמובן שלא. אז למה אנו דוחים אותה? לא רק משום שאין הוכחות לקיומה; גם לקיומם של חייזרים אין הוכחות, אבל היקום גדול מספיק כדי להפוך אותו לאפשרי וסביר, ואת האמונה בו לרציונאלית (כל עוד היא בגדר אמונה ואינה מתיימרת לידיעה). אז למה חייזרים כן ומס"מ לא? מהסיבה הפשוטה, שאנחנו יודעים היטב מי המציא את המס"מ (בובי הנדרסון) מתי (ינואר 2005) ולמה (כדי לתקוף את ההחלטה ללמד תכנון תבוני בבתי הספר לצד האבולוציה). אין לנו שום סיבה אם כן להאמין שהיא אמיתית. כנ"ל לגבי חד הקרן הורוד הבלתי נראה ושאר הנפצות דומות. לעומת זאת, השיקולים הפילוסופיים בדבר קיומו של האל מבוססים יותר, והעדויות בדבר התגלויות ונבואה מגיעות מאנשים אמינים יותר, שלכל הפחות ברור שהם עצמם האמינו בכנות באותנטיות של החוויה שלהם. אם הוכחה אין כאן, עדיין בסיס סביר לאמונה יש כאן – וזה ההבדל בין אלוהים לבין מפלצות מונפצות למיניהן. המאמין מסתמך על ראיות שנראות לו משכנעות, גם אם הן אינן מוכחות; זהו טבעה של אמונה רציונאלית. אמונה בדבר שאין לו אף שמץ של ראיה אינה רציונאלית ואינה משקפת את גישת התאיסטים. זהו איש קש בלבד, המבטא את חוסר היכולת של יוצריו לקלוט את התחום האפור של ראיות-שאינן-הוכחות, ושל אמונה-שאינה-ידיעה.

5. הדת היא הגורם מספר אחת למלחמות והרג בהיסטוריה האנושית.

שטויות במיץ. המצרים, האשורים, הבבלים, הפרסים, היוונים, הרומאים, ההונים, המונגולים, הגותים, הוויקינגים ושאר העמים הקדומים, נלחמו, טבחו, כבשו ושעבדו את אויביהם לא בגלל סיבות דתיות, אלא פשוט כדי להרחיב את שטחם ולהאדיר את כוחם. הם אמנם היו אנשים דתיים שהתפללו לאליליהם לפני הקרב וזבחו להם קרבנות תודה אחריו, אבל הם לא הזדקקו למצוות האלים כתירוץ ליציאה למלחמה. גם בימי הביניים ובעת החדשה פרצו רוב המלחמות על רקע מדיני ופוליטי ולא דתי, ודי אם נזכיר את מלחמת מאה השנים, מלחמת מאה השנים השנייה, מלחמת השושנים, המהפכה הצרפתית, כיבוש אמריקה והשמדת עמי האינדיאנים, וכן הלאה. בחלק מהמקרים השתייכו הצדדים הלוחמים לדתות שונות, אבל שוב, לא זו היתה הסיבה העיקרית למלחמה, ולפעמים הדת היתה רק תירוץ (כמו במלחמת שלושים השנים). ואם נתבונן בעידן המודרני, הרי שמלחמת העולם הראשונה והשנייה – בהן נהרגו יותר אנשים מאשר בכל מלחמות העבר – פרצו גם הן ללא כל קשר לדת; כך גם המיליונים שנטבחו בברית המועצות האתאיסטית, בסין האתאיסטית, ובקמבודיה האתאיסטית של פול פוט. סדאם חוסיין, אסאד, קדאפי, שליטים דרום אמריקאים למיניהם – כל אותם עריצים וטובחי המונים לא פעלו כלל בשם הדת. אז נכון, היו גם כיבוש כנען בידי בני ישראל, הכיבוש המוסלמי של המזרח התיכון, צפון אפריקה וספרד (שהתחולל ממניעים מדיניים לא פחות מאשר דתיים), מסעות הצלב, מלחמות הדת בצרפת במאה ה-16, ועוד כהנה וכהנה מעשים אלימים בשם הדת, כולל הג'יהאד המוסלמי של זמננו; אבל מכאן ועד להפוך אותה ל"רוצח מספר אחת בעולם", המרחק הוא עצום. מלחמות, אלימות והרג היו תמיד חלק מהתרבות האנושית, עם הדת או בלעדיה. זה לא כאילו כל אומות העולם רק רוצות לשבת בשלווה איש תחת גפנו ותחת תאנתו, אבל נעבעך, מה לעשות שצריך לקום ולהתחיל לטבוח כי האל אמר ואין לנו ברירה.

באופן כללי, נראה שרמת האלימות של הדתות משקפת את המקובל בחברה הכללית. כאשר מלחמות, הוצאות להורג, עינויים וכדו' הם חלק נורמטיבי מהתנהלות החברה, גם הדת נוטה להשתמש באמצעים אלה למטרותיה. מסעות הצלב היו מלחמה דתית, אבל הם צמחו על רקע חברה בה מלחמות על רקע פוליטי היו דבר שבשגרה. האינקוויזיציה השתמשה בעינויים כדי לחקור נאשמים, אבל לא יותר מכל בית משפט חילוני אחר באותה תקופה. גם היום, הדתות הפועלות בחברה המערבית, דהיינו היהדות והנצרות, מאמצות פחות או יותר את הנורמות המקובלות באותה חברה, עם הטיות קלות לכאן או לכאן. אף רב לא קורא כיום לסקול מחללי שבת, ואף אפיפיור לא קורא לחדש את האוטו-דה-פה כלפי הכופרים. לעומת זאת, הטרור המוסלמי צמח מתוך החברה הערבית, שהאלימות היא לחם חוקה לא רק במישור הדתי, אלא גם ברמה הפוליטית, החברתית והמשפחתית. מדינות ערביות חילוניות, כמו מצרים, עיראק וסוריה, אינן אלימות פחות משום בחינה ממדינות מוסלמיות אדוקות כמו איראן. זה עניין של תרבות, שהדת אמנם תופסת בה מקום חשוב, אבל לא בלעדי.

ונקודה לסיום – גם אם הדת גורמת למלחמות והרוגים, זה לא אומר 1. שהיא לא נכונה, 2. שעדיף לוותר עליה לגמרי. רוצים שנבדוק לכמה הרוגים גרם המדע?...

לעוד שטויות שאתאיסטים אומרים, לחצו כאן.