מי שעוקב אחרי הפרסומים שלי בפייסבוק ובמקומות אחרים, הבחין בוודאי בכך שבשנים האחרונות נעשיתי דובר נלהב של האידיאליזם - הגישה לפיה המציאות כולה היא מנטלית ומתקיימת בתוך התודעות, לא מחוצה להן. זה התחיל בספרו של ברנרדו קסטרופ, "למה מטריאליזם זה חרטא", ששכנע אותי שאידיאליזם זו התפיסה ההגיונית ביותר של היקום, והמשיך בספריו האחרים ובכתבים של הוגים נוספים ההולכים בכיוון זה. כמו התיאור הקופרניקאי של המציאות, גם האידיאליזם נראה במבט ראשון מוזר ולא אינטואיטיבי, אולם ככל שמתרגלים לצורת הסתכלות זו הכל נעשה מובן ומסודר יותר, עד שקשה להבין איך אפשר לראות את הדברים אחרת.
לא מזמן התוודעתי להוגה נוסף הדוגל באידיאליזם, או על כל פנים בגישה דומה מאד לכך. מדובר בד"ר רוברט לנזה, רופא וביולוג אמריקאי שנודע בתרומתו למחקר הגנטי, ונבחר בשנת 2014 ע"י מגזין טיים לאחד מ-100 האנשים המשפיעים בעולם, ובשנת 2015 ע"י מגזין פרוספקט לאחד מ-50 ההוגים המובילים בעולם. את הגישה שלו הוא מכנה "ביוצנטריזם", והוא מתאר אותה בספרו הנקרא כך, אותו כתב יחד עם האסטרונום בוב ברמן.
מה זה ביוצנטריזם? כפי שניתן להבין מהשם, מדובר בתפיסה ששמה את הביולוגיה במרכז, ורואה בה את הבסיס להבנת המציאות. בניגוד לגישות הרווחות, לפיהן הפיזיקה היא העוסקת במרכיבים הבסיסיים של היקום, טוען לנזה שהיקום אינו מתקיים במרחב של חלל-זמן חיצוני לאדם - אלא בתוך התודעה האנושית. היקום אינו אלא מכלול של חוויות שאנו חווים באמצעות התודעה שלנו, ולכן מחקר שרוצה להבין אותו על בוריו צריך להתמקד בהבנת התודעה האנושית, המוח והביולוגיה הקשורה אליו. מי שחוקר את היקום כאילו הוא מציאות חיצונית לאדם, הריהו כמי שחוקר את התמונות והצלילים המופיעים על מסך הטלוויזיה כאילו היו אמיתיים, מבלי לתת את הדעת על המסך עצמו. אולם כשם שאי אפשר להבדיל בין המראות שעל המסך לבין המסך, כך אי אפשר להפריד בין היקום לבין התודעה התופסת אותו: היא המסך, המצע, עליו היקום כולו מתחולל.
לאורך הספר פורשים לנזה וברמן את שבעת העקרונות של הביוצנטריזם, כשהם מבססים כל אחד מהם על ממצאים מדעיים, בעיקר מתחום תאוריית הקוונטים (שגם קסטרופ מסתמך עליה רבות), ועל טיעונים פילוסופיים. ואלה הם שבעת העקרונות:
1. מה שאנו תופסים כמציאות הוא תהליך בו מעורבת התודעה שלנו. מציאות "חיצונית", אילו היתה קיימת, היתה צריכה - מעצם הגדרתה - להתקיים בחלל. אולם אין לכך משמעות, משום שהחלל והזמן אינם מציאויות מוחלטות אלא כלים של הנפש האנושית והחייתית.
2. התפיסה החיצונית והתפיסה הפנימית שלנו שלובות זו בזו באופן בלתי ניתן להפרדה. אלה הם שני צדדים של אותו מטבע שלא ניתן לנתק ביניהם.
3. התנהגותם של חלקיקים תת-אטומיים - למעשה של כל החלקיקים והעצמים - קשורה לבלתי הפרד לנוכחותו של צופה. ללא נוכחותו של צופה מודע, הם מתקיימים לכל היותר במצב בלתי קבוע של גלי הסתברות.
4. ללא מודעות, ה"חומר" שרוי במצב בלתי קבוע של הסתברות. כל יקום שעשוי היה להתקיים לפני המודעות, התקיים רק במצב של הסתברות.
5. מבנה היקום ניתן להסברה רק באמצעות הביוצנטריזם. היקום מכוונן במדויק להופעת חיים, מה שהגיוני לחלוטין משום שהחיים הם אלה שיצרו את היקום, לא להפך. היקום הוא פשוט הלוגיקה החלל-זמנית השלמה של העצמי.
6. לזמן אין קיום אמיתי מחוץ לתפיסת החושים החייתיים. זהו התהליך באמצעותו אנו תופסים שינויים ביקום.
7. החלל, כמו הזמן, אינו עצם או דבר. החלל הוא צורה נוספת של ההבנה החייתית שלנו ואין לו מציאות עצמאית. אנו נושאים את החלל והזמן איתנו כשם שצבים נושאים את שריונותיהם. משום כך, אין שום מטריצה מוחלטת בעלת קיום עצמאי בה מתרחשים אירועים פיזיקליים במנותק מהחיים.
כאמור לעיל, עקרונות אלה ותפיסת העולם שהם מבטאים נראים קשים לעיכול במבט ראשון. כולנו רגילים לראות את היקום כמרחב עצום של חלל-זמן, בו אנו מתקיימים כיצורים זעירים על כוכב לכת קטן בפינה נידחת של גלקסיה אחת מני אינספור. אבל בדיוק כמו בדוגמא של הטלוויזיה, תפיסה כזו שוכחת את קיומו של המסך: בין אם אנו צופים ביקום באמצעות טלסקופים או מיקרוסקופים או עיניים בלתי מזוינות, חוויית הראיה והחושים האחרים מתרחשת בתוך התודעה שלנו. לנזה אינו שולל את קיומו של משהו שם בחוץ, אבל בדומה לקאנט, הוא טוען שאין ולא יכולה להיות לנו גישה ל"דבר כשלעצמו"; אפילו החלל והזמן אינם חלק מהמציאות כשלעצמה, אלא רק משקפיים דרכם אנו רואים אותה. כל זמן שאיש אינו צופה במציאות, אין לה צורה מוגדרת, אלא רק פוטנציאל המחכה להתממש. רק התצפית גורמת לה להופיע בתודעתו של הצופה וללבוש צורה קבועה. לנזה מסתמך בכך על ניסויים רבים בתחום מכניקת הקוונטים, התומכים במסקנה זו.
לדעתי, הדוגמא של הטלוויזיה (שלנזה אינו מביא) ממחישה זאת היטב: העולם שעל המסך מתחיל להתקיים רק ברגע בו מדליקים את הטלוויזיה. הוא נראה כאילו התקיים עוד קודם לכן, ואפשר באמצעות מדידות שונות לשחזר כביכול את אירועי העבר של אותו עולם - אבל זו אשליה. גם העבר הזה נוצר רק ברגע שנדלק המכשיר. לפני כן, כל אותו העולם, כולל ממד הזמן שלו, התקיימו רק כפוטנציאל אחד מני רבים: בחירת הערוץ בטלוויזיה היא זו שקבעה איזו אפשרות תצא לפועל. כל עוד איש לא הדליק את המכשיר, שום דבר לא התקיים, רק מרחב של הסתברויות. וזה בדיוק גם מה שקרה במציאות שלנו. רק הופעת האדם ותודעתו גרמה לה ללבוש צורה קבועה, שנראית בעיניים אנושיות כאילו התקיימה עוד קודם לכן, אולם מושג הזמן עצמו הופיע יחד עם האדם, ולכן לא שייך לדבר על משהו שקרה "קודם".
לנזה וברמן עושים עבודה טובה בהצגת התימוכין המדעיים והטיעונים הפילוסופיים הבסיסיים לשיטתם, אולם עבודתם רחוקה מלהיות מלוטשת ומקצועית כמו זו של קסטרופ, והיא מותירה שאלות רבות שאינן באות על פתרונן: מה ההבדל בין "ביוצנטריזם" לבין אידיאליזם רגיל? למה ללכת רק עד חצי הדרך, ולהציג את הביולוגיה כתשתית היקום - כאשר הביולוגיה עצמה מתקיימת בתודעה שלנו, ואם כן הצעד המתבקש הוא לראות בתודעה את התשתית? ואיך מסתדרת תמונת העולם הביוצנטרית עם האבולוציה? האם האבולוציה היא מראית עין שאנו משליכים על העבר, או שהיא התרחשה במישור המנטלי, או משהו אחר? ניסיתי ליצור קשר עם לנזה ולשאול אותו בנושא, אך לא קיבלתי תשובות עד כה, אם כי יתכן שהוא מתייחס לנושאים אלה במאמרים או הרצאות אחרים.
לנזה וברמן כתבו גם ספר נוסף בשם "Beyond Biocentrism", שאמור להרחיב את המשמעות של הביוצנטריזם לתחומים אחרים, אבל בפועל רק חוזר על הרעיונות של הספר הראשון בלי לחדש כמעט דבר.
לסיכום, "ביוצנטריזם" עושה עבודה טובה בערעור תמונת העולם הריאליסטית המקובלת, ובהצגה בסיסית של החלופה האידיאליסטית; אולם מי שרוצה להבין טוב יותר את האידיאליזם ולקבל מענה לשאלות שהוא מעורר, מוטב שיקרא את קסטרופ.