לפני כשנה וחצי התוודעתי לברנרדו קסטרופ דרך ספרו "למה מטריאליזם זה חרטא" (Why Materialism is Baloney), בו הוא מציג את השקפתו האידיאליסטית ומפריך את המטריאליזם כאמונה טפלה חסרת יסוד. בזכותו נשביתי בקסמו של האידיאליזם, בהיגיון הפשוט שמאחוריו, ביכולת ההסבר שלו את המציאות ובהשלכותיו מרחיקות הלכת. כעת סיימתי לקרוא ספר נוסף של קסטרופ, "יותר מאלגוריה" (More than Allegory), והריני לסקור אותו לפניכם.
כותרת המשנה של הספר היא "על מיתוס דתי, אמת ואמונה", ומטרתו היא להמשיך את פרויקט האידיאליזם שמקדם קסטרופ ללא לאות. בהתאם לכותרת זו, הספר מורכב משלושה חלקים: מיתוס, אמת ואמונה.
החלק הראשון עוסק בבירור יחס הנכון למיתוסים דתיים, אותם סיפורים קדומים שמאמיני הדתות השונות סיפרו לאורך הדורות בניסיון להסביר את טבעה של המציאות. קסטרופ מציג שלוש דרכים שונות להתייחס לאותם מיתוסים:
1. יש המפרשים אותם כפשוטם, כתיאור היסטורי ריאלי של דברים שהתרחשו. הללו מתחלקים למאמינים התמימים, שאכן מאמינים באמיתותם של תיאורים אלה, ולעומתם לאלה הרואים בסיפורים אלה לא יותר מבדיות חסרות שחר, המנוגדות למדע ולהיגיון.
2. יש הרואים במיתוסים אלגוריה, משל שמטרתו להעביר מסרים חינוכיים וערכיים כלשהם. לשיטתם, האירועים שמתאר המיתוס לא התרחשו באמת, אלא מהווים סיפור חינוכי, כמו משלי אזופוס או קרילוב.
3. הקבוצה השלישית אינה מקבלת את המיתוסים כפשוטם, אולם גם לא רואה בהם אלגוריה, אלא יותר מאלגוריה: מערכת סמלים ודימויים שמטרתה היא לבטא רעיונות טרנסצנדנטיים, נשגבים, שמעבר לעולם הזה וליכולת השפה האנושית לתארם. המסר האמיתי של המיתוסים לשיטה זו אינו סתם רעיון חינוכי כלשהו, אלא הארה ותובנה מעמיקה כלשהי של המציאות הטרנסצנדנטית.
(מעניין להשוות בין שלוש הקבוצות הללו לבין שלוש הכתות שמזכיר הרמב"ם בהקדמה לפרק חלק ביחס לאגדות חז"ל: אלה המבינים אותן כפשוטן ומקבלים אותן, אלה המבינים אותן כפשוטן ודוחים אותן, ואלה המזהים אותן נכונה כמשלים ואלגוריות. כתות אלה מקבילות לקבוצות הראשונה והשניה של קסטרופ, אולם ספק אם הרמב"ם ראה באגדות חז"ל גם משמעות מהסוג השלישי שקסטרופ מציין.)
קסטרופ משתמש במשל ההצבעה על הירח כדי לבטא את שלוש הגישות: כאשר מישהו מצביע על הירח, יש המסתכלים ורואים רק את האצבע, בלי לקלוט שהיא מצביעה על משהו; יש המבינים את ההצבעה ורואים בעקבותיה את הירח; וישנם כאלה שאיכשהו מגיעים בעצמם לירח.
קסטרופ מסביר שהזלזול הרווח במיתוסים דתיים בעידן המודרני נובע מכך שתופסים אותם לפי ההבנה הראשונה, או לכל היותר השניה. אולם התבוננות עמוקה יותר במיתוסים, מתוך נקודת המבט השלישית, יכולה להעניק לאדם הארות שיעשירו את הבנת המציאות שלו ויהפכו את חייו לרוחניים ומשמעותיים יותר. מתבקשת ההשוואה דברי הזוהר הידועים בפרשת בהעלותך, לפיהם אין לראות בסיפורי התורה סיפורים סתם, אלא לבוש לרעיונות עליונים ונשגבים.
החלק השני עוסק בשאלת האמת שבמיתוסים. בדורנו חשוב לאנשים להבדיל בין אמיתי ללא-אמיתי. נניח שהמיתוסים אכן מספרים סיפורים עמוקים ומופלאים, אולם האם הם גם אמיתיים? לשם כך מתחיל קסטרופ לברר מהי משמעות המושג אמת. כפי שניתן לצפות על רקע ספריו האחרים, הוא משמיד מהר מאד את האשליה לפיה קיימת מציאות חיצונית כלשהי מעבר לתודעתו של האדם; אין כל ראיה לקיומה של מציאות כזו, האמונה בה אינה קוהרנטית, והיא מופרכת שוב ושוב על ידי ניסויים חדשים במכניקת הקוונטים. הטיעונים בחלק הזה חוזרים במידה רבה על התימוכין הידועים לאידיאליזם, אם כי קסטרופ מחזק אותם בדוגמאות ונימוקים נוספים. כך למשל הוא מעלה את השאלה, איזה חלק בדיוק מן המציאות קיים "שם בחוץ"? העבר - הרי כבר אינו קיים בחוץ אלא רק בזיכרונות, בתודעות שלנו. העתיד - אף הוא אינו קיים עדיין מחוץ למחשבתנו. מה שנשאר הוא ההווה, אולם ההווה הוא רגע קצרצר, חולף ובלתי נתפס; המסקנה המתבקשת היא (בנוסף לטיעונים אחרים) שאף חלק מהמציאות אינו קיים מחוץ לתודעתנו. רק התודעות קיימות. בפרפראזה על הפתגם הידוע: העבר - אין, העתיד - עדיין, ההווה כהרף עין, ריאליזם מנין?
קסטרופ טוען למעשה שכל דבר שאינו בגדר חוויה חושית ישירה הנחווית ברגע זה, אינו אלא מיתוס - סיפור שאנו מספרים לעצמנו. אנו מספרים לעצמנו סיפורים על העבר והעתיד והקשרים ביניהם, ויוצרים מאותם סיפורים תמונת מציאות רחבה של חלל וזמן, אולם אלה הם פשוט מיתוסים, סיפורים שמטרתם לעשות סדר ברשמים שאנו חווים ולהעניק להם משמעות עבורנו. מבחינתו של קסטרופ אין הבדל מהותי בין סיפור על אל שברא את העולם מתוך ביצה ענקית, לבין הסיפור לפיו אתמול הלכנו לעבודה ואכלנו ארוחת צהריים: את שניהם איננו חווים ברגע זה, ולכן שניהם בגדר מיתוסים שאנו מספרים לעצמנו. למעשה, אומר קסטרופ, מכיוון שאין אמת חיצונית כלשהי, כל מה שקיים הוא מיתוסים, שההבדל ביניהם הוא בצורה בה הם משפיעים על האדם המקבל אותם; הן תפיסת העולם האתאיסטית-מטריאליסטית, והן תפיסת העולם הדתית של כל דת שהיא, הן בגדר מיתוסים, סיפורים על המציאות, אלא שהסיפור האתאיסטי הוא מייאש, מקטין ומדכא, ואילו הסיפור הדתי מרומם את האדם ומרחיב את תודעתו אל מעבר לגבולות הרשמים החושיים. המסקנה היא שהאמת אותה מבטאים המיתוסים הדתיים, אינה אמת על המציאות החיצונית (כי אין כזו), אלא אמת פנימית, המשקפת תהליכי עומק בנפש האדם, דהיינו בבסיס המציאות.
אני מודה שהכיוון אליו הולך קסטרופ בפרק זה נראה לי קיצוני מדי ומעורר אי נוחות. הוא מבסס אותו על הגדרה רחבה מאד של המושג מיתוס, שכוללת כאמור למעשה כל טענה שאינה בגדר חוויה חושית מיידית, ואז גוזר מכך את המסקנה לפיה כל המיתוסים שווים במהותם. אולם לדעתי זוהי מסקנה מהירה מדי מהגדרה כוללנית מדי. גם אם שוללים את קיומה הריאלי של מציאות חומרית, ובכך אני מסכים איתו, אין בכך כדי לומר שאין אמת אובייקטיבית, בלתי-תלויה באדם, ושישנם רק סיפורים בעלי השפעות שונות. זה מזכיר יותר מדי גישות פוסטמודרניות מסוימות עליהן למדתי באוניברסיטה, לפיהן "אין עולם, יש רק שפה". לא אנסה כאן להציב גישה חלופית סדורה לזו של קסטרופ, אבל לדעתי יש למצוא את האיזון הנכון בין האמונה השגויה בקיומה של מציאות חומרית ריאלית, לבין ביטול מושג האמת האובייקטיבית והענקת יחס אונטולוגי שווה לכל הסיפורים.
החלק השלישי של הספר הוא למעשה מיתוס מודרני שכתב קסטרופ עצמו בצורת סיפור, בו הוא מתאר כיצד הצטרף כביכול למועדון דמיוני העוסק בחקר התודעה, ובאמצעות שילוב מיוחד בין סמים לגירויים חשמליים ירד למעמקי תודעתו, שם פגש ישות בשם "האחר" שגילתה בפניו את סודות היקום האידיאליסטי. הדיאלוגים בין המספר לבין האחר, והחוויות השונות העוברות עליו, עוזרים להבין טוב יותר את משמעותו של האידיאליזם, וכיצד המציאות הרגילה שאנו חווים אינה שונה במהותה מחלום, פרט לכך שאיננו מעלים על הדעת לפקפק בקיומה החיצוני; וכשם שהדימויים בחלום מבטאים רעיונות ממעמקי נפשנו, כך גם כל הרשמים המוחשיים שאנו רואים במציאות. במקום להסתכל על השמש, הירח, הכוכבים, האוקיינוס, ההרים, הציפורים והחיות כעל סתם עצמים חומריים החולקים איתנו את אותו מרחב חלל-זמן, עלינו לראות בהם דימויים לתהליכים ורעיונות ממעמקי תודעת-העל של אלוקים, שאנחנו והמציאות כולה מהווים חלק ממנה. אנחנו למעשה דרכו של אלוקים להיכנס לתוך יצירתו ולחוות אותה מבפנים, ובאמצעותנו הוא מבין אותה באופן שלא יכול היה להגיע אליו מבחוץ.
הרבה שאלות נפוצות ביחס לאידיאליזם מקבלות שם תשובות סדורות, והפרק הזה עשוי בהחלט להיות "מפוצץ מוח" עבור מי שנחשף לרעיונות הללו לראשונה. כמדומני שיהיה קשה מאד להתנגד לשילוב בין ההיגיון הפשוט שמאחוריהם לבין תחושת ה"וואו" והמשמעות הקיומית שהם מעניקים לאדם.
לסיכום, "יותר מאלגוריה" הוא ספר מעניין שמומלץ לקרוא כהמשך ל"למה מטריאליזם הוא חרטא". למרבה הצער, בניגוד למה שניתן היה לצפות מכותרת המשנה, העיסוק שלו במיתוסים מועט ביותר; הוא מביא רק קומץ של מיתוסים דתיים כהמחשה לטענותיו, אבל לא מנסה כלל לסקור בצורה רחבה יותר מיתוסים נוספים ולפרש את משמעותם. למעשה, החלקים השני והשלישי בספר עוסקים בהם מעט מאד. אני הייתי מצפה לקצת יותר הדגמות על האופן בו דימויים מיתיים מעוררים תובנות טרנסצנדנטיות. התחושה היא שקסטרופ פשוט רצה לכתוב ספר נוסף על אידיאליזם, והשתמש בעניין המיתוסים כתירוץ בלבד לגשת באמצעותו לנושא. לא שזה רע בהכרח, אבל לדעתי זה פספוס. כך או אחרת, גם אם לא מקבלים את הכיוון הקיצוני אליו הולך הספר, הוא בהחלט ייתן לכל קורא חומר (...) למחשבה. יש לקוות שיועיל בקידום המהפכה האידיאליסטית, עד שזו תהפוך לדעה המקובלת בעולם, והיחס למטריאליזם של הדורות הקודמים יהיה כאל אותם דורות שהאמינו שהארץ היא מרכז היקום.