מכונת הדמיון, מאת ליסה סלהוב
לחלק הראשון
פרק שני: על ההתאהבות
אחד הדברים המפחידים ביותר בעולמנו הוא דמיון ההופך למציאות. כשדמיון הופך למציאות, הוא מפסיק להיות דמיון. אני לא מתכוונת לדמיונות שליליים דווקא. אלא במיוחד לאילו החיוביים. למשל, את מדמיינת לעצמך איך זה יהיה אם יהיה לך חבר. את מדמיינת שאתם נורא מאוהבים. את נורא רוצה שהדמיון הזה יתגשם? בטוח?
אליס אשת דמיון דמיינה איך זה יהיה להיות מאוהבת. בדמיון כרגיל הכול מושלם. הכאב מושלם. השמחה מושלמת. לא חסר כלום. אבל המציאות מטבעה חסרה. חלום ההתאהבות הוא נפלא. המציאות של ההתאהבות אף פעם לא נפלאה באמת. האהבה הזו שכולם מדברים עליה היא באמת נפלאה בדמיון. מי שקרא את גאווה ודעה קדומה ואת ג'יין אייר ואת אנקת גבהים ואפילו להבדיל קומדיות רומנטיות טיפשיות יודע את זה. אליס ידעה את זה. היא קראה את אוסטין. והיא קראה אן שרלי והיא חשבה שיהיה כל כך נפלא להגשים את החלום הזה. היא כמובן טעתה. אהבה היא ללא ספק עניין נעלה ונשגב ביותר. ובתור שכזו היא צריכה להישאר בדמיון הנשגב והנעלה. אסור לה בשום אופן להתקיים במציאות הנחותה. כשמחברים בין דבר נשגב כל כך לבין דבר נחות כל כך שום דבר טוב לא יכול לצאת מזה. אהבה היא באמת לא הגיונית. נכון גם בדמיון היא לא הגיונית אבל בדמיון היא לא הגיונית בצורה מקסימה כל כך. ובמציאות היא לא הגיונית בצורה מזעזעת כל כך!
מצד אחד, יש את הדמיון של האהבה ומצד שני, ג'יין אוסטן מעולם לא התחתנה. מספרים שהיה לה איזה סיפור אהבה כשהיא הייתה בת 20 בערך. הבעיה הייתה ששניהם היו חסרי אמצעים. כמובן שבדמיון האהבה יותר חזקה מהכול והם היו אמורים לברוח ולהתחתן ולחיות באושר ובעוני עד עצם היום זה. בדמיון העוני הוא נורא רומנטי (1. נשים קטנות, מג וג'והן ברוק. מג קונה מגפיים יקרות אבל אז אין כסף בשביל המעיל שבעלה היה צריך היא מוכרת את המגפיים וקונה לו את המעיל. 2. או הנרי – הסיפור הנורא רומנטי על הזוג העני היא מוכרת את השיער שלה כדי לקנות לו רצועה לשעון והוא מוכר את השעון כדי לקנות לה סרט לשיער). אבל במציאות זה כמובן לא קרה. בכל אופן, כשהיא הייתה מבוגרת יותר אולי בגיל 27, ג'יין קבלה הצעת נישואין נורא משתלמת כזו שהגיוני מאוד להיענות לה. היא לא אהבה את המציע אבל הוא היה יכול להבטיח את העושר שלה ושל המשפחה שלה לכל החיים. ג'יין נענתה לו אבל בלילה היא חלמה על מר דארסי ומר קולינס והיא הבינה שאם היא תענה לו היא תהיה שרלוט לוקאס! אז כמובן שהיא בחרה שלא להיות שרלוט לוקאס! היא חזרה בה. מר דארסי מעולם לא הופיע. היא לא הפכה להיות אליזבת'. היא מתה לבד בגיל 43.
לוסי מוד מונטגומרי היו לה כל מיני מחזרים ובגיל 37 היא התחתנה עם כומר. אין לי מושג אם היא אהבה אותו כשהם התחתנו. אבל אני יודעת את סוף הסיפור. הכומר היה טיפוס מאוד מדוכא. עד כדי כך שהוא הכניס את לוסי לדיכאון עמוק והיא ככל הנראה התאבדה בגיל 67. אני מניחה שהיא כבר לא הייתה מאוהבת. לגבי לואיזה מיי אלקוט שהרסה במו דמיונה את הסיפור הפוטנציאלי הכי רומנטי שיש! כזה שיכול לפצות על כל האהבות הנכזבות בעולם! היא חיתנה את ג'ו עם מר באר האידיוט במקום עם לורי. אבל אולי אי אפשר להאשים אותה. מסתבר שהיא הייתה לסבית. אז היא לא באמת הבינה כמה שלורי וג'ו נועדו זה לזו. אה ושרלוט ברונטה לפי מה שהבנתי הייתה מאוהבת קשות במנהל הפנימייה שהיא עבדה בה פעם, אבל הוא לא היה מאוהב בה. עד כאן המציאות של יוצרות הדמיון הרומנטי.
אליס קראה את אוסטן. היא נורא התבאסה מזה שאוסטן לא מצאה את הדארסי שלה. אבל היא לא הסיקה מכך שאולי דארסי לא קיים. או אפילו יותר גרוע. אהבה רומנטית אמיתית לא קיימת. אליס סובלת מאותה נטייה שיש להרבה אנשי דמיון – היא מנסה כל הזמן להגשים את הדמיון במציאות. אבל המציאות אפורה ומשעממת וצפויה ושגרתית והדמיון הוא בדיוק ההפך. והם הפכים שממש לא נמשכים.
פעם אליס התאהבה בבחור שנראה כמו מר דארסי מ"אבודה באוסטן". היא הייתה בטוחה שהוא דארסי כי הוא יצר רושם של גאוותן ושחצן. וגם כי היא אליס דומה מאוד לאליזבת מגאווה ודעה קדומה (1995) והיא לא סבלה את הבחור הזה שדומה לדארסי. העניין הוא שהיכרות מעט יותר עמוקה עם מר דארסי המזויף חשפה שהוא לא גאוותן ולא שחצן. מה שכן הוא מרובע ומשעמם ואוהב לתרגם טקסטים בצרפתית.
עזבו את המקרים האלה ואת החיפוש שלא נגמר אחרי מר דארסי. זה אמנם מבאס אבל זה לא מתקרב לטראגיות שיש בלמצוא אהבה. זאת אומרת המצב של אחרי החיפוש שאתם חושבים שהנה מר דארסי הגיע. האמת היא שזה שקר. מר דארסי כל כך מושלם שאף פעם לא משנה כמה תהיו מאוהבים לא תטעו לחשוב שהנה מר דארסי הגיע. אף בן תמותה אפילו לא קולין פירת'! הוא לא מר דארסי.
בכל אופן, אתם חושבים שהנה הכל מושלם ואתם נורא מאוהבים. אה אולי אתם אפילו חושבים שזה כמו בסרטים. אז ככה, אני אגלה לכם עובדה מצערת. כל פעם שאתם חושבים לעצמכם שהסיפור שלכם הוא מהסרטים רוב הסיכויים שמדובר בסרט ריאליסטי מהאוזן השלישית על התפוררות האהבה או משהו כזה. כמו הסרט הנורא הזה בלו ולנטיין. או אפילו לפני חצות: החלק שהורס את כל הרומנטיקה שהיה בסרטים הקודמים בסדרה. יוצרי דמיון רומנטי יקרים! בבקשה אל תטמאו את הדמיון במציאות המגעילה. במציאות, התאהבות עוברת תוך שנה וחצי גג. בדמיון היא יכולה להישאר לנצח! אז תשאירו אותה לנצח!
פעם אחת אליס התאהבה במישהו והוא התאהב בה. אחרי שבוע הוא אמר לה שהוא אוהב אותה. אחרי שבועיים הוא הציע לה נישואים. הסתבר מהר מאוד שהוא חולה נפש עם תעודות (הפסיכיאטר נתן לו תעודה כזו) ואחרי חודש וחצי לאליס נמאס ממנו והיא כבר לא הייתה מאוהבת.
העניין הוא כזה, יש מחקרים על התאהבות. התאהבות זה לא באמת קסם. זאת אומרת בדמיון היא הקסם הכי נפלא שיש אבל במציאות זה כימיקאלי לגמרי ואפילו יודעים איזה הורמונים אחראיים על התופעה הזו. אתם חושבים שאתם מאוהבים במישהו אבל בעצם הורמונים מרושעים שולטים לכם על המח ומפריעים לכם להתרכז בלימודים ובעבודה וגורמים לכם לחשוב על המישהו הזה. הם גם גורמים לזה שתחששו לאבד אותו. אבל אחרי תקופה לא ארוכה ההורמונים המרושעים יעזבו אתכם. ואז תמצאו את עצמכם במציאות מרושעת של אהבה שמתה. אין דבר יותר מרושע מזה. זה כל כך מרושע ובלתי נסבל שאנחנו מוכרחים למצוא דרך לחיות עם העובדה הזו.
למרות העובדה הזו אנשים מתחתנים כל הזמן. בגלל שאף אחד מאיתנו לא יכול לסבול את הרעיון של הורמונים מרושעים ששולטים לו על המח ואז עוזבים אותו לנפשו, יש הבחנה בין אהבה להתאהבות. כמובן שאי אפשר לסבול את הרעיון הזה שהאהבה היא הורמונים ושאחרי זמן קצוב היא מתה. לכן, חיפשו דרך אחרת להגדיר אהבה. לא יכול להיות שהאהבה היא התחושה הזו שכל מי שהיה אי פעם מאוהב מכיר.
אגב, אם תבחרו שלא לצאת עם מושא ההתאהבות שלכם יש לכם סיכוי להיות מאוהבים בו לנצח. לפי המדע, ההתאהבות עוברת רק אם נמצאים בקשר זוגי. זאת אומרת, הזוגיות הורגת את האהבה. אתם כמובן יכולים לפנטז על הזוגיות עם מושא ההתאהבות שלכם ואז היא מושלמת חסרת חרדות. וגם היא לא תהרוג את האהבה שלכם. פשוט תשאירו אותה במסגרת הדמיון אל תנסו להגשים אותה! זה בלתי אפשרי להגשים אותה! הגשמת האהבה היא הרצח שלה.
בכל אופן, נחזור למדע ולפסיכולוגיה, אחרי השלב הראשוני ההתאהבות (כלומר, האהבה) מגיע שלב האהבה הרומנטית (כלומר, מות האהבה). האהבה הרומנטית היא הרבה יותר בוגרת (כלומר, משעממת). שלא כמו בהתאהבות, בשלב האהבה הרומנטית בני הזוג ערים לחסרונות אחד של השני והם כבר לא עיוורים (מתחילים לשנוא אחד את השני). כמובן שלא כולם מגיעים לשלב האהבה הרומנטית. יש זוגות שלא שורדים את סופו של שלב ההתאהבות (הם מבינים שהאהבה מתה אז הם נפרדים), אבל יש זוגות שבאמצעות תקשורת והרבה הרבה עבודה מצליחים להישאר יחד למרות הכל (כן כי כששני אנשים שלא סובלים אחד את השני מחליטים להישאר יחד למרות זאת, אז הם בהחלט זקוקים להרבה תקשורת והרבה הרבה עבודה). האהבה הרומנטית הבוגרת ממש לא מרגישה כמו התאהבות. למעשה, זה יותר כמו חברים טובים עם הרבה בעיות שצריך לפתור באמצעות תקשורת ועבודה והמון השקעה (לא יודעת מה איתכם, אבל לי ולחברות הכי טובות שלי אין המון בעיות שצריך לפתור באמצעות תקשורת ועבודה קשה... הייתה לי אחת כזו אז הפסקתי להיות חברה שלה. למרות שלפי הלוגיקה הזו הייתי צריכה להציע לה נישואין).
אבל עזבו הכל, אתם יודעים מה הכי עצוב בכל הסיפור הזה? שאנחנו אף פעם לא באמת היינו מאוהבים באף אחד ואף אחד לא באמת היה מאוהב בנו. אני מצטטת מאתר פסיכולוגיה כלשהו : "נהוג להתייחס להתאהבות כאל אידיאליזציה של האהוב, כלומר סוג של תעתוע או אשליה." העניין הוא שההתאהבות יכולה להמשך לנצח אם אנו לא מכירים לעומק את מושא ההתאהבות. אבל ברגע שמכירים מישהו אז לאט לאט העיוורון הזמני נעלם ואז רואים אותו כפי שהוא באמת, ואז כשאתם רואים אותו כפי שהוא באמת אתם מפסיקים לאהוב אותו. האידיאליזציה הזו היא בעצם התאהבות לא באדם אמיתי אלא בדמיון. כשאנו מאוהבים אנו נוטים לייחס לאדם המציאותי את התכונות הדמיוניות. הוא מעין דמות כזו דמיונית ואנו נכשלים לחשוב שהדמות הדמיונית הזו במציאות. כשאנו מגלים שהוא לא הדמות הזו אנחנו כבר לא אוהבים אותו.
אבל במקרים של התאהבות לא מוגשמת, כלומר כזו שאנו לא מכירים לעומק את מושא ההתאהבות, אנו יכולים להישאר מאוהבים לנצח בדמות הדמיונית! כלומר, אפשר להיות מאוהבים לנצח בדמויות דמיוניות! זה לא מפתיע שבספרים ובסרטים הם מאוהבים לנצח! למה שלא יישארו מאוהבים לנצח?! מדובר בדמויות דמיוניות. לא מדובר בבני אדם משעממים שמתחזים לדמויות דמיוניות אלא בדמויות עצמן. אן שרלי וגילברט בליית תמיד יהיו מאוהבים כי הם דמויות דמיוניות והם מי שהם חושבים שהם. אותו הדבר לגבי אליזבת' ודארסי. (כאילו שאליזבת אחרי שנה וחצי הייתה מגלה שדארסי לא מושלם... בטח...) אבל במציאות, ברגע שיכירו אותנו כמו שאנחנו אז כדי להישאר איתנו בזוגיות יהיה צורך בהמון עבודה קשה ותקשורת… כמה רומנטי!!
פרק שלישי: דמיון אכזרי
אנשי הדמיון האומללים. הדמיון שלהם כל כך אכזרי אליהם! כאילו לא די בכך שהמציאות כל כך אכזרית אליהם… האכזריות של המציאות לא מתקרבת לזו של הדמיון. כמו הפער בין הסופי לאינסופי. המציאות הרי מוגבלת ולכן הרוע שלה מוגבל. לעומת הדמיון הבלתי מוגבל שמספק מנות בלתי מוגבלות של סבל נוראי. למרות, שאנשי הדמיון תמיד יעדיפו את הסבל האינסופי של הדמיון מאשר הרוע המוגבל של המציאות. כנראה שאנשי דמיון באופן כללי לא מגיבים טוב לגבולות.
אכן, הדמיון הוא הכי טוב בעולם. וזה לא סותר. הוא טוב בצורה אינסופית ורע בצורה אינסופית. בפרק זה אספר לכם מעט על אותו צד אפל - הצד הרע של הדמיון הנורא יותר מכל מציאות. תחילה נדון בחוויות הקשות של אנשי הדמיון האומללים. למשל, די שכיח כי איש דמיון יחליט שיש לו מחלה סופנית. מחלות סופניות הן לא תמיד דמיוניות. אך בכל זאת, נדיר האיש מציאות החושב שיש לו מחלה סופנית בלי שהרופא דיווח לו על כך.
איש מציאות אמנם לא ייכנס לדמיונות רצויים, אבל הוא גם לא יכנס לדמיונות בלתי רצויים. לעומתם, אנשי הדמיון מדמיינים תמיד את הנורא מכל. אני מכירה איש דמיון אחד שלא הפסיק לדמיין אסונות נוראים שיקרו לאנשים שהוא אוהב. אשת דמיון אחרת הייתה בטוחה שהשותפה שלה לדירה מרעילה אותה/מתכננת לרצוח אותה בשנתה. למרות שבעצם השותפה הזו נורא פחדה להגיע לכלא ולכן מעולם לא ניסתה להרעיל אותה. מקרה נוסף הוא של אשת דמיון צעירה מאוד שחלתה בדמיונה בטרשת נפוצה. היא התכוננה לגרוע מכל. אחרי שהיא בכתה והתאבלה על מר גורלה, היא כתבה צוואה וחילקה את כל הרכוש שלה, היא כבר הגיעה לשלב ההשלמה עם המחלה ושמעה על אנשים שמצליחים לחיות עם הטרשת. היא אפילו הצליחה להתעודד מעט ולחשוב שיש לה עוד תקווה בעולם למרות המחלה הקשה.. ובדיוק שהיא התחילה סוף סוף ללמוד איך לחיות עם הטרשת, הרופא החזיר לה את הבריאות בבדיקה פשוטה. אין מילים לתאר את האושר והכרת התודה שהיא חשה באותם רגעים. כמובן שברגע שהוא החזיר לה את בריאותה הדמיון נסוג והיא לא הרגישה את העקצוצים המטרידים יותר.
תחושת ההקלה או האושר או הכרת התודה שיש לאנשי הדמיון כאשר מתברר להם שהמציאות לא הגשימה אותו היא עצומה. אני שומעת כל הזמן סיפורי מהפך על אנשי מציאות שהבריאו ממחלה קשה ואז הם פתאום יודעים להעריך את החיים שלהם ומפסיקים להיות עורכי דין או רואי חשבון או אנשי הייטק וכותבים ספר ניו אייג' מטופש שמסביר למה כל כך חשוב להיות מחובר לעצמך ולרצונות שלך.
לעומת זאת, אנשי הדמיון לא זקוקים לסבל המציאותי הזה. הם לא מוכרחים לחלות במחלה קשה בשביל להעריך את החיים. הם פשוט צריכים לדמיין שהם חלו בה. תחושת החרדה שלהם מהמוות גורמת להם להעריך מחדש ולעשות חשבון נפש. ואחר כך, כשהם מגלים שהכול היה רק דמיון הם מרגישים שהם קיבלו את החיים שלהם במתנה ואז הם יכולים אולי לעזוב את הכל ולעשות משהו שהם חלמו עליו הרבה זמן (רק מעטים מהם חלמו לכתוב ספר ניו אייג'). אנשים מתעצבים מחוויות שהם עוברים. אבל כשאתה איש מציאות אתה תלוי כל הזמן במאורעות החיצוניים ובמה שהמציאות תזמן לך.
כאשר אתה איש דמיון אתה יכול לחוות דברים ללא תלות במציאות. פרננדו פסואה כתב משהו על זה שההיסטוריה האמיתית היא מה שעשוי היה לקרות. הוא צודק לגמרי. אבל הטענה שלו תקפה רק בנוגע לאנשי הדמיון. לאנשי הדמיון יש את הכושר לדמיין דברים ולכן כל מה שעשוי היה לקרות כאילו קרה לגביהם.
אותה אשת דמיון שהייתה בטוחה שהשותפה שלה רוצה לרצוח אותה לא הייתה משוגעת. השותפה לעומת זאת כן הייתה משוגעת. העניין הוא שהדמיון שלה לא היה מבוסס על המציאות בגלל שבמציאות היא לא הייתה רוצחת אותה כי היא מפחדת נורא מהכלא. אבל הוא כן היה מבוסס על הדמיון של השותפה. אותה שותפה דמיינה לעיתים תכופות איך היא רוצחת אנשים בשנתם או מרעילה אותם. זה לא נכון שהדמיון של אנשי הדמיון לא מבוסס על כלום. זה לא נכון שהחששות שלהם הם סתם. הם מבוססים על הדמיון.
ראינו שיש להם את היתרון על פני אנשי המציאות בכך שהם יכולים לחוות אינספור חוויות מעצבות מבלי שהם יצטרכו להיות תלויים במציאות. כלומר, הדמיון שלהם הוא האחראי לחוויות שלהם. לעומת אנשי המציאות שאינם אחראים על החוויות שלהם ,אלא המציאות היא האחראית.
ההבדל הקריטי ביניהם הוא שהדמיון של אנשי הדמיון הוא בתוכם. ואילו המציאות היא עניין חיצוני. זו הסיבה לכך שאנשי המציאות מסתדרים טוב כל כך בעולם החיצוני - הוא שולט בהם. לעומת אנשי הדמיון שנשלטים על ידי עולם אחר לגמרי. היתרון של לחוות חוויות מעצבות מבלי להיות תלוי בחיצוני הוא לא רק יתרון אינסופי, הוא גם חסרון אינסופי של אנשי דמיון. כי לפעמים החוויות המעצבות של אנשי הדמיון הם כאלה שמעצבות אותם בצורה שלילית. למשל, חוויות שהופכות אותם למלאי חרדה או חסרי בטחון. העניין הוא כזה, הדמיון הוא חלק מהותי מאנשי הדמיון הוא בתוכם ושולט בהם. אם אנשי הדמיון היו אלה שאחראים על החוויות שלהם הם לא היו מתעצבים מלאי חרדה וחסרי בטחון. הבעיה היא שהם בכלל לא אחראיים על החוויות שלהם, אלא הדמיון אחראי עליהן.
הדמיון של אנשי הדמיון, בשונה מהמציאות של אנשי המציאות, הוא פנימי ושתלטן במיוחד. המציאות היא שתלטנית לא פחות, אבל היא בוס הרבה פחות קשוח (וכן מה לעשות, גם הרבה פחות מפרגן). המציאות כל הזמן משתנה, יש כל הזמן עובדות חדשות שצריך לשים לב אליהן ולפעול בהתאם. איש מציאות נתקל במשהו במציאות והוא צריך להתמודד איתו. הוא מתמודד איתו ורק אז מגיע משהו אחר. הכל נורא הגיוני ומאורגן. למשל, איש המציאות שהולך בבוקר לעבודה לא דואג בכלל מכך שעוד שבוע הוא צריך לגשת למבחן. הוא יודע שעכשיו הזמן ללכת לעבודה. כשהוא יסיים לעבוד הוא ידע שעכשיו הזמן ללמוד למבחן.
לעומת זאת, כשאיש דמיון בטוח שהוא חולה במחלה קשה, הוא לא מסוגל להתמודד עם שום דבר במציאות. העניין הוא שבמקרים האלה שהדמיון שולט באיש הדמיון כך שהוא לא מסוגל להתמודד עם שום דבר במציאות, זה אותם מקרים בהם איש הדמיון בטוח שהדמיון הזה הוא מציאות. כל המקרים בהם הדמיון הוא חסרון אינסופי, כל אותם מקרים בהם הדמיון מעצב את איש הדמיון כמלא חרדה וחסר בטחון, אלו המקרים בהם איש הדמיון טועה לחשוב כי מדובר במציאות.
איש דמיון מטבעו אינו יודע להתמודד עם המציאות כמו שצריך. כאשר מגיע מקרה של מה שהוא תופס בתור מציאות קשה. הוא מרגיש לגמרי אבוד. אותם מקרים של מציאות קשה אלו מקרים בהם גם לאנשי מציאות קשה להתמודד איתה. לאיש הדמיון אין בכלל כלים לזה. ולכן הוא מתמלא בחרדה וחוסר בטחון.
מה שנורא לא הוגן בעיני הוא המצב הבלתי שוויוני הבא: איש דמיון מוכרח להתמודד עם המציאות. איש מציאות לא מוכרח להתמודד עם הדמיון. בכל אופן, אנשי הדמיון הרבה יותר טובים מאנשי המציאות. הם בכל זאת מצליחים להתמודד איכשהו עם המציאות. נכון שהם לא מעולים בזה. אבל אני מכירה לא מעט אנשי דמיון ששורדים את המציאות. יש כאלה שאפילו טועים לחשוב עליהם שהם יודעים להתמודד עם המציאות טוב. אבל אנחנו יודעים שזה אף פעם לא נכון לגביהם. איש דמיון לא יודע להתמודד טוב עם המציאות. המאבק שלו הוא יומיומי. הוא בדרך כלל נכשל. אבל מדי פעם הוא מצליח לעשות משהו, ובגלל שהוא הרבה יותר חכם מאיש מציאות המדי פעם שלו משתווה לימים שלמים של איש מציאות.
כך למשל, אני מכירה דוקטורנטית דמיון שמבזבזת המון זמן כל יום. חלק מהזמן שהיא מבזבזת קשור לסדרות שהיא רואה. חלק אחר מהזמן קשור לשיחות טלפון ארוכות. חלק אחר מהזמן קשור לחלומות. חלק אחר מהזמן קשור לחרדות אובססיביות מכל מיני סוגים. אחת מהן למשל היא החרדה האובססיבית שלה על כל הזמן שהיא מבזבזת. העניין הוא שמידי פעם החרדה האובססיבית שלה מבזבוז הזמן גורמת לה להפסיק לבזבז אותו וללמוד משהו. בגלל שיש לה דמיון היא מצליחה לפתור די הרבה בזמן שהיא לא מבזבזת.
לעומת זאת, דוקטורנט מציאות אחר ששמעתי עליו לא מבזבז זמן בכלל. כמובן, זה לא אומר שהוא לא נהנה מהחיים. הרי ידוע שאין מישהו שנהנה מהמציאות כמו אנשי המציאות שיודעים לנצל את הזמן בצורה היעילה ביותר. אותו דוקטורנט לומד כל יום מהשעה 8 בבוקר עד השעה שש בערב. כשהוא מסיים ללמוד,הערב פנוי כמובן לכל מה שיתחשק לו לעשות. הוא יכול להיפגש עם חברים או לקרוא או לראות סרט. סופי השבוע שלו פנויים הוא יכול לנוח ולטייל. מאוד אפקטיבי מצידו. למרות שהוא מנצל זמן הוא חסר דמיון ולכן המחקר לוקח לו המון זמן. הוא באמת זקוק לכל השעות האלה.
אתם יכולים לטעות לחשוב שדוקטורנטית הדמיון היא ברת המזל מביניהם, אחרי הכל היא לא באמת צריכה ללמוד כל כך הרבה שעות אז יש לה הרבה יותר זמן פנוי. למעשה, אין לה זמן פנוי בכלל! מה שקורה הוא שהדמיון שלה הוא שהיא צריכה ללמוד הרבה כי אם לא היא תכשל. אבל מצד שני יש לה דמיונות אחרים שמונעים ממנה ללמוד הרבה. המצב הוא כזה היא מבזבזת המון זמן והיא לא נהנית מהזמן שהיא מבזבזת. היא כל הזמן במצב תמידי של תסכול שנוצר כתוצאה מדמיון שנראה לה שהוא מציאות.
העניין הוא שהדמיון שולט באיש הדמיון והמציאות שולטת באיש המציאות ואף אחד מהם לא חופשי באמת. אין מוצא. איש דמיון שיודע לשלוט בדמיון שלו הוא לא איש דמיון אלא איש מציאות ואז המציאות שולטת עליו. מי שבורח מהמציאות בורח לדמיון. ככה שאי אפשר להתחמק מהשליטה של הדמיון והמציאות. מוכרחים לבחור צד. אבל אי אפשר לבחור צד באמת. כי כל אחד הוא איש דמיון או איש מציאות במהותו. אי אפשר לבחור להיות משהו אחר. כי להיות משהו אחר זה לא להיות אתה זו ישות אחרת לגמרי. אם אתה איש דמיון אתה בהכרח איש דמיון ולא תוכל להפסיק להיות כזה מבלי לחדול להתקיים. אם אתה איש מציאות אז אתה בהכרח איש מציאות ולא תוכל להפסיק להיות כזה מבלי לחדול להתקיים.
אנשי הדמיון ואנשי המציאות חיים בעולם דטרמיניסטי. אין להם יכולת לברוח. מה שכן, יש דרך לסבול מעט פחות. כאשר איש דמיון מבין שהוא נשלט על ידי הדמיון ולא על ידי המציאות, סביר להניח שהוא יפחד פחות. כי הוא יבין שהפחדים שלו הם תוצר של דמיון ולא של מציאות. אחרי הכל, איש הדמיון לא מפחד מהדמיון אלא מהמציאות. השורש של הפחדים שלו הוא בכך שהוא חושב שהמציאות משליטה עליו מציאות מסוימת שהוא לא רוצה בה, ואז הוא מפחד להתמודד איתה והוא מתמלא בחרדות וחוסר בטחון. אולם כאשר איש הדמיון יכיר בכך שהוא נשלט על ידי הדמיון, הוא יפסיק לפחד כל כך. הוא יבין שזה דמיון ואז הוא גם יוכל להפיק את המקסימום מאותו דמיון. הוא יהפוך לחכם יותר לאור הניסיון שלו בחוויות הדמיוניות מינוס חרדה. למשל, איש דמיון שחושש מפני כשלון יבין שזה דמיון ולא מציאות וכך חווית הכישלון הדמיונית תחשל אותו.
לכאורה מדובר בפרדוקס. חוויות מסוימות מעצבות את האדם. אבל נדמה כי הם מעצבות אותו רק אם הוא חווה אותן באמת. כלומר, ברגע שאיש הדמיון מכיר בכך שהמחלה הסופנית או הכישלון הם רק דמיון הוא כבר לא חווה מחלה סופנית או כשלון, ולכן למרות שהוא לא נופל לחרדה וחוסר בטחון הוא גם לא זוכה ביתרונות שיש מהחוויות האלה. כלומר, חווית דמיון כזו שהיא באמת דמיון אינה חוויה ממשית בגלל שאיש הדמיון מכיר בכך שמדובר בדמיון.
העניין נתפס כפרדוקס רק לאור ההנחה כי המציאות ממשית ומשפיעה יותר מהדמיון. אולם הדמיון הוא ממשי לא פחות מהמציאות ולכן אין זה נכון לומר כי חוויה דמיונית שמכירים בה ככזו היא פחות עוצמתית. איש דמיון אמיתי מסוגל לדמיין דמיונות ממשיים מספיק באופן שלא נופל מהמציאות. להפך, הדמיון הוא בלתי מוגבל והמציאות מוגבלת. החוויה של מי שנכשל במציאות היא תמיד מוגבלת היא תמיד לא כמו שהוא חשב שהיא תהיה. הדמיון לעומתה הוא חסר גבולות, ולכן החוויה עצמה יכולה להיות הרבה יותר עוצמתית.
אני מודה שהתיאוריה שלי יכולה להיתפס כרמאות. הרי נראה כי איש הדמיון מפחד מהכישלון במציאות לא בגלל שהוא לא יודע להתמודד עם המציאות אלא רק בגלל שמדובר במציאות. כולנו מפחדים שדברים רעים יתרחשו במציאות. כולנו מקווים שדברים טובים יתרחשו במציאות. הן אנשי הדמיון והן אנשי המציאות חיים במציאות כל הזמן ונראה שהיא הרבה יותר תקפה מהדמיון.
למשל, אם אני התקבלתי ללימודים בהרווארד במציאות זה הרבה יותר ישמח אותי מאשר אם הייתי מתקבלת בדמיון. חוץ מזה, זה נראה שגם אף אחד לא באמת מתעניין במה שאנו מדמיינים. לפעמים דמיונות שקולים לשקר. למשל, אם אני מדמיינת שהתקבלתי להרווארד ומספרת לכולם שהתקבלתי להרווארד אז אני שקרנית. ספקתי תיאור לא נכון של המציאות ולכן זה שקר. אולם יש לשים לב לכך שהדמיון נתפס כשקר רק אם מציגים אותו בתור מציאות. אבל גם ההפך הוא נכון. למשל, אם התקבלתי להרווארד במציאות ואני מספרת לכולם שחלמתי או דמיינתי שאני מתקבלת להרווארד, אז זה שקר באותה מידה.
נכון שכולנו מתעניינים יותר במציאות, ונכון שכולנו דואגים בגלל המציאות ומקווים לדברים מסוימים שיקרו במציאות. אני לא מכחישה שאני עצמי תופסת פעמים רבות את המציאות כחשובה ביותר. אני חוששת שזו שטיפת מח שכולנו קרבנות שלה. המציאות היא מה שקורה באמת. הדמיון לא קורה באמת, הוא רק בראש שלנו והכל בכאילו. אבל זו טעות. הדמיון קורה באמת. הוא פשוט קורה בראש שלנו. המציאות קורה באמת, אבל היא קורה מחוץ לראש שלנו. כולם שותפים לה. המציאות היא משותפת הרבה יותר מהדמיון ולכן כולם מתעניינים בה כל כך. לעומת זאת, לדמיון שלי אין שותפים. אף אחד לא יכול לדמיין איתי באמת בגלל שזה קורה בתוך הראש. לכן אנשים הרבה פחות מתעניינים במה שאתה מדמיין והרבה יותר מתעניינים במה שקורה במציאות. פשוט בגלל שזה משותף מעין מקום מפגש לכולם. העניין הוא שגם לאנשי הדמיון חשובים אנשים אחרים, ואנו קולטים מגיל קטן מאוד שמה שבאמת מעניין אותם זה המציאות, ואז לאט לאט אנחנו מתחילים לפתח תפיסה מעוותת בה מה שחשוב היא המציאות.
אי אפשר להתווכח עם המציאות. המציאות היא העובדות היא מה שקורה. הדמיון הוא נחות. אבל זו שגיאה חמורה. הדמיון אינו נחות בשום אופן הדמיון הוא פשוט אישי יותר פנימי יותר. אי אפשר להציג אותו לראווה ולהשוויץ בו. למרות שזה לא לחלוטין מדויק. יש אפשרות להציג את הדמיון במידה מסוימת. למשל, ספרים מציגים את הדמיון האישי. אולם הם אף פעם לא הצגה מושלמת של הדמיון. הסופר פשוט מספר את החוויה הדמיונית שלו במילים. זה לא אומר שאחרים הופכים שותפים לדמיון שלו. הם בעצמם מדמיינים את הסיפור באופן אישי וייחודי להם.
הדמיון תמיד נשאר בראש. יש סרטים ונדמה כאילו כולם יכולים להשתתף באותו דמיון. אבל זו טעות. קודם כל, סרטים תמיד יהיו נחותים מספרים כי הם עושים שימוש ביותר אמצעים מציאותיים מאשר הספרים. שחקנים בני אדם שמגלמים תפקיד והם לא באמת זהים לדמות שהם מגלמים. יש פער בין השחקן לבין הדמות אותה הוא מגלם. השחקן הוא לא באמת הדמות שהוא מגלם, ובסרט אנחנו רואים את השחקן. במציאות יש אדם שהוא לא הדמות שאומר כל מיני דברים ומתייחס לאחרים בסרט והם אליו כאילו הם בעצמם הדמויות. אבל הם לא הדמויות! הם בסך הכל מנסים להציג את הדמויות. שחקן טוב מציג טוב את הדמות. שחקן גרוע מציג אותה רע. אבל הדמויות בראש של יוצר הסרט לעולם לא יכולות להתקיים במציאות. דמויות דמיוניות הן בהגדרה כאלה ולעולם לא יכולות להתגשם במציאות. בסרט יש ניסיון לשתף אחרים בדמיון מסוים. אבל אי אפשר אף פעם לשתף את האחרים בדמיון הזה, כי השיתוף נעשה אך ורק על ידי שימוש באמצעים מציאותיים. הדמיון בהגדרה בלתי ניתן לשיתוף. גם כאשר ילדים מדמיינים יחד הרפתקה זה לעולם לא דמיון משותף.
יש שיאמרו שגם המציאות לא משותפת. אחרי הכל לכל אחד יש התפיסה שלו על המציאות. אבל יש מספיק ספרות בעניין זה והמציאות מקבלת מספיק תשומת לב. הפילוסופים והמדענים תמיד רוצים לחקור את המציאות ואף אחד לא מקדיש זמן לחשוב על הדמיון.
בכל אופן, דמיון הוא חוויה שאי אפשר להעביר במילים. זו חוויה שאי אפשר לכתוב עליה ואי אפשר לעשות עליה סרט. הדמיון הוא אישי ובלתי ניתן להעברה באף דרך. אף יצירה היא לא אחת. תמיד התנגדתי לתפיסה הפוסט מודרנית של לתת פרשנות לספרות לפי מה שאתה חושב שנכון. אין טעם לחקור אחרי מה שהסופר התכוון אליו. אבל עכשיו אני נוטה להבין את התפיסה הזו מעט יותר. אי אפשר להגיע לדמיון של אדם אחר. ואף אחד לא יכול לשתף את הדמיון שלו. לכן החוויה שלי של קריאת הספר היא חוויה אישית ואני יכולה לפרש את הספר וצריכה לפרש אותו בהתאם לעולם שלי. אני בכל זאת חושבת שהמחקר פה הוא לא רלוונטי. פשוט כי גם מחקר כזה הוא ניסיון לשתף אחרים בדמיון שלך. וראינו כי אי אפשר לשתף אף אחד בדמיון שלך. אז למה שלא נוותר על חקר הספרים וכל אחד יקרא את הספר ויפרש אותו כמו שרק הוא יכול לפרש אותו. אין טעם להעביר את הפרשנות שלך לאנשים אחרים כי הם לעולם לא יוכלו לפרש את הספר באותו אופן בו פרשת אותו.
עדיין לא סיימנו לחקור את עניין החוויה של אנשי הדמיון, ולעולם לא נסיים לחקור אותה. אבל אני רוצה לומר עוד כמה מילים. אמרנו שאיש דמיון נמלא בחרדה כשהוא מגלה שיש לו טרשת נפוצה למשל. הכרת התודה שיש לו כשהוא מגלה שאין לו טרשת נפוצה היא רק כשהוא חושב שמדובר במציאות. זה נראה שאי אפשר להשוות חוויה דמיונית לחוויה מציאותית. לא משנה כמה נדבר טובות על הדמיון. מה שמפחיד באמת זו המציאות. מה שגורם לנו להכיר תודה זו המציאות. מה שחשוב לנו זו המציאות. זה נראה מגוחך להשוות בין מקרה בו איש דמיון בטוח שהוא חולה בטרשת נפוצה במציאות לבין מקרה בו איש דמיון מדמיין שהוא חולה בטרשת נפוצה והוא מודע לכך שהוא לא חולה במחלה הזו במציאות. אוקיי אני מודה. זה באמת מגוחך להשוות ביניהם. אז אין מוצא. איש דמיון שמכיר בכך שהדמיון שלו הוא דמיון לעולם לא יחווה את מה שחווה איש דמיון שחושב שהדמיון שלו הוא מציאות. אבל אני עדיין חושבת שזה לא בגלל שהמציאות חשובה יותר או נעלית יותר, זה פשוט בגלל שאנחנו מעניקים לה יותר משקל.
לחלק הבא