מכונת הדמיון, מאת ליסה סלהוב
לחלק הקודם
פרק רביעי: על הנסיון להפוך לאיש מציאות
אנשי הדמיון סובלים הרבה מהדמיון, ולפעמים הם מחליטים לשים סוף לסבל הזה ולהפוך לאנשי מציאות. הפיכת איש דמיון לאיש מציאות הרבה יותר נוראית מאשר התאבדות. כשאיש דמיון מתאבד הוא לא מוותר על הדמיון שלו, כלומר הוא לא מוותר על המהות שלו ועדיין מכבד את מי שהוא. לעומת זאת, כשאיש דמיון הופך לאיש מציאות - אין יותר עצוב מזה. מזל שזה לא קורה אף פעם.
הרבה פעמים תשמעו אנשי דמיון אומרים: "הלוואי שהייתי נורמלי כמו כולם", בלי שהם באמת מתכוונים לזה. העניין הוא שלא פשוט להיות איש דמיון בעולם בו כולם מכבדים כל כך את המציאות. מה שעוזר לאנשי הדמיון לשרוד זו תחושת עליונות מסוימת. כן. אצל אנשי הדמיון ישנה תחושת "אנחנו טובים יותר מכם". לא תשמעו אותם מודים בזה. להפך, הרבה פעמים תשמעו אותם מדברים על כמה שהם נחותים וכמה שהם דפוקים וכמה שהם לא יודעים להסתדר וכמה שנמאס להם להיות הם עצמם. אבל כשהם יוצאים לדייט ופוגשים איש מציאות משעמם, הם יסתכלו עליו מלמעלה וידעו שהם טובים יותר. הם יתלוננו על זה שנורא קשה להם למצוא מישהו ושכולם דפוקים ומשעממים. מה שעומד מאחורי כל הטענות האלה: " אני כזו מיוחדת ומדהימה! איפה לעזאזל אני אמצא מישהו שיבין אותי?!"
הם יגידו לכם שהם נורא אוהבים לקרוא ספרים ושהם מרגישים חיבור מיוחד לסופרים האהובים עליהם. ממש כמו חברים טובים. למשל, אליס, רואה בג'יין אוסטין חברה טובה. תגידו לי אתם, יש משהו יותר מתנשא מזה?! בכל איש דמיון יש את התחושה הזו והתחושה הזו מבוססת לגמרי בדמיון! צריך להבין שאנשי הדמיון באמת נעלים! וללא אנשי הדמיון העולם היה שייך למציאות!
דמיינו עולם שיש בו רק אנשי מציאות. כמובן שבתור אנשי דמיון אתם יכולים לדמיין את המציאות האיומה הזו! אפשרות אחת היא מציאות כמו בסרט "המצאת השקר" - הספרים הם רק עובדות היסטוריות וגם הסרטים ככה. אין אפשרות לדמיין משהו אחר מהמציאות ולכן גם אין שקר. אבל האפשרות הזו, מוזרה ככל שתהיה, היא לא המציאות של אנשי המציאות. אנשי המציאות מסוגלים לדמיין ולשקר. זה מה שהופך אותם לנוראים כל כך! אם הם היו נותרים במציאות לחלוטין זה היה נסבל. אבל הם מחללים ומטמאים את הדמיון. הם חושבים שיש להם בעלות עליו. זה עצוב. לאף אחד אין בעלות על עולם הדמיון. לפעמים עולם הדמיון לוקח בעלות על אנשים מסוימים ואז הם אנשי דמיון. אנשי מציאות כותבים ספרים והם גם קוראים ספרות. ואז הם כותבים ביקורת על הנסיך הקטן ועל נשים קטנות. הם אוהבים קומדיות כמו חברים, וקוראים ספרים של ג'וגו' מוייס. הדמיון שלהם מוגבל למציאות ומשרת אותה. הדמיון שלהם הוא לא אמיתי. הוא משהו שמתחפש לדמיון וזה הכי נורא. הכי נורא זה שהם חושבים שיש להם דמיון. הכי נורא זה שהם לא מבינים שהם בכלל חסרי דמיון.
הם חושבים שיש להם דמיון כמו לאנשי הדמיון והם פשוט יודעים לשלוט עליו. הם לא מבינים שזה לא אפשרי. אם יש לך דמיון אמיתי אתה לא יכול לשלוט עליו. הם יכולים לשלוט עליו רק כי לא מדובר בדמיון אמיתי! ואז הם לא מבינים למה אנשי הדמיון נותנים לדמיון לשלוט עליהם. הם לא מבינים אותם בכלל. מה הבעיה להגביל את עצמכם לפרק אחד של הסדרה האהובה עליכם? מה הבעיה לקום כשהשעון המעורר מצלצל? הם לא מבינים שאיש דמיון אמיתי לא יכול להתנגד לדמיון בלי להתנגד לעצמו. הדמיון הוא מי שהוא. בדיוק כמו שאנשי מציאות לא יכולים להתנגד למציאות בלי להתנגד לעצמם. אף אחד לא באמת יכול להתנגד לעצמו. התנגדות לעצמך היא מיתוס.
בכל אופן, פה ושם קורה שאיש דמיון מחליט לעבור צד. נמאס לו לחיות בדמיונות. הוא מבין שזה לא משתלם והוא מחליט להשתנות. ואז הוא הופך לאיש מציאות מזויף. כלומר, הוא עדיין איש דמיון אבל הוא לומד לדבר בשפה של אנשי המציאות ולהעמיד פנים שהדמיון לא שולט בו. הוא איש דמיון בהכחשה. אמנם, כולנו אנשי דמיון קצת בהכחשה. אנחנו מוכרחים להיות קצת בהכחשה אחרת לא נוכל לתפקד במציאות בכלל ויאשפזו אותנו בבית משוגעים.
אבל איש דמיון בהכחשה מוחלטת איבד לחלוטין את הידיעה שהוא עליון, ולכן הוא מעמיד פנים שהוא איש מציאות. הוא מקווה להפטר מהדמיון. רק שאם הוא הופך לאיש מציאות אמיתי אז הוא תמיד היה איש מציאות. לאיש דמיון אמיתי זה לעולם לא יקרה! הדמיון לא בידיו אלא הוא בידי הדמיון. זה לא נתון לבחירה אמיתית. ואם זה נתון לבחירה שלך אז לא הייתי איש דמיון מעולם.
איש דמיון בהכחשה מוחלטת לעולם לא יהיה מאושר. הוא תמיד ישנא את עצמו וירגיש נחות. הוא נוהג להקיף את עצמו בחברת אנשי מציאות, כאלה שלעולם לא יבינו אותו, והוא לעולם לא יבין אותם. הוא תמיד יצטרך להעמיד פנים שהוא מבין אותם, ויצטרך להעמיד פנים כדי שהם יבינו אותו. הם תמיד יבינו את העמדת הפנים שלו ואף פעם לא אותו.
פרק חמישי: על המתחזים
יש להבחין בין אנשי דמיון לבין אנשי מציאות שאינם מתפקדים היטב במציאות. לעיתים קרובות אנחנו מבלבלים ביניהם. לעיתים קרובות מידי אנו נתקלים באיש מציאות שאינו מתפקד היטב וטועים לחשוב כי הוא איש דמיון.
אבל הוא עצלן, יש לו הפרעת קשב וריכוז והוא חסר אחריות, וכמובן מתרץ את חוסר התפקוד שלו בכך שהוא איש דמיון. ממש לא מזמן טעיתי באיש מציאות נכשל וקטלגתי אותו בביטחון מוחלט כאיש דמיון! למעשה, הקטע הקודם אותו כתבתי אודות האיש דמיון בהכחשה מוחלטת שרוצה בכל מאודו להיות איש מציאות נכתב בהשראת אותו איש מציאות לא מתפקד היטב. מסתבר שהוא כבר איש מציאות אז אין לו סיבה לדאגה. איש המציאות הלא מתפקד היטב קרא את מכונת הדמיון עד הקטע הזה שאותו הוא לא יקרא מן הסתם לעולם. והדבר הראשון שהוא אמר היה: "אני מקנא באנשי המציאות".
נכון, כולנו מקנאים באנשי המציאות. אין איש דמיון שלא מקנא בהם. אך, אותו איש מציאות היה מלא בשאיפה להיות איש מציאות מוצלח. וזה העניין, הוא טען שהדמיון מעולם לא הסב לו אושר רב. מעולם לא! הוא היה מוכן לוותר עליו מיד כי הוא לא נתן לו הרבה אף פעם. איש דמיון אמיתי לעולם לא ידבר כך על עולם הדמיון. הדמיון כל כך נדיב לאלה המכירים אותו באמת… זאת אומרת אולי איש דמיון במצב של ייאוש עמוק עשוי להתכחש לדמיון. אבל הוא תמיד חוזר אליו..
אותו איש מציאות התעקש שהוא מעולם לא חווה אושר של ממש. אושר דמיוני לא היה לו. והמציאות אף פעם לא נדיבה לאנשים שלא יודעים איך להתנהג איתה… הוא אף פעם לא התלהב במיוחד משום דבר - הדמיון לא הלהיב אותו והמציאות דכאה אותו... אותו איש מציאות היה משחק שעות במשחקי מחשב מבלי לרצות לחיות בתוכם… הוא היה משחק שעות כי הוא לא ידע להתמודד עם המציאות טוב וכי הוא היה עצלן מדי. הוא היה קורא המון קומיקס של גיבורי על. הוא נהנה לקרוא על גיבורי על כי הוא היה כל כך לא גיבור באף מובן אפשרי. חוברות הקומיקס נתנו לו לשכוח לרגע עד כמה הוא לוזר. והוא אסף בובות! כל מיני בובות… הוא חשב שזה יהפוך אותו למיוחד.
אותו איש מציאות שלא מתפקד היטב היה מוכרח להצדיק את העצלנות וחוסר האחריות שלו, אז הוא פשוט העמיד פנים שהוא איש דמיון. זה נורא מטעה, אבל היו סימנים. תמיד יש סימנים. כך למשל, הוא היה קונה אוסף של משחק מחשב שמגיע עם מפה סודית. אבל הוא מעולם לא התעניין לחפש את המקומות על המפה. הוא לא מעולם לא תהה לעצמו אם המפה מובילה למקום קסום. הוא רק דאג שהמפה לא תתקמט...
השאיפה שלו אינה להיות איש מציאות- כי הוא כבר כזה. השאיפה האמיתית שלו הייתה לתפקד היטב. ואי אפשר להאשים אותו על כך. הרי איש מציאות שלא מתפקד היטב הוא חסר דמיון שמפצה על כך. הוא אמנם בורח למשחקי מחשב ולבובות ולסרטי פעולה. אבל האמת העצובה היא שהוא פשוט איש מציאות לא מוצלח. הוא לא מוצלח בלעמוד ביעדים, הוא לא מוצלח בלהתרכז והוא לא מוצלח בארגון וסדר. לצערו, גם בעולם הדמיון הוא לא מוצלח. הוא לא כותב, הציורים שלו לא יותר מבינוניים, וההומור שלו טיפשי ומצליח להצחיק לעיתים רחוקות בלבד. אנשי הדמיון ואנשי המציאות גם יחד רואים בו מוזר ולא יוצלח. הוא לא מסתדר בעולם הדמיון ולא מסתדר בעולם המציאות. עצוב.
פרק שישי: על הקנאה
התסכול של אנשי הדמיון נובע מהשאיפה המתמדת שלהם לחיות בעולם שכולו דמיון. כמובן, הם חיים כל יום במציאות. אמנם יש להם גישה לעולם הדמיון הנעלה, אבל הם חייבים להיות כפופים גם לחוקי המציאות וגם לשגרה האיומה. הקנאה זו תכונה שכל בני האדם חולקים, כמו כל יתר התכונות. כל בני האדם מקנאים, אוהבים, שונאים וכועסים. ההבדל ביניהם נעוץ במושאי הרגשות האלו. כל אדם מקנא בדברים אחרים ואוהב דברים אחרים מהאחר. מדי פעם אנחנו חולקים רגשות משותפים לגבי מושאים משותפים. אבל לא נמצא שני אנשים שחולקים בדיוק את אותם רגשות לגבי אותם מושאים.
בכל אופן, כמו שאפשר לשרטט הבחנה בין בני אדם שונים לאור התחושות שלהם כלפי המושאים השונים, כך גם אפשר לשרטט הבחנה בין מושאי הרגשות של אנשי הדמיון ואנשי המציאות. כמובן שגם אנשי הדמיון וגם אנשי המציאות מרגישים רגשות מסוימים כלפי המציאות והדמיון. איש מציאות יכול לקנא בדמות בספר, ואיש דמיון יכול לקנא באיש במציאות אולי אפילו באיש מציאות.
בכל זאת, אפשר לקבוע כי מושאי הקנאה העיקריים של אנשי הדמיון אלו דמויות. רוב הקנאה של אנשי הדמיון היא כלפי עולם של דמיון. גם כשהם מקנאים באנשי מציאות זה בגלל שהם מדמיינים את החיים שלהם בצורה לא נאמנה למציאות. מה שהופך את הקנאה שלהם לקנאה לא באנשי המציאות, אלא לקנאה בדמות שהם יצרו שמבוססת במקרה על איש מציאות מסוים.
לעומת זאת, איש מציאות בדרך כלל מקנא באופן שקול יותר. הוא לא יקנא בחיים של מישהו כי הם נראים כאלה מושלמים בפייסבוק. איש מציאות יודע שאפשר להציג בפייסבוק חיים מושלמים וזה לא אמיתי בכלל. איש מציאות יכול לקנא במישהו שמרוויח יותר כסף ממנו. איש המציאות מקנא בעובדות ואילו איש דמיון מקנא בפרשנות, וזה ההבדל העיקרי ביניהם.
איש מציאות מסוגל לראות סרט ולקנא בחיים המדהימים של הדמויות, אבל הקנאה הזו לא תישאר איתו לנצח. כמה דקות אחרי הסרט הוא יכול לחזור לחיות את חייו, כי הוא יודע שסרטים זה לא אמיתי וזה בסה"כ דמיון. לא כך איש דמיון, שהקנאה שלו בדמויות נשארת איתו לנצח. אם הוא מקנא בדמות מסוימת הוא ימשיך לקנא בה תמיד. הוא אף ינסה לשנות את חייו בהתאם.
אגב, הניסיון הזה נכשל פעמים רבות. המציאות לא סובלת את הדמיון, והיא באופן עקבי מכשילה את הדמיונות של אנשי הדמיון. איש הדמיון מנסה להגשים חיי דמיון במציאות, והמציאות שוב ושוב מאכזבת, ואז כולם אומרים לאיש דמיון שיפסיק לחיות בסרט, שהחיים הם לא ככה. הבעיה היא שאיש הדמיון לא יכול לסבול את חיי המציאות ללא הדמיון. אז הוא ממשיך להלחם במציאות האכזרית עם הדמיון שלו וממשיך להתאכזב.
איש דמיון אמיתי לא מוותר אף פעם. נכון שלפעמים הוא קצת מתייאש ואומר לעצמו שהוא חייב להפסיק לחיות בסרט. הוא מנסה להיות מציאותי. אבל המהות שלו היא דמיון. הוא מוכרח לחזור לדמיון תמיד. הוא פשוט לא יודע לחוות את המציאות אחרת.
למשל, אמרו לאשת דמיון שאני מכירה שהיא צריכה להפסיק לחיות בסרט ולחפש מישהו עם מידות טובות שיהיה בעל ואבא טוב. לא צריך לחפש זיקוקים ולא צריך לחפש מישהו מיוחד ומגניב ומצחיק. זה שטויות! מה שחשוב במציאות זה אדם טוב שהוא בעל טוב ואבא טוב. זה מה שחשוב באמת. ומה זה משנה אם הוא מצחיק בכלל? ומה זה חשוב אם יש לו דמיון או לא? העניין הוא שבמציאות הם באמת צודקים! אבל רק במציאות! כי החיים של איש הדמיון לא מורכבים רק ממציאות. ובעיקר לא ממנה..
אז נכון, במציאות הוא יהיה בעל טוב ואבא טוב. אבל מה עם מה שמהותי? מה עם הדמיון? אנשי הדמיון לא מסוגלים לוותר על הדמיון, בדיוק כמו שאנשי המציאות לא מסוגלים לוותר על המציאות. זו המהות שלהם. זה מי שהם. אם הם יוותרו על המטרות הדמיוניות שלהם ויתפשרו על המציאות הם לעולם לא יהיו מאושרים. מבקשים מהם לצאת מהסרט! אבל המהות שלהם היא הסרט! איש דמיון לא מסוגל להפסיק להיות איש דמיון. כי הוא עשוי מדמיון והרצונות שלו עשויים מדמיון.
הרבה פעמים מבקשים מאנשי הדמיון להפריד בין המציאות לדמיון. מבקשים ממנה את הבקשה ההגיונית: להבין שהדמיון לא יכול להתגשם במציאות. אבל אנשי הדמיון חוזרים ומתעקשים שהוא יכול להתקיים במציאות. המקור להתעקשות הזו הוא בכך שאנשי הדמיון מבינים שאם אי אפשר להגשים את הדמיון במציאות, אז הם גם לא יכולים להגשים את עצמם במציאות! המהות שלהם היא דמיון! אם אי אפשר להגשים דמיון במציאות, אז הם לעולם לא יוכלו להגשים את עצמם בעולם המציאות. וההגשמה שלהם תהיה רק בעולם הדמיון.
כמובן שעולם הדמיון לא נחות בשום אופן, ולאנשי הדמיון חשוב מאוד להגשים את עצמם בעולם הדמיון. אבל הם חיים גם בעולם המציאות, והם נורא רוצים להגשים את עצמם גם שם. אנשי הדמיון לא רוצים להפריד את ההגשמה העצמית שלהם. הם רוצים הגשמה עצמית מלאה, כלומר הגשמת הדמיון בדמיון והגשמת הדמיון במציאות.
קצת מזכיר לי את כל תופעות הרוחות רפאים, שדים, פיות, מכשפות וכו'. כל אלה קיימים בעולם הדמיון כמובן. באגדות, בסיפורים ובסרטים. אבל כמובן שהם לא מסתפקים בזה. הם מתקיימים גם בעולם המציאות. לעיתים יש פער מסוים באופן בו הם מתגשמים בעולם המציאות לבין האופן בו הם מתגשמים בעולם הדמיון. וגם כאן, הדמיון מנצח.
המציאות מוגבלת. אנשי הדמיון, כמו רוחות הרפאים והמכשפות והפיות מודעים למוגבלות הזו. במציאות למשל, רוחות רפאים שותקות. הן לא מסוגלות לדבר, וזה בגלל חוקי המציאות הנוקשים. במציאות רוח רפאים מופיעה ואז נעלמת - זה מה שהמציאות מאפשרת. לכן, רוחות הרפאים לא מגשימות את עצמם לחלוטין בעולם המציאות כי העולם הזה מוגבל.
כך לגבי אנשי הדמיון. ההגשמה העצמית המלאה והאינסופית של אנשי הדמיון לעולם לא תוכל להתקיים בעולם המציאות המוגבלת, לכן אנשי הדמיון מגשימים את עצמם באמת רק בעולם הדמיון. ויחד עם זה, הם רוצים להגשים את עצמם באופן חלקי גם בעולם המציאות עד כמה שזו מאפשרת.
פרק שביעי: על הנוסטלגיה
עובדה עצובה לגבי המציאות שאנו חיים בה היא שהיא מגשימה את עצמה. המציאות שואפת להתנתק מעולם הדמיון. לאט לאט הקסם בעולם נגמר לטובת המציאות. לכן המאה ה-19 זו תקופה כזו קסומה, כי היא מלאה בדמיון! אין סרטים, אין טלפונים, יש מכתבים, אין אינטרנט ,וואטצאפ ופייסבוק. לא יודעים כל רגע נתון מה קורה במציאות, וזה מאפשר כל כך הרבה יותר מקום לדמיון!
אין סרטים אלא ספרים. ידוע שהספר היא צורת דמיון נעלית בהרבה, כי היא משאירה הרבה יותר מקום לדמיון. אכן, המציאות של המאה ה19- השאירה הרבה מקום לדמיון‼ שלחת מכתב ולא ידעת איזו תשובה תקבל. היית צריך להמתין הרבה זמן עד שתקבל תשובה, ובינתיים דמיינת תשובות אפשריות. אם המכתב לא הגיע - דמיינת אסון שאולי קרה...
היום, כותבים הודעה בוואצטאפ ויודעים שהיא התקבלה כי יש שני V כחול. יודעים מתי האדם הזה (וכל שאר אנשי הקשר) נראה לאחרונה ויודעים כשהוא מקליד. לא צריך להמתין הרבה זמן. מקבלים מיד תשובה. היום, כשמגיעים לביקור בדרך כלל מתאמים מראש - יש טלפון. אז, באותם ימים דמיוניים, לא היו טלפונים! דפקו בדלת והיו כמה רגעים בהם דמיינת מי זה יכול להיות. היו מדינות רחוקות ולא יכולת לדעת איך הן נראות באמת - אז דמיינת. היום בשניות אתה יכול למצוא כל מקום ולראות איך הוא נראה בגוגל.
החיים של הסופרים האהובים עליך היו מסתוריים - אז היית מדמיין להם חיים שלמים. היום אין את האפשרות הזו בכלל! בשניות אתה מוצא את התשובה בויקיפדיה. פעם,היו ציורים ולא תמונות. ציור לא שייך לחלוטין למציאות, הוא גם שייך לדמיון. הייתה נגיעה של דמיון בציור, כך שהציור לא שיקף את המציאות לחלוטין והוא היה נגוע בדמיון. היום מצלמים את המציאות כפי שהיא. לאט לאט המציאות השתלטה. הופיעו מצלמות והתחילו לעשות סרטים. בהתחלה היו סרטים בשחור לבן. הם היו קסומים כי הם לא שיקפו את המציאות לגמרי. הרי המציאות, בניגוד לדמיון, אינה בשחור לבן. ואז לאט לאט שיפרו את האיכות של הסרטים בשאיפה להפוך אותם לכמה שיותר נאמנים למציאות. היום יש סרטי תלת מימד שמבקשים לתת לך חווית מציאות קולנועית‼ מזעזע‼
לכן אנשי הדמיון שואפים לחיות בעבר. העבר אכן היה קסום יותר. העבר הותיר הרבה יותר מקום לדמיון. המציאות הידרדרה וממשיכה להידרדר. כלומר, להתקדם. היא מתקדמת ולא מדרדרת. היא מתנתקת מהדמיון יותר ויותר ומתפתחת. המצב כולו מדרדר.
וכמובן, שהמצב הנורא הוא בגלל אנשי המציאות. אנשי המציאות תמיד היו טובים לחיות במציאות, הם תמיד היו מחוברים אליה, ולכן הם ממשיכים לקדם אותה תוך התעלמות מוחלטת מהדמיון. הרי אנשי המציאות לא מתעניינים בדמיון כלל. הם ממשיכים עם ההתפתחות הטכנולוגית הזו, ומי יודע לאן נגיע… אלא אם כן, אנשי הדמיון ילמדו לתפקד טוב יותר במציאות ולקחת פיקוד לטובת הדמיון.
סיבה נוספת לכך שהעבר פחות מציאותי מהמציאות של היום : ככל שאנחנו נמצאים בעבר יותר ככה יש פחות היסטוריה מציאותית. כלומר, לאנשים במאה ה19 הייתה פחות היסטוריה ממה שלנו יש במאה ה21. ככל שהזמן מתקדם יש יותר מציאות שהייתה. העבר הוא המציאות שהתגשמה והייתה. ההווה הוא המציאות כפי שהיא. והעתיד עדיין לא קיים ולכן הוא מותיר מקום לדמיון.
אגב, אם נחזור לנסיך הקטן. לא סתם אכזיפרי טוען שהילדים אילו אנשי הדמיון. אחרי הכל יש להם יותר עתיד ופחות עבר מאשר למבוגרים. ככל שאדם מתבגר ככה נותר לו פחות מקום לדמיון העתיד שלו. כי יש לו פחות עתיד הוא כבר יודע מה קרה בגיל 18. ילד בן 6 עדיין לא יודע מה יקרה בגיל 18, יש לו הרבה יותר מקום לדמיון. בגיל המופלג של 27 יש הרבה פחות מקום לדמיון. לא רק בגלל שהרבה מהעתיד הדמיוני של פעם הפך למציאות, אלא גם בגלל מפגשים רבים מידי עם חוויות מציאותיות. ילדים חווים פחות מציאות וככל שמתבגרים מכירים את המציאות מקרוב יותר. נכון שזה אומר שיש גם יותר זמן להכיר את הדמיון. אבל לצערנו מעט הם האנשים שמשקיעים את זמנם בהכרת הדמיון...
העבר, למרות שהוא כבר מציאות, עדיין מותיר מקום לדמיון יותר מאשר ההווה. ומכאן הנוסטלגיה. למעשה הנוסטלגיה היא עבר דמיוני. ולגבי ההווה? ההווה לא מותיר הרבה מקום לדמיון, כי אנו חווים אותו עכשיו במציאות. הדרך היחידה לחוות את הדמיון בהווה הוא על ידי בריחה לעבר או לעתיד. לכן כל פעם שהמציאות מאכזבת את אנשי הדמיון הם משתמשים בהווה כדי לחוות עבר או עתיד. לעיתים הדמיון פועל גם בפרשנות מצבי ההווה.
יש שתי תיאוריות עיקריות של הזמן בפילוסופיה: לפי אחת התיאוריות רק ההווה קיים - וזו תיאוריה איומה. אם רק ההווה קיים זה אומר שרק המציאות קיימת! העבר והעתיד לא קיימים בכלל! וזה נורא ואיום. לפי התיאוריה השנייה, כל הזמנים קיימים במציאות ואין במציאות עבר הווה ועתיד. כמובן שאנו חווים עבר הווה ועתיד אבל החלוקה לעבר הווה ועתיד דמיונית. זה אומר שכל חווית המציאות שלי המחולקת לעבר הווה ועתיד היא דמיון! זה אומר שההסתכלות שלנו על המציאות היא דרך הדמיון! זו כמובן התיאוריה הנכונה…
פרק שמיני: על ההצלחה
אנשי המציאות המוצלחים מוערכים מאוד על ידי כולם. אנשי מציאות אחרים, מוצלחים פחות, מקנאים בהם ושואפים להיות כמותם. הם משתדלים מאוד ומחפשים ספרים וסדנאות שידריכו אותם איך להיות אנשי מציאות מוצלחים יותר. אנשי דמיון לעומתם מקנאים מאוד באותם אנשי מציאות מוצלחים, אבל בדרך כלל לא שואפים להיות כמותם. הם יודעים שזה אבוד מראש. בכל מקרה, אנשי מציאות מוצלחים הם לא ההצלחה הגדולה באמת. המוצלחים האמיתיים הם אנשי הדמיון המוצלחים. אלה הגיעו למקסימום שאפשר להגיע אליו. אתם יכולים להשוות את ההצלחה של בני גורן להצלחה של ג'יי קיי רולינג?
אנשי מציאות מעריצים את אנשי הדמיון המוצלחים. הם יודעים כמובן שהם לא יכולים להגיע להיות כמוהם. אנשי דמיון לעומת זאת, מקנאים ושואפים להיות כמו אנשי דמיון מוצלחים. הם מקווים מאוד שהם יכולים להיות כאלה.
עבור אנשי דמיון, להיות אנשי דמיון לא מוצלחים זה להדגים את כל הסטיגמות השליליות וכל שמות הגנאי שהם ספגו במשך השנים. זה אומר להיות "מעופפת", "עצלנית", "חיה בסרט", "לא מממש את הפוטנציאל שלך" וכו'… הרי ידוע שכל איש דמיון שלא מוכיח את היכולת שלו בתחום הזה הוא אחד שיגידו עליו שהוא "חי בדמיונות". כאילו זה שהוא חי בעולם דמיון עשיר ומקושר לעולמות הכי נפלאים ומרתקים שיש זה לא מספיק, אם הוא לא חושף אותם לאחרים. אם הוא לא מוכיח בעולם המציאות את הכישרון שלו אז הוא "סתם חי בדמיונות" הוא "סתם מעופף". הוא לא מחובר למציאות בכלל, ולא יודע לחבר את הדמיון שלו למציאות.
איש דמיון מוערך באמת, הוא כזה שיודע להוריד את הדמיון למציאות ולצמצם אותו אליה. אחרת הוא לא נחשב כלום. מה שעצוב הוא שגם אנשי דמיון רואים את זה כך.
האמת היא שאיש דמיון שחי בעולם של דמיונות חי בעולם מושלם לגמרי. הוא חי בעולם נעלה ביותר. הרבה מאנשי הדמיון המדהימים ביותר לא פרסמו כלום אף פעם ואף אחד לא מעריך אותם. חושבים שהם סתם מעופפים. לעיתים קרובות, דווקא אנשי הדמיון שלא התפרסמו אף פעם - הם אנשי הדמיון האמיתיים ביותר. הם אלה שלא מסוגלים לצמצם את הדמיון שלהם בשביל המציאות.
מצד אחד, עצוב שאנו חיים בעולם שדווקא אותם אנשי דמיון אמיתיים לא זוכים להכרה מצד אנשי דמיון אחרים וזוכים להמון זלזול מצד אנשי המציאות. מצד שני, הרבה פעמים דווקא אנשי דמיון כאלה לא מעוניינים בהכרה כלשהי בעולם המציאות. הם מראש מעדיפים את החיים בעולם הדמיון. עולם המציאות לא חשוב מספיק בשביל שהם התאמצו בשבילו.
אני מכירה מעט מאוד אנשי דמיון אמיתיים (כשחושבים על זה אני מכירה בדיוק אחד, ומי יודע אם יש עוד בכלל). אותם אנשי דמיון אמיתיים מזלזלים במציאות, מזלזלים באנשי מציאות ומזלזלים באנשי דמיון שמנסים להתאים את עצמם איכשהו לעולם המציאות. אנשי הדמיון האמיתיים מאמינים שעולם המציאות נועד לבלבל אותנו לגמרי ולהשכיח מאיתנו את עולם הדמיון, ואסור לנו לטעות ולחשוב שעולם המציאות הוא האמיתי. הם לועגים לניסיון להסתדר במציאות או להתאמץ בשבילה. הם מתעלמים מהמציאות לגמרי. ומה שבאמת מדהים הוא שבסופו של דבר, היא מתעלמת מהם! המציאות לא סובלת אנשים שמתעלמים ממנה כאילו היא לא קיימת. אבל כמובן שמעט מאוד מתעלמים ממנה. לעומת הדמיון שכל כך רבים אלה שמתעלמים ממנו ושוכחים אותו!
העניין עם אנשי הדמיון האמיתיים זה שהם לא מתגלים במציאות בכלל. כמו שכתוב בנסיך הקטן: "מה שחשוב באמת סמוי מן העין". הטבע האמיתי של אנשי דמיון אמתיים לא נגלה לנו במציאות. במציאות הוא נראה: "הומלס עצלן שלא עושה כלום עם החיים שלו, ובאופן כללי בזבוז מוחלט של הרבה כישרונות." בדמיון הוא מתגלה - כי הוא חי בדמיון. מי שרואה אותו בעולם הדמיון לא יעז לזלזל בו. זה לא שהוא לא עושה כלום. הוא עושה המון, פשוט לא במציאות... כל מה שהוא עושה, הוא עושה בעולם הדמיון.