בשיעורי מבוא למטאפיזיקה מוזכרות תמיד שלוש שיטות מרכזיות להבנת מהותה של המציאות: מטריאליזם, דואליזם ואידיאליזם. המטריאליזם טוען שכל המציאות מורכבת מחומר בלבד; הדואליזם טוען שהמציאות מורכבת משתי מהויות בסיסיות שונות – חומר ורוח; ואילו האידיאליזם טוען שהכל רוח (או נפש, או תודעה).
בעולם המערבי המודרני בו אנו חיים, שתי הגישות הראשונות הן הדומיננטיות, כשהן מנהלות ביניהן מאבק על התודעה ותפיסת העולם. הגישה המטריאליסטית נפוצה ביותר בקרב אנשי מדע, ואילו אנשים העוסקים בדת וברוחניות, וכמדומה שגם הציבור הרחב, נוטים לסוג מסוים של דואליזם. במרכז הוויכוח נמצא האדם עצמו, כאשר השאלה הגדולה היא האם אנו עשויים מחומר בלבד או שיש בנו גם נשמה או נפש בלתי חומרית. לשאלות אלה יש השלכות חשובות, אולם משום מה הגישה השלישית, האידיאליזם, כמעט ואינה זוכה לייצוג רציני. רוב האנשים לא שמעו עליה, ומעטים מבינים אותה כמו שצריך. אלה ששמעו עליה, בדרך כלל בהקשר של הפילוסוף ברקלי, נוטים לפטור אותה כלאחר יד כאיזו "תיאוריית מטריקס" חסרת בסיס לפיה המציאות אינה אלא אשליה. וזה, כמובן, לגמרי לא נכון.
מי שפועל לשינוי המצב הזה הוא ד"ר ברנרדו קסטרופ, פילוסוף ומדען מחשבים פעיל בכמה מהמעבדות המדעיות המובילות בעולם. קסטרופ כתב מספר ספרים העוסקים בפילוסופיה של הנפש וההכרה, שהמרכזי שבהם הוא "Why Materialism is Baloney" – או בתרגום חופשי, "למה מטריאליזם זה חרטא". בספר זה תוקף קסטרופ את הגישה המטריאליסטית, אותה הוא רואה כאמונה טפלה ילדותית ואבסורדית, ומציג באריכות את האידיאליזם בתור האלטרנטיבה ההגיונית, המבוססת והמוצלחת ביותר. זה אינו בשום אופן איזה "הו-הא" ניו אייג'י או משהו דומה; כותרת המשנה של הספר היא "איך ספקנים אמיתיים יודעים שאין מוות וחושפים את התשובות לחיים, היקום והכל". גישתו של קסטרופ היא אכן ספקנית וביקורתית, בנויה על טיעונים לוגיים וממצאים אמפיריים, ודווקא מתוך כך הוא קובע שהאידיאליזם הוא ההסבר המטאפיזי המוצלח ביותר למציאות.
אבל מה זה בכלל אידיאליזם, ולמה מטריאליזם זה חרטא? על אף שקשה לענות על השאלות הללו בלי לקרוא את כל המהלך שמציג הספר, אציג כאן כמה מהנקודות המרכזיות שבו.
לפי המטריאליזם, המציאות כולה מורכבת מחומר, ומחומר בלבד. גם התודעה שלנו אינה אלא תוצר שמפיק המוח החומרי. היא תלויה בו לקיומה ותפסיק להתקיים עם מותו. המציאות קיימת באופן ריאלי, כלומר מחוץ לתודעה שלנו; היא תמשיך להתקיים בלי קשר לשאלה אם אנחנו תופסים אותה או לא. את המציאות החיצונית אנו תופסים באמצעות החושים וההכרה שלנו, שיוצרים עבורנו תמונה שלה בתוך תודעתנו. התמונה הזו אינה זהה למציאות לכשעצמה, אותה איננו מסוגלים לתפוס לעולם כפי שהיא, אלא רק מבטאת את האופן בו החושים והמוח שלנו קולטים ומפרשים את אורכי הגל והגירויים השונים הקיימים בחוץ.
למרות שגישה זו נראית הגיונית ומשכנעת ממבט ראשון, יש בה כמה בעיות מרכזיות:
1. הבעיה הקשה של ההכרה. שאלה שלמטריאליזם אין עליה תשובה היא, איך מתוך משהו כמו חומר מופיע משהו כמו תודעה? איך מתוך גוש אפור קטן כמו המוח צומח העושר המדהים של מודעות עצמית, מחשבות, רגשות, חוויות, רצונות, זיכרונות וכן הלאה? יש פה קפיצה מדהימה בין שני דברים שונים לגמרי, בלי קצהו של הסבר לגבי האופן בו האחד מפיק כביכול את השני. כל מה שיש למטריאליזם לומר בנושא הוא שזה "פשוט קורה". כמו קסם. חבר כמה נוירונים בצורה הנכונה, והופ! תופיע תודעה. נשמע מפוקפק מאד (להרחבה על כך, עיין כאן).
2. המטריאליזם מניח שקיים יקום ריאלי שלם מחוץ לתודעה שלנו. יש רק בעיה אחת קטנה: אין שום ראיה לקיומו של יקום כזה! כל מה שאנו רואים, שומעים, ממששים, חווים ומרגישים – אנו תופסים באמצעות התודעה. כל החוויות שלנו מתקיימות אך ורק בתוך התודעה. למעשה, הדבר היחיד שאנו חווים אי פעם הוא קיומה של התודעה שלנו וחוויותיה השונות. למה עלינו להניח אם כן שקיים יקום שלם מחוץ לתודעה – במקום להניח באופן פשוט וחסכני, שכל מה שקיים הוא אכן התודעה? המטריאליזם מכפיל למעשה את היקום: הוא טוען שישנו דימוי היקום כפי שהוא קיים בתוך תודעתנו, וישנו בנוסף לכך היקום הריאלי שקיים מחוץ לתודעתנו, שהוא בלתי נתפס ואין לנו שום גישה ישירה אליו. אבל למה עלינו להוסיף לתמונת המציאות שלנו את יקום הצללים הבלתי נתפס הזה? אנו יודעים שהתודעה יכולה להפיק מציאות מוחשית שנראית כאילו היא חיצונית לנו; כל לילה בחלומותינו אנו חווים מציאות כזו. מה יותר פשוט אם כן מלהניח שגם המציאות שאנו חווים בהקיץ קיימת בתוך התודעה ולא מחוצה לה? אם מאמצים עקרונות של חסכנות ופשטות, כמו התער של אוקהם, הרי שאין דבר שראוי יותר לחתוך מתמונת המציאות שלנו מאשר אותו יקום חיצוני בלתי נתפס ובלתי מוכח (אישית אני אמנם לא מקבל עקרונות כמו אלה, אבל עבור מי שדוגל בהם, זו המסקנה המתבקשת). סיכומו של דבר – אין כל הוכחה לקיומו של החומר, ושום סיבה להאמין שקיים משהו מחוץ לתודעה.
3. מקובל לחשוב בטעות, שלפי המטריאליזם הדברים שאנו רואים סביבנו – חתולים, עצים, סלעים וכדומה – הם אמיתיים וממשיים, ואילו לפי האידיאליזם הם בעצם סוג של אשליה. אולם האמת היא הפוכה בדיוק: לפי המטריאליזם, איננו רואים לעולם את הדברים האמיתיים, אלא רק דימוי שלהם כפי שיוצרים החושים והמוח שלנו. יתרה מזאת, יש לנו סיבות טובות להניח שהדימוי הזה אינו משקף נאמנה את המציאות הריאלית, שהרי המוח שלנו (אם מאמצים את האבולוציה) התפתח לא באופן שמכוון להכרת האמת – אלא באופן שמועיל ביותר להישרדות. תמונת העולם שהוא מצייר לנו אם כן היא זו שתורמת ביותר להישרדותנו, לא זו שתואמת למציאות הריאלית (זהו למעשה חלק מהטיעון הידוע של פלנטינגה, עליו כתבתי כאן). נמצא אפוא שדווקא לפי המטריאליזם העולם שאנו רואים סביבנו הוא סוג של אשליה, בעוד שלפי האידיאליזם אנו רואים את הדברים כפי שהם – כי הם מתקיימים רק בתוך תודעתנו, ולא באיזה עולם צללים מדומיין מחוצה לה.
אלה הן על קצה המזלג הנקודות המרכזיות של הביקורת שמעלה קסטרופ נגד המטריאליזם בפרקים הראשונים. את שאר הספר הוא מקדיש להצגת הגרסה שלו לאידיאליזם, להסברתה ולהגנה עליה מפני ביקורות אפשריות. לשם כך הוא משתמש במטאפורות שונות. לדבריו, הדבר היחיד שקיים בבסיס המציאות הוא התודעה הכללית, וכל תודעה פרטית של אדם מסוים או יצור אחר היא חלק ממנה. הוא מדמה את התודעה הכללית לאוקיינוס של כספית, ואת התודעה הפרטית למערבולת שהתהוותה בתוכה. המערבולת מסמלת את המודעות העצמית שזוכה לה חלק מהתודעה הכללית, מודעות שגורמת לה לחוש כמו ישות עצמאית ולתפוס את שאר המציאות כמשהו שנמצא מחוצה לה. או לחילופין, התודעה הכללית היא מעין ממברנה, והתודעות הפרטיות הן כמו תבניות של תנודות ורטט על פני אותה ממברנה. המוח, אם כן, אינו זה שמפיק את התודעה, אלא להפך: הוא אינו אלא הדימוי המוחשי של אותה "מערבולת" או "תנודה". מובן אם כן מדוע קיימת קורלציה בין מצבים מוחיים לבין מצבים מנטאליים, והשפעה דו-סטרית בין מוח לתודעה; לא משום שהראשונים מפיקים את האחרונים, אלא משום שהם פשוט מהווים את הדימוי המוחשי שלהם. כשם שלהבות הם הדימוי המוחשי של פיצוץ, כך מוח הוא דימוי מוחשי של לולאת-תודעה שפיתחה מודעות עצמית.
לתחושתי, בשלב מסוים המטאפורות של קסטרופ הופכות למסובכות יתר על המידה ומאבדות קצת את האינטואיטיביות הראשונית שלהן, אולם הרעיון בבסיסו נשמע הגיוני מאד. אחת הטענות המעניינות שלו היא, שלמעשה ההתמקדות של התודעה שלנו בתחומיה של "מערבולת" מסוימת מגבילה אותה, ומונעת מאיתנו את הגישה לתחומים הנרחבים של התודעה הכללית. כשם שאי אפשר לראות את הכוכבים כשהשמש זורחת, כך המודעות העצמית שלנו מסתירה מאיתנו את התודעה שמעבר לתחושת האגו. דווקא במצבים בהם הלולאה מתרופפת והמערבולת מתפזרת מעט, התודעה שלנו משתחררת יותר ויכולה להשיג חוויות ורשמים החורגים מהכאן והעכשיו. ואכן, קסטרופ מביא שורה ארוכה של תופעות מוחיות, מחנק, סמים ו-G-LOC ועד חוויות סף מוות, בהם מתברר שדווקא כאשר ישנה פחות פעילות מוחית – חווה האדם חוויות מיוחדות ועשירות יותר מאלה הרגילות, החורגות מהזמן והמרחב שהוא מצוי בהם. אילו המטריאליזם היה צודק, הפחתת הפעילות המוחית היתה אמורה להחליש את החוויות, לא להעצים אותן! אולם לפי קסטרופ הדבר מובן: המוח אינו יוצר את התודעה אלא מבטא את ההגבלה העצמית שלה, וכאשר הוא מפסיק לתפקד התודעה מתרחבת, לא נעלמת. המוות הסופי אינו מבטא את סוף התודעה אלא דווקא את שחרורה המוחלט. זה גם ההסבר לכך שבתרבויות פחות מתקדמות, בהן חוויות כמו רעב, מחלה וקרבה למוות היו נפוצות יותר, לא השתרש המטריאליזם מלכתחילה: החוויות הללו פתחו את אופקיהם של אותם אנשים למציאות שמעבר לכאן ולעכשיו, בעוד שהאדם המערבי השבע נשאר סגור בתוך הלולאה המצומצמת שלו ואינו מודע למה שמעבר לה.
ישנן כמה נקודות נוספות שחשוב לציין. אידיאליזם אינו סוליפסיזם; הוא אינו טוען שרק התודעה שלי קיימת וכולכם קיימים בתוכה כמו דמויות בחלום, אלא שהתודעות של כולנו הן חלק מתוך תודעה כללית אחת שבבסיס המציאות. כולנו חולמים בעצם חלום משותף. ולמה לא סוליפסיזם? אם כבר חסכנות, למה לא להניח שרק אני קיים? קסטרופ מודה שנדרשת פה קפיצת אמונה מסוימת, אולם לא קשה לעשות אותה; אחרי הכל, התנהגויותיהם של אנשים אחרים נראות שונות ומגוונות מכדי להאמין שהתת-מודע שלי הוא זה שהפיק את כולן, ולכן סביר להאמין שיש להם תודעות משל עצמן.
כמו כן, אידיאליזם אינו גישה מדעית אלא מטאפיזית. כך גם המטריאליזם. המדע חוקר את התופעות כפי שאנו רואים אותן; השאלה האם הן קיימות מחוץ לתודעתנו או בתוכה היא שאלה פילוסופית מטאפיזית, לא מדעית. קסטרופ משווה את המדען לנער המשחק במשחק מחשב, ובקיא בעולם בו מתנהל המשחק, מבלי להיות מודע לאופן בו התוכנה והחומרה יוצרים את אותו עולם משחק. האידיאליזם אינו חולק בשום דרך על התיאוריות המדעיות המקובלות, ואינו מנסה להציב להן אלטרנטיבה. כל שהוא טוען הוא שאותו עולם אמפירי שחוקר המדע, אינו מתקיים איפשהו מחוץ לתודעה שלנו, אלא מתקיים כולו בתוכה. מה שאנו תופסים כחוקי הטבע הוא למעשה החוקיות הפנימית של אותה תודעה כללית שאנו חלק ממנה. איננו יכולים לשנות אותם כרצוננו, כשם שהמערבולת אינה יכולה לשנות את חוקי הטבע של האוקיינוס.
לאידיאליזם יש השלכות משמעותיות על חיינו. לפי המטריאליזם, אנחנו רק גושי חומר שהתהוו במקרה ביקום חסר משמעות האדיש לקיומנו, וכל הצרות והסבל שלנו ייפסקו עם מותנו, ולכן אין באמת משמעות לשום דבר. כל מה שנותר הוא להעביר את החיים בנעימים עד סופם הבלתי נמנע, בלי מחויבות ואחריות כלשהי. ולגישה כזו הם קוראים אמיצה ומפוכחת... לעומת זאת, לפי האידיאליזם העולם שמסביבנו אינו סתם משטח חיצוני שבמקרה צמחנו בתוכו, אלא הוא מתקיים כולו בתוך תודעתנו – וממילא הוא משמעותי מאד עבורנו. כשם שאנו מתבוננים בדימויים שבחלומותינו כדי לנסות להבין את משמעותם וללמוד מהם על הנפש שלנו, כך עלינו להתבונן במציאות כאילו היא חלק בלתי נפרד מאיתנו – ולנסות להבין מה משמעותו של כל אירוע שעובר עלינו. כל תודעה אנושית היא למעשה חלק מהתודעה הכללית המנסה להבין באמצעותה את עצמה, כמו אדם שבוחן את המציאות דרך הרבה נקודות מבט שונות. מוטלת עלינו אחריות אם כן לנסות להבין ככל הניתן את משמעות קיומנו, והמוות אינו סופו של הקיום אלא יותר כמו יקיצה מחלום אל המציאות האמיתית, המודעת יותר, שבמהלך השינה שכחנו מקיומה.
ישנן עוד נקודות רבות שהספר נוגע בהן, ואי אפשר להביא כאן את כולן. הספר כתוב בצורה שיטתית ומסודרת, מכסה את כל הזוויות האפשריות, וכמה פעמים כשהתעוררה אצלי קושיה או ביקורת על הנאמר התברר שהתשובה לה מופיעה בהמשך. הוא מתייחס לנושאים כמו תורת הקוונטים, כוחות פראפסיכולוגיים, יצורים "על טבעיים", יקומים מקבילים והישארות הנפש, ומסביר את מקומם בתפיסת עולם אידיאליסטית. באופן מוזר משהו, הוא מתעלם כמעט לחלוטין מההקשר הדתי, וכמדומני שהמלה "אלוהים" לא מופיעה כלל לאורך הספר, למרות שהדבר המתבקש ביותר הוא לזהות את האל עם אותה תודעה כללית שבבסיס המציאות. איני בטוח שקסטרופ מצליח להוכיח חד משמעית שמטריאליזם זה חרטא, אולם הוא בהחלט חושף את ערוותו של המטריאליזם ומראה שהמלך הוא עירום, ושעד שדורשים מאיתנו הוכחות לקיומם של דברים כמו נשמה או אלוהים – יתכבדו נא המטריאליסטים ויוכיחו לנו שהחומר קיים... בין אם אכן מאמצים את האידיאליזם במלואו, ובין אם מעדיפים גישה דואליסטית "מתונה" יותר, המטריאליזם מתברר כאלטרנטיבה החלשה ביותר מבין השלוש, ומי שדוגל בו כנראה אינו ספקן אמיתי אלא דווקא מאמין עיוור.