כולם מדברים על מוסר, אבל לא כולם עוצרים לחשוב מה משמעות הדיבורים הללו. כאשר אנחנו מגנים מעשה מסוים, התנהגות או אדם כבלתי מוסריים, למה בעצם אנחנו מתכוונים?
יש גישות הרואות בהשמעת טענות מוסריות סוג של ביטוי רגשות (אקספרסיביזם), או ניסיון להשפיע על רגשותיו של הזולת (אמוטיביזם). גישות אלה מבוססות על כך שמעשים שנראים בעינינו לא מוסריים, נוטים לעורר בנו רגשות חזקים כלפיהם, ושאנו מצפים גם מאחרים לחוש את אותם רגשות. למשל, אם אני רואה מישהו שורף חתולים להנאתו (כן, הדוגמא הקבועה אצלי), אני לא סתם חושב לעצמי בקור רוח, "הו, הוא שוגה מבחינה מוסרית, מה חבל", כמו שהייתי חושב על מישהו שטועה בפתרון תרגיל מתמטי. כל ישותי מתקוממת ומזדעקת כנגד המעשה הזה, ורגשות שליליים עזים מתעוררים בי כלפי אותו אדם. בעקבות זאת אני מגיב בזעקה: "מה אתה עושה, בן בליעל שכמותך? זהו מעשה נפשע ונתעב בעליל!". הטענה שאני משמיע מהווה ביטוי לרגשותי, ואני מקווה שהיא תעורר גם את רגשותיו של שורף החתולים, ותגרום לו להפסיק את מעשיו ולהתחרט עליהם מרה. לכל הפחות, אני מקווה שצופים ושומעים אחרים יזדהו עם רגשותי, וירגישו גם הם כך כלפי אותו מעשה.
ההסבר הזה לשיח המוסרי נשמע הגיוני על פניו, אבל הוא מעורר בעיה קשה. אם כל המוסר אינו אלא עניין של רגשות סובייקטיביים, כיצד הוא נוגע למי שאינו חש את אותם רגשות? נניח ששורף החתולים אינו חש כל זעזוע או סלידה מהמעשה, גם אחרי שהוא שומע את טענותיהם של המגנים אותו. להפך, הוא דווקא נהנה מכך ביותר. כיוון שכך, למה עליו להתחשב ברגשותיהם של האחרים? במה הם חשובים יותר מרגשותיו שלו? אם אינם רוצים לראות חתולים נשרפים, פשוט שלא יסתכלו. הוא מוכן אפילו ללכת לקראתם, ולשרוף את החתולים במרתף ביתו, שם המראה והקולות לא יפריעו לאיש. אבל להימנע ממעשה שגורם לו הנאה כה רבה, רק בגלל שאנשים אחרים סולדים ממנו? אילו היתה קיימת חובה כזו, הרי שאכילת גויאבה היתה נחשבת לאיסור מוסרי.
במילים אחרות, אם המוסר הוא עניין של רגשות בלבד, הרי הוא נוגע רק למי שחש את אותם רגשות. מי שלא, אין לו כל סיבה לפעול באופן שאחרים מכנים מוסרי. כמובן שאותם אנשים יכולים להטיל סנקציות על מי שפועל בניגוד לרגשותיהם המוסריים ולהעניש אותו בחומרה, אולם הם יתקשו להסביר מה ההצדקה להתנהגות זו (האם זה צודק להעניש אוכלי גויאבות רק כי אתה לא אוהב את הריח?).
גישה אחרת למוסר רואה בו לא ביטוי של רגשות בלבד, אלא מערכת שמטרתה היא תועלת החברה. מוסריותו של כל מעשה נמדדת לפי השאלה האם הוא מועיל לחברה או מזיק לה; אם הוא מועיל, הרי הוא מוסרי, ואם הוא מזיק הרי הוא בלתי מוסרי. כאשר אנו מגנים מעשה או אדם כבלתי מוסריים, כוונתנו היא שהם מזיקים לחברה. ההנחה היא שטובתה של החברה היא אינטרס עליון של בני האדם, ולכן יש לכוון את כל המעשים לפיו, ומוצדק לכפות אותו על אלה שפועלים נגדו.
גישה זו מעוררת לא מעט בעיות, ונראה שהיא מרדדת את המוסר ומוציאה ממנו את המימד הקיומי, המכריע שבו. לגנות פשעים מוסריים רק משום שהם מזיקים לחברה, הופך את השיקול המוסרי למשהו קר ויבש, כמו חישובי רווח והפסד בבורסה. לומר שהנאצים היו לא מוסריים משום שהם "הזיקו לחברה", זה כמו לומר שלשרוף חתולים זה לא מוסרי משום שזה מזהם את האוויר. משהו פה מתפספס לגמרי. לפי גישה זו, יושב-ראש הסתדרות עובדים שמכריז על שביתה וגורם נזקים במיליארדים למשק, הוא נבל מוסרי גרוע יותר מאשר מי ששורף חתולים, שהרי שריפת חתולים אינה גורמת שום נזק לחברה. למעשה, לפי גישה זו אין מקום לשום יחס מוסרי כלפי בעלי חיים, שהרי פגיעה בהם אינה פוגעת בחברה האנושית בשום צורה; אדרבה, תעשיית הבשר, ניסויים רפואיים על חיות וכדומה, רק תורמים לאנושות. וכמובן שעצם היומרה לקבוע מה מועיל לחברה ומה מזיק לה היא בעייתית; עיינו ערך קומוניזם, למשל.
כמו כן, בדומה לגישה הקודמת, גם כאן הגינוי המוסרי אינו רלבנטי למי שטובת החברה אינה עומדת לנגד עיניו. אז אני מזיק לחברה, אז מה. העיקר שאני נהנה מזה. מה יקרה, יענישו אותי? בסדר, זה כבר שיקול של כדאיות מצדי אם לקחת את הסיכון הזה או לא. יכול להיות שהרווח שווה לי את הסיכון, או שהעונש לא מרתיע אותי. במקרה זה, הגינוי המוסרי חסר משמעות עבורי.
סיכומו של דבר, הניסיון להציג את המוסר כעניין של תועלת חברתית בלבד, אינו ממצה את עומק התחושות האנושיות לגביו, את המשמעות הקיומית שלו עבור בני האדם. זה כמו להציג את האהבה כלא יותר מדחף להתרבות, או את האמנות כלא יותר מאמצעי להתפרנס. אתאיסטים אוהבים אמנם רדוקציוניזם מסוג זה, שמרוקן את העולם מכל משמעות יתרה ומשאיר ממנו רק אוסף מולקולות שזזות, אבל אנשים שפויים שלא איבדו את אנושיותם יתנגדו בתוקף לרידוד כזה. כשאנשים מוסרים את נפשם ומקדישים את חייהם לעקרונותיהם המוסריים, כשהם מוכנים להילחם ולשלם עליהם מחיר כבד, הם עושים זאת מתוך תחושה קיומית עמוקה, לא מתוך שיקולים יבשים של תועלת החברה. בדיוק כמו שאדם שמחרף את נפשו להגן על אשתו, אינו עושה זאת רק כדי שיהיה לו עם מי להזדווג. ממילא, כאשר אנו מגנים את שורף החתולים, אנו מתכוונים לומר הרבה יותר מאשר "הי, האיש הזה מזיק לחברה בדרך כלשהי".
אז אם הגינוי המוסרי הוא לא רק הבעת רגשות או ניסיון להשפיע על רגשות, ולא רק ציון עובדה לפיה פלוני מזיק לחברה, מה המשמעות שלו? למה באמת אנחנו מתכוונים כאשר אנו מוקיעים ומגנים אנשים ומעשים לא מוסריים?
לדעתי, המשמעות האמיתית של המוסר קשורה לנפש האדם. באופן מודע או לא מודע, קיימת בתוכנו התפיסה לפיה התנהגות לא מוסרית משחיתה את הנפש. היא לא רק מעוררת רגשות שליליים אצל הצופים, ולא רק מזיקה לחברה; היא פוגעת באדם עצמו, במי שעושה את המעשים הלא מוסריים. והיא לא פוגעת במצבו הגופני, החברתי או הכלכלי, אלא בעומק נפשו. כשם שעישון או מאכלים מסוימים משחיתים את הגוף, כך מעשים לא מוסריים משחיתים את הנפש, גם אם האדם אינו חש בכך כלל. את המחיר על כך הוא ישלם בסופו של דבר, אם לא בעולם הזה אז לאחר המוות.
כמובן שהתיאור הזה הולם תפיסות עולם דתיות; חילונים, ובפרט אתאיסטים, יתנגדו לו מן הסתם בכל תוקף. אלה שטויות, הם יאמרו. אין שום הוכחה לקיומה של "נפש", או לכך שמעשים בלתי מוסריים משחיתים אותה, ובטח לא לכך שיש עולם לאחר המוות בו סובלים בשל השחתה זו.
לא אנסה כאן להוכיח את קיומם של הנפש, השפעת החטא והעולם הבא. אפשר כמובן לכפור בהם. אלא שמי שעושה זאת, מוצא את עצמו בעמדה בה הגינויים המוסרים שלו הם חסרי משמעות כמעט. האופן בו הוא מנסה להצדיק אותם, מרדד אותם לכדי אמירות של מה בכך, שלא אמורות באמת לעניין את מי שמרגיש אחרת ממנו. לעומת זאת, ההסבר לפיו המוסר עוסק במצבה של הנפש, מבטא יפה את תחושותינו לגבי המשמעות העמוקה של המוסר, החומרה האיומה של מעשים לא מוסריים, ולמה זה אמור לנגוע לכל אדם בלי קשר להרגשתו.
חישבו למשל על האופן בו אנו מגנים מוסרית אנשים שחיו בעבר הרחוק, בתרבויות שונות, בעלות ערכים אחרים משלנו. תרבויות שבהן היחס לנשים, לעבדים, לבני עמים זרים, לבעלי חיים וכדומה נחשב בעינינו זוועתי מבחינה מוסרית. מה משמעות הגינוי שלנו את אותן התרבויות? הרי הוא לא משנה שום דבר מבחינת אותם אנשים, שעברו מן העולם לפני מאות או אלפי שנים. הם לא יודעים עליו, ואילו היו יודעים לא היה אכפת להם ממנו. למעשה, במקרים רבים החברה שלהם שגשגה למרות המנהגים הללו, ואולי אף בזכותם. איפה אם כן היתה הטעות שלהם? מה המחיר שהם שילמו על התנהגותם הלא מוסרית?
יהיו כמובן כאלה שיאמרו שאכן, המוסר הוא יחסי ומשתנה מחברה לחברה ומזמן לזמן, ולכן אותן תרבויות קדומות לא היו "באמת" לא מוסריות, אלא רק "בעינינו" הן לא מוסריות. המוסר שלנו, כך יאמרו, לא באמת יותר טוב משלהן; הוא רק שונה. זוהי טענה פופולרית, אבל מעטים יהיו מוכנים לעמוד מאחוריה ברצינות. אם דברים כמו עבדות, דיכוי נשים, רצח עם וכדומה אינם בהכרח רעים, ויכולים להיות נורמות מוסריות מקובלות אם כך החליטה החברה – מה הטעם להילחם נגדם ולגנות אותם בחריפות כזו? שוב חזרנו לענייני הגויאבה. לא, אנו חשים שהמוסר הוא מוחלט, ושאותם אנשים היו באמת לא מוסריים, לא רק "בעינינו". והמשמעות היחידה שיש לאמירה הזו, לדעתי, היא שאותם אנשים השחיתו את נפשותיהם באותה התנהגות. הם אולי שגשגו מבחינה כלכלית ומדינית, אבל היו מושחתים עד העצם, ובכך החמיצו את ייעודם בעולם הזה ושילמו את המחיר בעולם הבא.
או חישבו למשל על טענותיהם של הטבעונים והצמחונים כיום כלפי אוכלי הבשר, אותם הם מאשימים בחוסר מוסריות. מה משמעות האמירה הזו? אכילת בשר, כאמור לעיל, אינה פוגעת בחברה האנושית בשום צורה. אם מדובר ברגש בלבד, במה עדיף רגש הסלידה של הטבעונים מרגש ההנאה של אוכלי הבשר? על כורחנו שמשמעות הטענה הטבעונית היא שאכילת בשר משחיתה את הנפש, פוגמת בדמותו של האדם, מחטיאה את ייעודו בעולם.
קשה אמנם לבסס את הגישה שאני מציג פה, וכמובן שיהיו רבים שלא יקבלו אותה, אבל אני חושב שהיא הולמת את האינטואיציות העמוקות שלנו לגבי המוסר, הרואות במעשה לא מוסרי משהו איום, מחריד, משחית, משהו שהוא הרבה מעבר לסלידה רגשית, לנזק לחברה או להבדלי תרבות. משהו שלכל אחד אמור להיות אכפת ממנו, כי העובר על המוסר משחית את נפשו שלו, לא רק מפריע לאחרים או פוגע בחברה, ובסופו של דבר הוא ישלם על כך מחיר כבד. הגישה הזו מסבירה איך גם דברים שלא גורמים נזק לאף אחד, כמו אדם המאכיל את גופותיהם של הוריו לכלבים, או מזיל ריר מול תמונות של ילדים עירומים באינטרנט בלי לפגוע בהם בפועל, או עוסק בזנות מתוך בחירה חופשית, יכולים להיות לא מוסריים. כי המוסר אינו נוגע רק לאחרים, אלא גם לאדם עצמו, ויש מעשים המשחיתים את נפש האדם גם אם אינם פוגעים בזולת (עי' במאמר "לא אנחנו לא חיות", על מוסר מיני). עמוק בתוך הנפש, במקום שעוד לא התקהה על ידי עודף רציונליזציה ותפיסות עולם רדוקציוניסטיות, אנו חשים את משמעותו האמיתית של המוסר, ואת הנזק האמיתי שגורם לעצמו מי שעובר עליו. במקום ללכת סחור סחור, ולנסות להצדיק כל טענה מוסרית בנימוקים של "פגיעה בזולת" או "נזק לחברה", מוטב שנחזור לדבר על הדברים כפי שהם: התנהגות לא מוסרית משחיתה את הנפש, וזו משמעות הגינוי שלה.