מיסטריום

במאמר אחר כתבתי על התער של אוקהם, המשמש לסילוקן של ישויות והנחות מיותרות מתמונת המציאות שלנו. הראיתי את הבעייתיות שבו, ואת הכיוונים המפוקפקים ששימוש מופרז בו עלול להוביל אליהם. כדי לאזן את התער של אוקהם וליצור תמונת מציאות טובה יותר, עלינו להשתמש בכלי נוסף, שאינו מצמצם אלא מרחיב: המעגל של צ'סטרטון.

גילברט קית' צ'סטרטון (1874-1936) היה סופר, פילוסוף,פובליציסט והוגה דעות אנגלי, שנודע בשנינותו וגאוניותו רבת התחומים. השפעתו על עולם המחשבה בזמנו ובדורות שאחריו היתה רבה ביותר. אחד מרעיונותיו המרכזיים נמצא בספרו "אורתודוקסיה", בפרק שנקרא "המשוגע" (הופיע בעברית בתוך הספר "אדם בלתי מעשי", הוצאת שלם תשע"ד). הנושא בו עוסק שם צ'סטרטון הוא ההבחנה בין שיגעון לשפיות, והשאלה מה עושה את ההבדל ביניהם.

הבעיה של המשוגע, אומר צ'סטרטון, היא לא שהסבריו למציאות הם חסרים או מנוגדים להיגיון. להפך, פעמים רבות הסבריו של המשוגע הם עקביים ומדויקים ביותר, עד לרמת הפרטים הקטנים. לפעמים אין שום דרך להפריך אותם. הפרנואיד סבור שכולם זוממים נגדו מזימות, והעובדה שכולם מכחישים זאת רק מחזקת את טענתו, שהרי זו דרכם של זוממי מזימות להסתיר את מעשיהם. משוגע אחר עשוי להאמין שהוא המשיח, והעובדה שכולם דוחים את משיחיותו אינה מערערת את בטחונו, שכן זה רק צפוי שקטני אמונה לא יכירו בגדולתו של המשיח.

מהי אם כן טעותם של אותם משוגעים? על כך אומר צ'סטרטון, שמוחו של המשוגע פועל במעגל מושלם – אבל קטן. מעגל קטן יכול להיות שלם בדיוק כמו הגדול, אבל הוא עדיין מצומצם יותר ממנו. באופן דומה, הסבריהם של המשוגעים למציאות הם אמנם עקביים, אבל המציאות שהם מתארים היא כל כך מצומצמת וקטנה, עד שהשכל הבריא אינו מסוגל לזהות אותה עם המציאות רחבת הידיים וההיקף המוכרת לו מחווייתו האישית. סיפורו של הפרנואיד או המגאלומן המשיחי אמנם מסביר הכל, אבל ההסבר שלו לא רחב מספיק. האם באמת כל כך הרבה אנשים עסוקים רק בקשירת קשר נגד אותו פלוני, ואין להם עניינים חשובים יותר לעסוק בהם? האם המשיח אכן אמור להיות אדם תימהוני ומגוחך, שאין לו דבר להציע פרט לדרישת אמונה עיוורת? המציאות פשוט מסרבת להידחק לתוך הסברים צרים כאלה. לא מפני שיש טיעון שכלי כלשהו המפריך אותם, אלא משום שהם פשוט אינם משביעי רצון ואינם מתקבלים על הדעת הבריאה.

הוא הדין, אומר צ'סטרטון, להסברים אחרים למציאות, כמו המטריאליזם למשל. מטריאליזם זו הגישה לפיה כל מה שקיים ביקום הוא החומר וחוקי הטבע. אין בנמצא דברים כמו נשמות, רוחניות, מלאכים או אלוקים. החיים והאדם התפתחו באופן אקראי, ללא יד מכוונת, והתודעה האנושית אינה אלא הפרשה של המוח, שמפיק מחשבות כשם שהכליות מפיקות שתן. אין למעשה שום הבדל מהותי בין דומם, צומח, חי ואדם; כולם עשויים מאטומים ומולקולות בלבד, בהרכבים שונים, ותו לא. המחשבה כאילו יש באדם משהו מיוחד, או שיש ביקום משמעות כלשהי, אינה אלא אשליה שנוצרת על ידי חלקים מסוימים במוח והתפתחה משום שהיא תורמת באופן כלשהו להישרדות.

יתכן שההסבר הזה עקבי מבחינה לוגית. אבל הבעיה שבו היא, שכמו הסבריהם של המשוגעים דלעיל, הוא פשוט מצומצם מדי. האם באמת היקום הוא צביר ענק של אטומים המתנועעים בעיוורון ותו לא? האם כל העושר המדהים של הבריאה – כוכבים, גלי הים, נופים מרהיבים, פרחים ופרפרים, חיות ובני אדם – נוצר סתם במקרה? האם התודעה האנושית, על כל יכולותיה המופלאות והיצירות השונות שהיא מפיקה מתוכה, היא סתם הפרשה שמפיק גוש חומר אפור? האם הרגשות העמוקים שלנו, כמו אהבה, כבוד, אכפתיות וחובה מוסרית, כמו אהבת היופי האסתטי והמוזיקה, התפתחו רק כאמצעים המקדמים הישרדות והתרבות? המשוגע יאמר: אכן, תוכיח שלא!. האדם הבריא יאמר: לא יתכן. המציאות עשירה, רחבה ועמוקה מכדי להיכנס להסבר צר כמו זה של המטריאליסט. אפשר אמנם לסבור שכל התחושות שלנו, לפיהן יש במציאות ובאדם משהו מיוחד, אינן אלא אשליה; באותה מידה אפשר לקבל את הסברו של הפרנואיד, לפיו הביטחון שלנו בכך שהשלטון אינו מרגל ורודף אחר אזרחים תמימים, אינו אלא אשליה. אי אפשר להפריך טענות לפיהן האינטואיציות הבסיסיות שלנו הן אשליה, שכן כנגד כל הפרכה כזו תעלה הטענה שהיא עצמה חלק מהאשליה. אבל ככל שמרבה האדם לפקפק באינטואיציות שלו ולחשוד את עצמו באשליה עצמית, כך הוא קרוב יותר לשיגעון.

או ניקח לדוגמא את הסוליפסיזם. סוליפסיסט הוא אדם הסבור שאך ורק הוא קיים, ושכל המציאות והאנשים שהוא חווה קיימים רק בתוך תודעתו. זוהי למעשה המסקנה המתבקשת משימוש עקבי בתער של אוקהם; אם העיקרון היחיד הוא "אין לרבות ישויות שלא לצורך", הרי שאין לי כל צורך להניח שקיימות המוני ישויות חוץ ממני. כל לילה אני חולם על עולמות מוחשיים מלאים ביצורים ואנשים שונים, שנראים אמיתיים לגמרי אך למעשה אינם אלא דימויים שמפיקה תודעתי. מדוע עלי לחשוב אפוא שהמציאות שאני רואה בעודי ער היא שונה? הבה נחסוך בישויות: במקום להניח את קיומם של מיליארדי אנשים ויצורים שונים, אניח את קיומו של אחד בלבד: אני. במקום להאמין שקיים יקום שלם שם בחוץ, אניח שמדובר באשליה בלבד שיוצרת התודעה שלי. הרי לנו תמונת העולם החסכונית ביותר שניתן להעלות על הדעת: כל שקיים הוא מחשבה בודדה ותו לא. הרוצה להוסיף, עליו הראיה.

אין שום טיעון לוגי שמסוגל להפריך את הסוליפסיזם, בין היתר בשל העובדה הפשוטה שכל טיעון כזה עשוי להיות בעצמו חלק מהחלום והאשליה ולא ניתן לסמוך עליו. אז מדוע אני ורוב האנשים (בהנחה שהם אכן קיימים...) איננו סוליפסיסטים? כי ההסבר הזה למציאות נראה לנו מצומצם מדי. כי המציאות נראית רחבה ועשירה מכדי להיות תוצר של דמיוני בלבד. כי אנו משוכנעים בבירור שלאנשים אחרים, ולפחות לחלק מבעלי החיים, יש תודעות משל עצמם והם לא רק דימויים שהפיק התת מודע שלי. אי אפשר להוכיח את הטענות הללו, והסוליפסיסט יכול בקלות להתייחס אליהן כאל דמיונות ואשליות. אך למרות זאת אנו דוחים את טענתו, ומעדיפים הסברים רחבים יותר למציאות על פני ההסבר המינימלי והמצומצם. אולי "אין לרבות ישויות שלא לצורך", אבל במקרה זה יש בהחלט צורך – הצורך שלנו להסביר את המציאות בצורה שנראית לנו בריאה ושפויה, ואינה דורשת מאיתנו ויתור על האינטואיציות הבסיסיות שלנו.

אין כמובן גבול ברור שקובע עד היכן אמור לחתוך התער של אוקהם, ועד היכן אמור להתרחב המעגל של צ'סטרטון. זה עניין שנטול לשיקול דעתו ולתחושתו האישית של כל אדם. אולם מה שחשוב הוא להבין שגישה בריאה למציאות לא יכולה להיבנות רק על סמך צמצום ומינימליזם. ברגע שחותכים מהמציאות יותר מדי, ומצמצמים מדי את המעגל, מגיעים לבסוף לאי-שפיות. כדי להיות לא רק הגיוני אלא גם שפוי, דרושה מחשבה שלא רק מנתחת וחותכת, אלא גם מצרפת ומרכיבה. מחשבה שמוכנה לצאת מתוך מעגל האור הצר וליצור אמונות על המציאות שמעבר לו. כפי שראינו, ספקנות אינה ביטוי להיגיון נטול רגשות, אלא להיגיון המודרך אך ורק על ידי רגש הפחד מפני קבלת אמונה שגויה. פחד מוביל לפראנויה, לחשד בכל תחושה, חוויה ואינטואיציה שמא היא אינה אלא אשליה, ופראנויה מובילה כידוע לשיגעון. אם נשתחרר מהפחד הבלתי רציונלי הזה, ונאזן אותו בחשש ההפוך – להחמצת אמונות נכונות – נוכל להרחיב את המעגל של עולמנו באמצעות האמונה, ולהכיר במציאות עשירה ועמוקה יותר מזו של המשוגעים.