אסימוב מחפש את אלוקים בחלל

אסימוב מחפש את אלוקים בחלל
פורסם ב 11/06/2018 07:14:30


Foundation Hari Seldon

בעבר כתבתי על המתאם המעניין בין פנטזיה לדת מצד אחד, ובין מדע בדיוני לאתאיזם מהצד השני: בעוד האבות המייסדים של הפנטזיה, ובראשם טולקין וק.ס לואיס, היו דתיים מאד, הרי שהאבות המייסדים של המדע הבדיוני, שבראשם אסימוב וארתור סי. קלארק, היו אתאיסטים מובהקים. יש לכך סיבות שונות, שלא ניכנס אליהן כרגע. במאמר זה ברצוני להתייחס לאייזק אסימוב, ובפרט לסדרת המוסד שלו, אותה קראתי לאחרונה.

אסימוב כאמור היה אתאיסט, אם כי העדיף להגדיר את עצמו כהומניסט. האתאיזם שלו ניכר בהחלט בספריו: בעתיד שהוא מתאר, אף דת אינה ממלאת תפקיד משמעותי כלשהו בתרבות האנושית, אלא אם מדובר בשרידים מיושנים או בכתות פנאטיות למיניהן. התייחסויות לאלוהים, קיומה של הנשמה, עולם הבא וכדומה, כאשר הן מופיעות בקצרה מדי פעם, נדחות בבוז בפי הדמויות בסיפור כאמונות טפלות שאין טעם לשקול אפילו. אסימוב מקפיד גם להדגיש פעמים רבות עד כמה מיתוסים (שכוללים מבחינתו את הדתות, כמובן) נוטים לשבש את ההיסטוריה המקורית ולהתעוות עם השנים, כך שאין לתת בהם אמון. האנושות העתידנית של אסימוב היא אתאיסטית-רציונליסטית-מטריאליסטית למהדרין, מבטאת היטב את האתוס החילוני לפיו הדת שייכת לעבר ותיעלם ככל שהאנושות תתקדם.

באופן אירוני, גיבורי ספריו של אסימוב אכן נראים כמו מה שניתן לצפות לו מאנושות שאיבדה כל זכר לנשמה או קדושה: הדמויות שהוא מתאר הן שטוחות, מרובעות, חסרות עומק או אישיות כלשהן, לא מפגינות רגשות משמעותיים, מתנהגות בצורה מכנית ומדברות כאילו הן מדקלמות טקסטים כתובים. במילים אחרות, הן מתנהגות כמו הרובוטים האהובים עליו כל כך. אף דמות אנושית בספריו אינה מעוררת הזדהות, אמפתיה או השראה כלשהי; אין בהן דבר מעבר לשְמָן ולמילוי תפקידן בעלילה. שלא במפתיע, הדמויות הבודדות המעניינות בספריו הן אלה של הרובוטים האמיתיים, שבניגוד לבני האדם, צורת התיאור הזו דווקא הולמת אותם להפליא... גם תיאורי הנוף למיניהם אצל אסימוב רזים ביותר, ואין אצלו מחזות מרהיבים, נופים מופלאים או שום דבר "מגניב" במיוחד; במקום זאת הוא מעדיף להכביר על הקורא תיאורים מדעיים יבשושיים למיניהם על פארסקים, פריהליונים ושפופרות פוזיטרוניות. הספרים אותם כתב יחד עם רוברט זילברברג (שקיעה וילד האתמול), שהפיח בהם רוח חיים ויצר דמויות שנראות אנושיות באמת, ממחישים עד כמה תכונות אלה נעדרות מספריו האחרים. הדבר היחיד שהופך את סיפוריו למוצלחים הוא הרעיונות שבהם, שפעמים רבות הם מקוריים, מפתיעים ומעוררי מחשבה - מה שמצדיק את המאמץ שבקריאתם.

אולם למרות האתאיזם הקר והיבש של אסימוב, נראה שגם במעמקי נפשו קיננה בקשת אלוקים, הכמיהה למשהו טרנסצנדטי שמעבר ליקום החומרי האדיש. זאת ניתן לראות מתוך קריאה בסדרה המרכזית של ספריו, סדרת המוסד.

סדרת המוסד, שזכתה בפרס הוגו לסדרת המדע הבדיוני הטובה ביותר, מורכבת משבעה ספרים, הכוללים את הטרילוגיה המקורית, שני ספרים שמשמשים כהקדמה ומבוא עבורה, ושני ספרים שמתרחשים אחריה. להלן תמצית העלילה (ההמשך כולל ספוילרים):

עשרות אלפי שנים בעתיד, חיה האנושות במסגרת קיסרות אדירה הכוללת מיליוני כוכבי לכת מיושבים ברחבי הגלקסיה. מתמטיקאי בשם הארי סלדון מפתח את מדע הפסיכוהיסטוריה, המאפשר את חיזוי התהליכים ההיסטוריים העתידיים בצורה מתמטית ומדויקת. באמצעות חישוביו הוא מגלה שהקיסרות צועדת במהירות לקראת קריסה שתוביל לאנרכיה ותוהו ובוהו ברחבי הגלקסיה, שיימשכו כעשרים אלף שנים. לא ניתן לעצור תהליך זה, אולם באמצעות נקיטת צעדים מיוחדים, המבוססים גם הם על חישובי הפסיכוהיסטוריה, ניתן לתמרן את העתיד כך שתקופת תוהו זו תתקצר לאלף שנים בלבד, שלאחריהן תקום קיסרות שניה ותשליט סדר בגלקסיה. לשם כך הקים סלדון את "המוסד" - קבוצת מדענים שהתרכזה בכוכב לכת אחד, פעלה לפי ההוראות שהשאיר סלדון, שימרה את הידע המדעי והטכנולוגיה המתקדמת, ולאורך השנים הגדילה את כוחה והשפעתה והחלה ליצור את התשתית לאימפריה השניה. בשלב כלשהו מתברר שסלדון הקים מוסד נוסף, סודי - "המוסד האחר" - שאנשיו הם בעלי הבנה פסיכולוגית וכוחות מנטליים יוצאי דופן, ומטרתו היא לפקח בחשאי על המוסד הראשון ולוודא שהוא אכן מתנהל בהתאם לתוכנית סלדון.

קל לראות שהארי סלדון משמש בסדרה בתפקיד של נביא, ו"תוכנית סלדון" היא למעשה התוכנית האלוהית המובילה את הבריאה לתכליתה. תוכנית סלדון, המבוססת כאמור על מדע הפסיכוהיסטוריה, אינה יכולה לקחת בחשבון את בחירותיהם החופשיות של אנשים פרטיים, ולכן שני התנאים הבסיסיים המאפשרים אותה הם קיומם של מספר גדול מספיק של אנשים (שניתן לחשב סטטיסטית את אופן התנהגותם), וחוסר מודעותם של אותם אנשים לפרטי התוכנית (כדי שלא ישבשו אותה באמצעות בחירותיהם). כך למעשה פותר אסימוב את השאלה התאולוגית הידועה על הסתירה בין בחירה חופשית לידיעה והשגחה אלוקית: האדם הפרטי אמנם יכול לבחור בחופשיות, אבל בחירותיהם של אנשים רבים מקזזות זו את זו ומתנהלות במסגרת סטטיסטיקה הניתנת לחיזוי ולשליטה. סלדון עצמו תיכנת מראש "הופעות" עתידיות שלו למשך מאות שנים קדימה, בהן מופיעה הולוגרמה שלו לעיני הציבור בכוך זמן מיוחד, ומוסרת עדכון לגבי העתיד הצפוי והוראות הקשורות אליו. הופעות אלה תוזמנו כך שיתרחשו לקראת משברים משמעותיים, שזכו לכינוי "משברי סלדון". כל הופעה כזו וכל יציאה ממשבר מעצימות את ההערכה כלפי תבונתו העצומה של אלוהים\סלדון, שהצליח לחזות מראש את הנולד בצורה כה מדויקת.

כמו בכל דת, גם כאן לא נפקד מקומם של ספקנים, המטילים ספק בהצלחתה של תוכנית סלדון או אפילו בעצם קיומה, וכן של אירועים בלתי צפויים שמשבשים לכאורה את התוכנית ומורידים אותה ממסלולה, כמו הופעתו של "הפרד" - מוטאנט בעל כוחות מנטליים עילאיים שהשתלט במהירות על רוב הגלקסיה. השאלה המרחפת תמיד ברקע הסדרה היא האם באמת הצליח אלוהים\סלדון לקחת בחשבון את כל האירועים העתידיים ולהיערך לקראתם - או שמא בסופו של דבר יגבר התוהו על התכנון, וכל מאמציו ירדו לטמיון.  

אז מה יש לנו עד עכשיו? אלוהים רואה-את-הנולד שגיבש תוכנית עבור היקום, ופועל בדרכים מסתוריות; עדת מאמינים המקיימת את מצוותיו מתוך אמונה בתבונתו, מבלי להבין את משמעותן ואופן פעולתן המדויק (- המוסד הראשון); וקבוצה נבחרת של כוהנים-מיסטיקנים שמבינים את סודותיו של האל ודרכי פעולתו, ואחראים על כך שתוכניתו אכן תתנהל כראוי (- המוסד האחר). מערכת דתית לכל דבר ועניין. ועדיין, משהו חסר.

משום שאחרי הכל, לאן בעצם מובילה תוכנית סלדון? לכינונה של אימפריה גלקטית שניה. נו, זה הכל? כל התוכניות המדויקות, כל המאמצים הגדולים לאורך אלף שנים - רק כדי לחזור לבסוף לנקודת ההתחלה, בלי להשיג התקדמות כלשהי? האין זה מייאש? האם כל מה שהאנושות יכולה לשאוף אליו הוא לשרוד ולשמר את עצמה, ולא מעבר לזה? אין כל חדש תחת הגלקסיה?

נראה שמשום כך הכניס אסימוב לתמונה שני גורמים חדשים. הגורם הראשון הוא הרובוטים. רובוטים לא היו קיימים באימפריה, ונחשבו למיתוסים ולסיפורי אגדות ישנים; אולם מתברר שלא רק שרובוטים אכן התקיימו בעבר, חלקם שרדו עד ההווה, ואף לקחו חלק משמעותי ביותר באירועים המכוננים אותו. ראש וראשון לאותם רובוטים הוא ר' דאניל אוליבאו (ר' מייצגת רובוט, לא רב...), שהופיע בספרים מערות הפלדה, שמש עירומה, רובוטים של שחר ורובוטים ואימפריה, והוא הדמות החביבה עלי ביותר בכל ספרי אסימוב. דאניל ועוזריו הרובוטים האחרים ממלאים  למעשה את תפקידם של מלאכים: יצורים על-אנושיים, נטולי צרכים גשמיים, מסוגלים להתקיים במשך אלפי שנים ובעלי תבונה עילאית, שתפקידם הוא להגן על האנושות ולסייע לה. מתברר שדאניל, במסווה אנושי, הוא שעזר להארי סלדון לגבש את יסודות הפסיכוהיסטוריה (מה שמבהיר שסלדון למעשה אינו אלוהים אלא נביא), ותמרן את התנהלות האירועים ברחבי הגלקסיה כדי לוודא שהאנושות אכן תשרוד ותגיע ליעדה.

הגורם השני הוא גאיה. גאיה הוא כוכב לכת שמהווה יחד עם כל הדומם, הצומח, החי והאנושי שבו ישות תבונית אחדותית. כל היצורים והחלקים של גאיה מקושרים מנטלית אחד לשני, ופועלים בתיאום ובהרמוניה מושלמת לשמירה על האיזון. לבני האדם החיים בגאיה יש אישיות עצמית (עד כמה שאפשר לומר שלדמות אסימובית כלשהי יש אישיות...), אולם בו זמנית הם גם חלק מגאיה, וטובת הכלל היא תמיד לנגד עיניהם. שאיפתה של גאיה היא להתפשט בסופו של דבר על כל הגלקסיה, ולהפוך אותה לגלקסיאה - ישות-על הכוללת בתוכה את כל בני האדם שברחביה והופכת אותם לחלק ממנה. החזון של גאיה מבשר לאנושות עתיד של שלום, הרמוניה ושגשוג, במקום הקיום הנוכחי הרווי מלחמות, שחיתות ומאבקי כוח, אולם המחיר הוא ויתור במידת מה על הקיום האנושי האינדיבידואלי.

בסופו של דבר, לקראת סיומה של הסדרה, מוצא את עצמו נציג האנושות, אדם בשם גולן טרביז, בנקודת הכרעה בה עליו לבחור את עתיד האנושות בין שלוש חלופות: אימפריה חדשה הנשלטת בידי המוסד הראשון, אימפריה הנשלטת בידי המוסד האחר, או גלקסיאה. הוא בוחר בסופו של דבר בגלקסיאה, אם כי בתחילה יש לו ספקות רבים בנושא; אולם הוא משתכנע בכך שבחר נכונה, כאשר מתברר לו שתוכנית סלדון לא לקחה בחשבון את אפשרות קיומם של יצורים תבוניים נוספים ביקום מלבד בני אדם, ושגלקסיאה היא הסיכוי היחיד של האנושות להתמודד מול האיום שמהווים יצורים כאלה. כמו כן מתברר שגלקסיאה היא אכן היעד שהציב ר' דאניל אוליבאו לנגד עיניו כאשר הגה את תוכנית סלדון, ובכך מטרתו לשמור על האנושות אכן הוגשמה לבסוף.

מושיעה האמיתי של האנושות הוא אפוא לא הארי סלדון, הנביא בן האנוש, אלא דאניל אוליבאו, המלאך העל-אנושי. ייעודה האמיתי של האנושות אינו סתם חזרה אל הראשונות, אלא מעבר לצורת קיום גבוהה יותר, אחדותית והרמונית, בה מתגשמים חזונות הנביאים לפיהם לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה, וגר זאב עם כבש וכן הלאה. הנה סוף סוף הצליח אסימוב לחרוג ולו במידת מה ממגבלות האנושיות, ולהכיר בכך שהגאולה האמיתית נמצאת מעבר לאדם ומרוממת אותו.

לקראת סוף הספר האחרון, כאשר הגיבורים פוגשים לבסוף את ר' דאניל ומגלים שהוא העומד מאחורי כל האירועים, שתל אסימוב רמז שקוראים רבים לא הבחינו בו מן הסתם. כאשר מציג דאניל את עצמו כרובוט בן 20,000 שנה, מפקפקים בכך האנשים כצפוי. אז אומר להם דאניל שישנן שלוש אפשרויות: או שהוא אדם המשקר להם, או שהוא רובוט שתוכנת לחשוב שהוא בן 20,000 שנה, או שהוא באמת רובוט בן 20,000 שנה - ועליהם לבחור מה נראה להם סביר יותר.

שלוש האפשרויות הללו מייצגות למעשה את "הטרילמה של לואיס", אותה הציג ק.ס לואיס בספרו "Mere Christianity". לפי לואיס, ישנן שלוש אפשרויות ביחס לישו: או שהיה שקרן, או שהיה משוגע, או שבאמת היה בן האלוהים - ועל כל אחד לבחור מה האפשרות הסבירה בעיניו. טרילמה זו מופיעה גם בספרו האריה, המכשפה וארון הבגדים: כאשר הילדים מטילים ספק בסיפורה של לוסי על ביקורה בנרניה, אומר להם הפרופסור שיש רק שלוש אפשרויות: או שהיא משקרת, או שהיא משוגעת, או שהיא דוברת אמת. ומכיוון שהיא אינה ידועה כשקרנית, וניכר שהיא אינה משוגעת, הרי שהיא דוברת אמת.

נראה לי הגיוני ביותר שאסימוב הכניס את הטרילמה הזו לדבריו של דאניל אוליבאו באופן מכוון, כדי לרמוז על תפקידו של הלה כמשיח ומושיע האנושות. אותו, אגב, הם פוגשים בירח של כדור הארץ הישן - מקום מוצאה של האנושות, שעצם קיומו היה מוטל בספק ונחשב למיתוס בעיני רבים, ורק לאחר מסע חיפושים ארוך ומסוכן הצליחו לאתר אותו ולהגיע אליו. מתברר אם כן שמיתוסים יכולים להתגלות לפעמים כאמיתיים, ואף מדויקים, ושהשיבה לשורשים, למקור, היא זו שפותרת את הספקות הקיומיים. האם יתכן לעת זקנתו של אסימוב החלו להתעורר בו הרהורי תשובה?...

 

 

 





print
כניסה למערכת