חוויות סף מוות - עדויות שאומתו

חוויות סף מוות - עדויות שאומתו
פורסם ב 19/02/2019 17:51:45

תוצאת תמונה עבור ‪the science of near death experiences‬‏

 

במאמר הקודם כתבתי על חוויות סף מוות (חס"מ) ועל הניסיונות להסביר אותן. הצגתי את הסקירה של פרופ' ברוס גרייסון, בה הביא את כל התאוריות שהועלו בנושא ודחה אותן בזו אחר זו, כאשר המסקנה המתבקשת היא שההסבר הפשוט לחס"מ הוא ההסבר הטרנסצנדנטי, לפיו אכן מדובר בקיום הנפש והתודעה במנותק מהגוף.

אולם האם ניתן להוכיח זאת בצורה מובהקת יותר? האם אפשר להראות שאנשים במהלך חס"מ (להלן חס"מניקים) אכן רואים וחווים מציאות אמיתית? אין ספק שהללו אכן תופסים את המציאות שהם חווים כאמיתית ומוחשית ביותר, ובמקרים רבים אפילו כהיפר-אמיתית, כמוחשית יותר מהמציאות הרגילה; בניגוד לחלומות או הזיות למיניהן, שכאשר האדם מתעורר הוא מתייחס אליהם כאל דמיון שווא, חס"מניקים ממשיכים להתייחס לחוויות שחוו כאל מציאות אמיתית גם עשרות שנים אחר כך, ובמקרים רבים הללו משפיעות באופן משמעותי על אמונותיהם, מצבם הנפשי ואורח חייהם.

כלל בסיסי שמנחה אותנו בחיי היומיום הוא, שמה שנתפס כאמיתי, הרי הוא בחזקת אמיתי, אלא אם יש סיבה טובה לחשוב אחרת; אלמלא כלל זה, היינו נאלצים להטיל ספק בכל מה שאנחנו רואים וחווים ברגע זה, וכל שכן במה שאחרים מספרים לנו. אפילו הסתמכות על כך שאנשים אחרים תופסים את המציאות כמונו, לא יכולה היתה להועיל לנו, שכן מי ערב לנו שאותם אנשים אחרים שאנו רואים - אינם בעצמם חלק מהאשליה? אם לא רוצים ליפול לספקנות קיצונית, אין מנוס מההנחה דלעיל. ולכן, ברירת המחדל היא להניח שחס"מ, שנתפסות כאמיתיות על ידי מי שחווה אותן, ואינן סותרות שום דבר שידוע לנו על המציאות, הן אכן תיאור של מציאות אמיתית.

ועדיין יבואו ספקנים ויטענו שלא די בכך, ושיתכן שהמוח במצבים חריגים מסוגל לתעתע בנו במידה כזו שיוצרת רושם אמיתי לגמרי. האם יש דרך להוכיח להם שחס"מ אינן סתם הזיה סובייקטיבית?

תפיסה אמיתית לא פיזית לכאורה (תא"ל)

כדי להשיב על כך, פניתי לפרופ' ג'אניס מיינר הולדן, מאוניברסיטת צפון טקסס, העוסקת שנים רבות בחקר חס"מ וכתבה וערכה מספר ספרים ומאמרים בנושא. הולדן הסכימה באדיבותה לשלוח לי שני פרקים שכתבה לספרים The Handbook of Near Death Experiences ו-The Science of Near Death Experiences. פרקים אלה עוסקים בהיבט מסוים של חס"מ הנוגע לענייננו, אותו מכנה הולדן apparently non-physical veridical perception (AVP), או בעברית, תפיסה אמיתית לא-פיזית לכאורה (תא"ל).

מה זה תא"ל? הולדן מחלקת את החס"מ לשלושה סוגים: לא-חומריות, חומריות, ועל-חומריות. חוויות לא-חומריות הן תחושות כמו רוגע, שלווה, אושר וכדומה, שאינן כוללות מרכיבים מוחשיים כמו מראות או קולות. חוויות חומריות כוללות תפיסה מוחשית של המציאות החומרית הרגילה, בדרך כלל של גופו של החס"מניק וסביבתו הקרובה. ואילו חוויות על-חומריות כוללות תפיסה של מציאות שונה, עולמות אחרים, ישויות לא-ארציות וכדומה.

מבין שלושת סוגי החוויות הללו, איזו מהן עשויה לספק את ההוכחה לאמיתותן של חס"מ? החוויות הלא-חומריות הן בהגדרה סובייקטיביות ואינן ניתנות לבדיקה. החוויות העל-חומריות נתפסות כאובייקטיביות בידי החווים אותן, אולם אין דרך פשוטה לאמת את קיומה של המציאות שהם מתארים, אלא אם כן החס"מניק מקבל במהלכן מידע שמתגלה כאמיתי - למשל, על מותם של אנשים שחשב שהם בחיים.  לעומת זאת, חוויות חומריות ניתנות לכאורה לאימות: אם ניתן יהיה לאמת את התיאורים שמסרו חס"מניקים על דברים שראו לכאורה במהלך חס"מ, ולהוכיח שלא היתה להם דרך אחרת לדעת או לנחש את המידע הזה - הרי תהיה זו הוכחה לכך שתא"ל הן אכן אמיתיות, ושהתודעה והתפיסה החושית מסוגלות להתקיים בנפרד מהגוף.

וכאן אנו מגיעים לשאלה, האם אכן היו תא"ל שאומתו בצורה ברורה? האם ניתן להצביע על מקרים בהם חס"מניק דיווח על דברים שלא יכול היה לדעת בדרך אחרת, והללו אכן התגלו כנכונים?

מחקרה של הולדן מתמקד בנקודה זו. היא מציגה שתי דרכים לנסות לענות על השאלה: באמצעות בחינת מקרים אנקדוטליים, ובאמצעות ניסויים מבוקרים.

מקרים אנקדוטליים

נתחיל מהדרך הראשונה. הולדן אספה תיאורים רבים ככל האפשר של תא"ל משלושה סוגי מקורות: ספרים שנדפסו לפני 1975 (השנה בה פרסם ריימונד מודי את ספרו המכונן על חס"מ והעלה את המודעות להן); ספרים וספרות מחקרית שפורסמו בין 1975 ל-2006, שמתארים מחקר שיטתי של חס"מ; ומחקרים של מקרים מסוימים שפורסמו בספרות המקצועית באותם שלושה עשורים. היא לא כללה במחקר תיאורים המופיעים בספרות פופולרית, באוטוביוגרפיות או בפרסומים שלא עברו ביקורת עמיתים. בסך הכל נמצאו 107 מקרים כאלה, שנלקחו מ-39 פרסומים, שפורסמו בידי 37 כותבים או קבוצות מחקר (בפרסום מאוחר יותר היא מדברת על כ-150 מקרים). ניתוח של מקרי התא"ל הללו הראה שמתוכם 89 היו חומריים, 14 על-חומריים, ו-4 כללו את שני ההיבטים. התא"ל החומריים כללו מגוון תיאורים שאומתו על הצלתו של החס"מניק, ניסיונות ההחייאה ואירועים אחרים שהתרחשו במהלך החס"מ. התא"ל העל-חומריים כללו בעיקר מפגשים עם נפטרים שהחס"מניק לא ידע על מותם, ובמקרים נדירים מידע נוסף, כמו מיקומם של מסמכים מוסתרים.

הולדן המשיכה לנתח את הנתונים באמצעות שתי קטגוריות נוספות. הראשונה, זהותו של מי שאימת את התיאורים - החס"מניק בלבד, גורמים חיצוניים לפי דיווחו של החס"מניק, או גורמים חיצוניים לפי דיווחו של החוקר, כאשר רמת האמינות עולה בהתאם. השניה, חלוקת התא"לים לכאלה שלא הכילו שום שגיאה, כאלה שהכילו הן שגיאות והן תיאורים מדויקים, וכאלה שהיו שגויים לחלוטין. על פי הניתוח, בעוד 8% מהתא"ל החומרים ו-11% מהעל-חומריים כללו שגיאה כלשהי, הרי ש-38% מהתא"ל החומריים ו-33% מהעל-חומריים כללו תיאורים מדויקים לחלוטין שאומתו על ידי מקורות אובייקטיביים (מן הראוי לציין שגם בעדויות ראיה רגילות נופלות במקרים רבים שגיאות בפרטים). מתוך סקירת מכלול המקרים, קבעה הולדן שחוזק הראיות שהם מציגים נע בין "חלשות במידת מה" ל"חזקות במיוחד".

(את הטבלה המסכמת את הניתוח אפשר לראות כאן).

נביא מספר דוגמאות לתא"לים שאומתו (הפניות למקורות מופיעות במקור):

* אשה שעברה חס"מ במהלך ניתוח בהרדמה כללית, דיווחה על ניתוח קטיעת רגל שהתבצע בחדר סמוך, ותיארה כיצד הוכנסה הרגל הקטועה לשקית צהובה. היא דיווחה על כך מיד לאחר שהתעוררה, והפרטים נבדקו ואומתו על ידי הרופא המרדים שטיפל בה.

* קימברלי קלארק מצאה נעל על אדן החלון בבית חולים, במקום בו אמר לה חס"מניק שראה אותה.

* אישה בשם מרי ניל עברה חס"מ במהלך טביעה, בו נאמר לה שבנה ימות ביום הולדתו ה-18. כאשר התקרב התאריך, עשר שנים לאחר מכן, היא חלמה חלום ממנו השתמע ביטול אפשרי של הגזירה; אולם זמן קצר לאחר שהגיע לגיל 18, בדיוק ביום בו מסרה לדפוס את ספרה המתאר את החס"מ שלה, נהרג בנה יחד עם חברו מפגיעת רכב במהלך טיול.

* אישה בשם פאם ריינולדס עברה ניתוח מסובך לטיפול במפרצת במוח, שדרש הפסקה יזומה של פעילות הלב והנשימה, שיטוח גלי-המוח ושאיבת כל הדם מהראש. לתוך אוזניה הוכנסו אוזניות שהשמיעו קולות של קליקים קצובים בגובה של 95 דציבלים, כדי שיהיה ניתן לנטר את קליטתן בגזע המוח. במהלך הניתוח עברה ריינולדס תא"ל צלולה וברורה, ראתה את הרופאים המטפלים בגופה, ותיארה מאוחר יותר את המסור בו השתמש ד"ר ספלצר כדי לנסר את גולגולתה. היא הוטרדה לראות את אחת המנתחות מבצעת חיתוך ברגלה הימנית בסמוך למפשעה (לשם ניקוז הדם), שמעה אותה אומרת שהווריד שם קטן מדי, ושמעה קול גברי משיב לה שתנסה את צד שמאל - כפי שאכן קרה בפועל. בהמשך חוותה ריינולדס תא"ל על-חומרי ופגשה את יקיריה שנפטרו, ולאחר מכן חזרה לגופה בחוויה כואבת ולא נעימה "כמו צלילה לבריכה קפואה". זהו אחד המקרים המתועדים והמפורטים ביותר של תא"ל, והוא נידון באריכות בספרות המקצועית ובאינטרנט. ספקנים טענו שלא מדובר בתא"ל אלא בתופעה של התעוררות חלקית מההרדמה, שבמהלכה שמעה ריינולדס את השיחה וקלטה את הפרטים; אולם לא רק שמוחה של ריינולדס נוטר בשלוש דרכים שונות כדי לוודא שהיא שרויה בהרדמה עמוקה ורציפה, אלא שהקליקים מהאוזניות שבאוזניה - שהפיקו רעש השקול למכסחת דשא או למנהרה שרכבת חולפת בה, בתדירות של 11-33 קליקים בשניה - היו אמורים למנוע ממנה לשמוע כל שיחה רגילה שעוצמתה כ-60 דציבלים. לא רק שהיא שמעה את השיחה, אלא שהיא לא שמעה כלל את הקליקים, מה שמראה בבירור שלא נעשה שימוש בחושים הרגילים. ד"ר ספלצר, שביצע את הניתוח, קבע שאין שום סיכוי שמישהו יוכל לראות או לשמוע משהו במצב כזה, ושאין לו הסבר לאירוע.

* פרופ' ברוס גרייסון הציג תשעה מקרים מובהקים מהספרות המקצועית, בהם דיווחו חס"מניקים על פגישות במהלך תא"ל עם אנשים שנפטרו זמן קצר לפני כן - אנשים שלא החס"מניקים ולא אף אחד בקרבתם יכול היה לדעת על מותם בדרכים רגילות. בנוסף הביא ארבעה מקרים בהם נפגשו חסמ"ניקים עם נפטרים אותם לא הכירו כלל קודם, אולם זהותם אומתה לאחר מכן. אחר המקרים הללו היה קולטון בורפו בן הארבע, שפגש את אחותו שאמו הפילה - נושא שהוריו משוכנעים שמעולם לא שוחחו עליו בנוכחות הילד. 

* הולדן לא מתייחסת לכך בפרקים אלה, אבל פרופ' קנת' רינג ושרון קופר ראיינו יותר מ-30 עיוורים, רובם מלידה, שעברו חס"מ, והתברר שהללו מסוגלים לראות ולתפוס בבירור את סביבתם במהלך החוויה. את תוצאות מחקרם פרסמו בספרם Mindsight.

בנוסף למקרים אלה, קיימים מקרים רבים בהם חס"מניקים תיארו במדויק את תהליך הטיפול וההחייאה שעברו. ספקנים טוענים שהללו דמיינו זאת על פי תחושות שהצליחו לקלוט במהלך הטיפול, אולם מחקר השוואתי של מייקל סאבום בחן קבוצה של חס"מניקים מול קבוצה של אנשים שעברו דום לב ללא חס"מ, וביקש משתיהן לתאר את התהליך הטיפולי שלדעתם עברו. רובם הגדול של אלה שלא עברו חס"מ טעו באופן משמעותי בתיאור שלהם, ותיאוריהם הושפעו מדברים שראו בסרטים ובטלוויזיה, ואילו תיאוריהם של החס"מניקים היו מדויקים ומפורטים. עד כמה סביר אפוא להניח שאיכשהו הצליחו דווקא הם לשחזר במדויק את התהליך שעברו, ללא תפיסה על-חושית כלשהי?

הולדן מסכמת בקביעה שגם אם אפשר להעלות ספקות לגבי כל מקרה בפני עצמו, הרי שהכמות המצטברת הגדולה שלהם מהווה בהחלט ראיה משמעותית לטובת האמונה בכך שתא"ל הן אמיתיות, ושההסבר להן הוא קיום הנפש בנפרד מהגוף.

ניסויים מבוקרים

הדרך השניה לוודא את אמיתותן של תא"ל היא באמצעות ניסויים מבוקרים. אמנם אין דרך לגרום לחס"מ או לתא"ל בצורה מכוונת ומבוקרת, אבל אפשר להעמיד למבחן את דיווחיהם של החס"מניקים. האופן בו ניתן לבצע ניסוי כזה הוא על ידי מיקום של מידע חזותי מסוים, כמו כרטיסים עם מספרים, צורות, אותיות וכדומה, במקומות בהם סביר שתתרחש חס"מ, כמו בחדרי טיפול נמרץ בבתי חולים. את הכרטיסים יש למקם בגובה וזווית כאלה, שלא ניתן יהיה לצפות בהם באופן רגיל, אלא רק מנקודת מבט גבוהה, ליד התקרה - כמו זו שמתארים חס"מניקים רבים במהלך ריחופם מעל הגוף. אפילו החוקרים עצמם לא ידעו מה מופיע על הכרטיסים, כדי שלא יעבירו את המידע לחס"מניקים בטעות. רק אחרי שהללו ידווחו על הדברים שראו, ייבדקו הכרטיסים ויתברר האם התיאורים תואמים למציאות. אם יתגלו מקרים בהם מצליחים חס"מניקים לתאר במדויק את המידע החזותי הנ"ל, תהיה זו ראיה חזקה ביותר לאמיתותן של תא"ל.

הולדן מציינת שישה ניסויים נרחבים כאלה שנערכו עד היום, ובמהלכם מוקמו כרטיסים או פרטים דומים בחדרים בבתי חולים שונים. התוצאות היו מאכזבות: לא נמצא אפילו מקרה אחד בו העיד חס"מניק שראה את הכרטיסים.

אמנם, אילו היו חס"מניקים מוסרים עדות ראיה על אותם חדרים מבלי לציין את הכרטיסים, היה הדבר עשוי לערער את האמון באמיתותן של תא"ל - אם כי עדיין ניתן היה לומר שאדם השרוי במצב כמו חס"מ, מתמקד בדברים אחרים, ואין דעתו פנויה לשים לב לסמלים מעין אלה. אך על כל פנים, לא זה מה שקרה. החס"מניקים לא "פספסו" את הכרטיסים. מה שקרה בפועל הוא שבכל אותם חדרים בהם מוקמו הכרטיסים, לא התרחשו כלל מקרי סף מוות, או שהתרחשו מקרים כאלה אבל לא דווח על חס"מ, או שדווח על חס"מ שלא כללה תא"ל חומרי כלל, או שדווח על תא"ל חומרי שנקודת המבט שלו היתה נמוכה ולא ניתן היה לראות ממנה את הכרטיסים, או שהחס"מניקים לא היו מעוניינים לשתף פעולה עם המחקר. בשורה התחתונה, הניסויים המבוקרים לא הצליחו להוכיח את אמיתותן של תא"ל, אך גם לא הפריכו אותן.

מדוע באמת לא הצליחו לתפוס ולו מקרה אחד כזה? יתכן שתא"ל פשוט אינם קיימים - אולם הכמות הגדולה של תיאורים אנקדוטליים חזקים מראה אחרת. הולדן מציינת שנדירותם של תא"ל בספרות המקצועית עשויה להעיד על נדירותם של חוויות כאלה בפועל. הסיכוי להתרחשות חס"מ שתכלול את כל התנאים הדרושים - תא"ל חומרית מזווית ראיה מתאימה, בדיוק בחדרים המתאימים - הוא נמוך ביותר, ולכן קשה לתפוס אותו בניסוי מבוקר. יתכן גם שהתפיסה במצבי חס"מ היא שונה מזו החושית הרגילה, וכפי שתיארו חס"מניקים רבים, מתמקדת בעיקר בתחושות ובמשמעות אישית מאשר בנתונים פיזיים. ממילא, גם אם תתרחש חס"מ שעונה על כל הדרישות, לא בטוח שהחס"מניק יקלוט את הכרטיסים והצורות שהם חסרי משמעות מבחינתו. ויתכן גם, כפי שטען בצחוק חוקר החס"מ קנת' רינג, שקיים כוח על-טבעי כלשהו השולט בחס"מ ואינו מעוניין לאפשר לבני האדם הוכחה מוצקה עבורם - לפחות לא בשלב זה. כך גם השיבה לי הולדן עצמה בהתכתבות במייל, שלדעתה אלוהים אינו "מותח אותנו", אלא מעוניין שנתקדם בהדרגה לתובנות הנכונות, עד שנגיע אליהן כאשר נהיה מוכנים לכך. היא גם המליצה לי לקרוא את הספר The Self Does Not Die, שמתעד למעלה ממאה מקרים של תא"ל שנבדקו ואומתו. אולי בהזדמנות.

אפשר שהסברים כאלה יישמעו כמו התחמקות באוזני הספקנים, אבל מוכרחים לומר שהסבריהם של הספקנים, לפיהם המוח מסוגל לייצר איכשהו תעתועים מוחשיים כאלה גם כאשר הוא מושבת ולא נמדדת בו שום פעילות, מבלי להציע שום הסבר מוצלח לאופן בו הוא עושה זאת - נשמעים מתחמקים הרבה יותר. אחרי הכל, הספקנים הם אלה שתמיד מדגישים את נטייתם של בני אדם לפספס דברים ולראות את המציאות בצורה סלקטיבית, כך שלשיטתם "לא ראינו" בוודאי אינה ראיה.

סיכום

סקירה וניתוח של מקרים רבים של תא"ל המתוארים בספרות המקצועית, מראה שברבים מהם תיארו החס"מניקים דברים שלא יכולים היו לדעת בדרכים רגילות, והללו אומתו והתגלו כנכונים. ניתן לפקפק בכל מקרה לגופו, אך הכמות המצטברת שלהם מהווה ראיה חזקה לאמיתותן של תא"ל, והופכת את האמונה בקיום הנפש בנפרד מהגוף לרציונלית וסבירה. עם זאת, ניסויים מבוקרים לא הצליחו עד כה לתפוס מקרה כזה, משום שבמקומות בהם נערכו לא התרחשו חס"מ בעלי כל התנאים הדרושים לכך. נדירותם של מקרים כאלה מקשה על הניסיונות לחקור אותם באופן מבוקר, ואולי קיימים גורמים אחרים המשפיעים על כך. מה שברור הוא, שההתעקשות לדחות את אמיתותן של חס"מ למרות כל הממצאים התומכים בהן, אינה מבטאת ספקנות בריאה, אלא היצמדות עיקשת למטריאליזם. אילו היה המטריאליזם עמדה מבוססת היטב, ניתן היה להצדיק דחיה זו של הממצאים בטענות של "אולי בעתיד יימצא הסבר"; אבל מכיוון שמטריאליזם אינו אלא הנחת יסוד דוגמטית ומפוקפקת ממילא, אין כל הצדקה להמשיך להיצמד אליה.

(על כישלונו וריקנותו של המטריאליזם אפשר לקרוא בהרחבה כאן, וכאן)

 





print
כניסה למערכת