לאחרונה פרסם הרב מיכאל אברהם (או מיכי, כפי שהוא מכונה) טרילוגיה חדשה, בה הוא פורש את עיקרי השקפתו הדתית, שנועדה כלשונו ליצור "תאולוגיה רזה" - דהיינו, כזו שכוללת כמה שפחות הנחות יסוד ואמונות, ובכך מאפשרת גם לטיפוסים רציונליסטים יותר לאמץ אותה. אני מאד מעריך את הרב מיכי, ולמדתי רבות מפיו ומפי ספריו; אבל לצערי יש בספרים אלה, לצד רעיונות חשובים, גם כמה רעיונות בעייתיים ביותר, בעיקר אלה העוסקים בהשגחה ובתפילות. בקצרה, הרב מיכי טוען שבימינו לא קיימת השגחה אלוקית על המציאות: היא אמנם היתה קיימת בעבר, בתקופת התנ"ך ואולי אף חז"ל, אבל עם הזמן הפסיק ה' להתערב במציאות והשאיר אותה בידי כוחות הטבע ובחירתם החופשית של בני האדם. אחת ההשלכות של כך היא שתפילות לא באמת "עוזרות": ה' לא מתערב בנעשה בעולם, וממילא התפילות לא משפיעות על המציאות בשום צורה, ואין לצפות שהן תיענינה.
השקפה זו, לא רק שהיא שגויה, היא גם מזיקה: האמונה בכך שה' משגיח עלינו ושומע את תפילותינו, היא חלק מהחוויה והמחשבה הבסיסית בעולמו של האדם המאמין, כולל רבים שאינם דתיים. כפירה בה עלולה לערער את עצם אמונתם של רבים, ואת מחויבותם לקיום תורה ומצוות - ולא רק עלולה, אלא גם עושה זאת בפועל. יש אמנם אנשים שרעיונותיו מחזקים אותם, אבל גם כאלה שאכן איבדו את אמונתם בעקבות חשיפה לדעותיו של הרב מיכי, כפי שהוא עצמו מודה. אלא שלדבריו, עדיף לומר את האמת גם אם היא עשויה להיות מזיקה, מאשר לחיות בשקר. לכן חשוב לי להראות שעמדה זו על ההשגחה, לא רק שהיא עומדת בסתירה למסורת היהודית, לדעותיהם של גדולי ישראל לאורך הדורות ולאינטואיציות הרווחות - היא גם חסרת ביסוס לוגי או אמפירי, ולמעשה אינה מבטאת אלא את דעתו האישית של הרב מיכי. כמובן שהוא יכול, כמו כל אדם, להתייחס לדעתו האישית כאל אמת - אבל ללא ביסוס מעבר לזה, אין לאף אדם אחר סיבה לאמץ את דעתו. ניתן בהחלט להמשיך להאמין בהשגחה במובן המסורתי, מבלי שהדבר יסתור את ההיגיון והשכל, ומבלי לעשות שקר בנפשנו.
אקדים ואומר שהתווכחתי עם הרב מיכי באריכות על נושאים אלה כמה פעמים, אולם לא קיבלתי ממנו מענה מוצלח לטענותיי.
מהי השגחה?
לפני שנדון האם יש השגחה, יש לברר קודם כל מה משמעות המושג.
השגחה אלוקית יכולה להתפרש בשני מובנים. המשמעות הראשונה היא שה' צופה כביכול במציאות ומודע למה שמתרחש בה. המשמעות השנייה היא שהוא לא רק מודע, אלא מתערב ופועל בה. הרב מיכי אינו שולל את המשמעות הראשונה; הוא מסכים שה' מודע לכל מה שקורה בעולם. הוא גם מסכים שבעבר ה' התערב בפועל בניהול המציאות. מה שהוא טוען זה שבשלב מסוים עזב ה' את הארץ, והשאיר את העולם לניהולם של חוקי הטבע הקבועים והאדישים.
מה המשמעות של התערבות אלוקית במציאות? יש להבדיל בין השגחה לבין ניסים גלויים, כמו קריעת ים סוף או עצירת השמש בשמים, שחורגים בבירור מחוקי הטבע. כאשר אנו מדברים על השגחה, הכוונה איננה לניסים גלויים מסוג זה (שאכן קשה למצוא בימינו) אלא לאירועים המתרחשים במסגרת הטבע - החל מהמישור האישי, כמו אדם שחלה או הבריא, ועד למישור העולמי, כמו התרחשותם של תהליכים היסטוריים. אמונת ההשגחה היא שלמרות שמדובר באירועים טבעיים, הם אינם מתרחשים באופן אקראי או דטרמיניסטי; קיימת מאחוריהם יד מכוונת המובילה אותם לכיוון הרצוי לה'. אמונת ההשגחה אינה שוללת את קיומם של חוקי הטבע, אבל היא אינה סבורה שקיומם של אלה מונע השגחה. בהמשך נראה כיצד זה אפשרי.
על כל פנים, משמעותה של ההשגחה היא שהמציאות אינה אדישה למצבו האישי של כל האדם. האירועים שקורים לנו אינם רק תוצאה של חוקי הטבע המכניים, אלא הם מבטאים כוונה ורצון, שיכולים להתבטא בצורות שונות. לפעמים ההשגחה מסייעת, לפעמים היא מערימה מכשולים, אבל נקודת מבטו של האדם המאמין היא שהדברים שקורים לו אינם מקריים, אלא מתוכננים ומכוונים אותו אל ייעודו.
משמעותם של חוקי הטבע
בספר השני בטרילוגיה, "אין אדם שליט ברוח", בפרק העשירי, מציג הרב מיכי באריכות את תפיסת העולם המדעית, לפיה המציאות מתנהלת לפי חוקי טבע נוקשים ודטרמיניסטיים, כך שמכל מצב נתון מתחייב בהכרח מצב נתון אחר: כל פעם ששמים עץ בתוך האש הוא יישרף, כל פעם שהחיבור של תפוח לענף מתרופף הוא ייפול, וכן הלאה. לדבריו, חוקים אלה אינם מהווים רק תיאור של המציאות, אלא גם הסבר למציאות: קיימים כוחות פיזיקליים, כמו כוח הגרביטציה, שהם הגורמים לאותן תוצאות. אם כך, אומר הרב מיכי, הרי שיש לנו סיבה מספיקה והכרחית לכל מה שמתרחש במציאות: כל אירוע ניתן להסבר לפי חוקי הטבע, ולכן אין צורך וגם אין מקום להכניס לתמונה את רצון ה'. קיימות לדבריו שתי אפשרויות: או שה' "במקרה" רוצה כל פעם בדיוק מה שתואם לחוקי הטבע, או שה' משחק איתנו מחבואים, וכל פעם שאנחנו בודקים הוא מסתתר כך שנדמה לנו שחוקי הטבע מנהלים את המציאות.
הטעות כאן היא בהצגה הדיכוטומית של הדברים, כאילו ההסברים העומדים לפנינו הם או חוקי הטבע - או רצון ה'. אולם זוהי דיכוטומיה שגויה: חוקי הטבע, או גם כוחות הטבע, אינם אלא ביטוי לרצון ה'. אפשר להמשיל זאת לנהג אוטובוס הנוסע במסלול קבוע. ברור שהאוטובוס מתנהל לפי חוקים מכניים קבועים - לחיצה על דוושה מזיזה רצועות מסוימות, והללו מפעילות את המנוע, שמחולל פעולת בעירה המסובבת את הגלגלים, וכן הלאה. אבל מה מפעיל את התהליכים הללו? רצונו של הנהג, המחליט מתי והיכן ללחוץ על הדוושה. אין כאן שני גורמים המתחרים על השליטה באוטובוס, הנהג מול חוקי המכניקה. הנהג הוא זה שמשתמש בחוקים כדי להניע את הרכב כרצונו. בדיוק כך משתמש ה' בחוקי הטבע כדי לנהל את העולם ברצונו. יש כאן סיבתיות כפולה: לכל אירוע יש גורמים טבעיים, אבל גורמים טבעיים אלה עצמם מוּנָעִים בידי רצון ה'.
הרעיון של סיבתיות כפולה, במישור הארצי ובמישור הרוחני, אינו דבר חדש, והוא מופיע רבות בתנ"ך ובדברי חז"ל. יוסף אומר "לא אתם שלחתם אותי הנה כי האלוקים", למרות שברור שהאחים שלחו אותו. הנביאים מתארים את מלכי אשור ובבל הכובשים את הארץ כשבט אפו של ה', שנשלח על ידיו כדי להעניש את ישראל על חטאיהם, למרות שבמישור הארצי היו לאותם מלכים סיבות טבעיות לתקוף את ישראל. בפורים וחנוכה אנו אומרים "על הניסים... שעשית לאבותינו" למרות שאף אירוע על-טבעי לא התרחש. בגמרא (סוכה נג ,א) מסופר על החכם לוי שנעשה צולע משום שניסה להחוות קידה כמו של הכוהן הגדול ונקע את ירכו. שואלת הגמרא, והרי אמר רבי אליעזר שצליעתו של לוי נגרמה לו משום שהטיח דברים כלפי מעלה! ומשיבה, זו וזו גרמו לו, כלומר סיבה ארצית וסיבה רוחנית, שמשלימות זו את זו. כך בדיוק עובדת ההשגחה - לא באמצעות ניסים גלויים, אלא על ידי השפעה דקה על הגורמים הטבעיים.
אכן, חוקי הטבע מתנהלים באופן סדור וקבוע, שמאפשר חיזוי שלהם מראש. זה לא "במקרה"; גם הנהג נוסע במסלול קבוע שניתן לחזות אותו מראש, ולדעת היכן הוא יהיה בכל רגע. הסיבה לכך פשוטה: כמו הנהג, גם הקב"ה רוצה שנוכל להתנהל בצורה יעילה ונוחה בעולם, ולכן הוא מניע אותו באופן שמאפשר לנו לצפות מראש סיבות ותוצאות ולהיערך בהתאם. מדוע עלינו להסיק מכך שחוקי הטבע הם גורם עצמאי, או לחילופין שהקב"ה "משחק איתנו מחבואים"? האם נהג האוטובוס משחק מחבואים בכך שהוא מקפיד לעמוד בזמנים ובמסלול הקבוע מראש? בדיוק להפך.
התערבות במערכת
אז מה הבעיה? הבעיה היא, לכאורה, שחוקי הטבע אדישים למקרים פרטיים, בעוד ההשגחה הפרטית, מעצם הגדרתה, אמורה להיות רגישה למקרים כאלה. לחוקי הטבע לא אכפת אם האדם הוא צדיק או רשע, מה מצבו הרוחני ומה ייעודו בעולם. הם מגיבים תמיד בצורה זהה לאותן הנסיבות, ולצדקותו או רשעותו של האדם אין השפעה עליהם. אם כן, איך תיתכן השגחה פרטית?
התשובה לכך היא שחוקי הטבע אמנם סדירים וקבועים מספיק כדי שנוכל להתנהל לפיהם, אבל הקב"ה יכול להתערב במערכת בכל רגע נתון, ולהטות ברב או במעט את האירועים כך שיובילו לתוצאות הרצויות לו. בדיוק כפי שהאדם, בבחירתו החופשית, יכול להשפיע על המתרחש בעולם, ואינו כבול לחוקיות דטרמיניסטית (כפי שהראה הרב מיכי עצמו בספריו, בפרט ב"מדעי החופש") - קל וחומר שאלוקים יכול להניע דברים במציאות, ולשנות אותם כרצונו. אם נמשיך עם נהג האוטובוס שלנו, הרי שאין לו כל בעיה להאיץ או להאט, לשנות את מסלול האוטובוס, לקבוע את מיזוג האוויר ברכב וכדומה. אפשר לקרוא לכך ניסים, אבל אלה ניסים נסתרים, כאלה שמתרחשים בלי שיהיה ניכר שקרה משהו החורג ממערכת חוקי הטבע. מערכת זו אינה סגורה הרמטית ואינה דטרמיניסטית; היא רק מספיק סדירה כדי לאפשר ניבוי בדברים מסוימים, אבל זה לא שולל התערבות בדברים אחרים.
אז למה אנחנו לא רואים את הניסים האלה? שאלה מוזרה. מי ששואל אותה מדמיין אולי שמדענים צופים בכל רגע נתון בכל המולקולות שברחבי העולם, ויודעים בדיוק איך כל אחת מהן אמורה לזוז לפי חוקי הטבע, ואילו היתה מתבצעת חריגה כלשהי - מיד היו נשמעות אזעקות בכל המעבדות. אלא שציור דמיוני זה רחוק מהאמת כרחוק מזרח ממערב. אנחנו צופים בכל רגע נתון רק בחלק זעום מהמציאות. במציאות האמיתית, זו שמחוץ למעבדה, לא ניתן לנבא כמעט שום דבר במדויק. היא הרבה יותר מדי מורכבת מכדי שניתן יהיה לחשב את כל הגורמים. קחו את תחזית מזג האוויר למשל. לא ניתן לחזות אותה יותר מכמה ימים קדימה, וגם אז פעמים רבות המציאות שונה ממה שצפו החזאים. זאת משום שלמרות כל הנתונים ואמצעי החישוב, מדובר במערכת שהיא פשוט מסובכת מדי. זה נכון גם לאירועים מקומיים יותר: אפשר לדבר על סטטיסטיקה של מחלות או תאונות דרכים, אבל אין שום דרך לנבא איזה רכב יהיה מעורב בתאונה, מתי והיכן, מה מידת הנזק שתיגרם לו וליושביו, מי יחלה באיזו מחלה, האם יחלים ממנה או לא וכן הלאה. איש אינו יכול לחשב מי יחיה ומי ימות, מי בקצו ומי לא בקצו, מי יעני ומי יעשר וכן הלאה, לא ברמה האישית ולא הלאומית או הגלובלית. אז על פי מה אפשר לקבוע שה' לא מתערב?
עכשיו, הרב מיכי טוען שזה לא משנה אם אנחנו יכולים לנבא בפועל או לא, המציאות היא שכל האירועים הללו נקבעים באופן דטרמיניסטי על ידי חוקי הטבע בלבד, ולכן אין השגחה. אלא שטענה זו היא בגדר אמונה בלבד. אין לה שום ביסוס ושום דרך לשלול את האפשרות שהתערבות אלוקית היא חלק מאותה מערכת מורכבת. מי שמכיר את המערכת ושולט בה בצורה מלאה, יכול להשיג כל תוצאה שירצה באמצעות תנודות מינימליות, כמו משק כנפי פרפר שיוביל להתרחשות סערה. האם אפשר לקבוע במידה כלשהי של סבירות שה' אינו מתערב אפילו בתזוזת כנפיו של פרפר? שהוא לא משתמש אפילו בהשפעות עדינות, כמו הטיית כמה מולקולות פה ושם, כדי להשיג את התוצאות הרצויות לו? אין שום דרך לנבא תוצאות כאלה מראש, ולא לגלות אותן במבט לאחור.
הרב מיכי מביא דוגמא של מטוס שהתרסק, ומציין שתמיד נמצא הסבר טבעי כלשהו להתרסקות - תקלה במנוע, טעות אנוש וכן הלאה. אבל האם הסבר טבעי כזה שולל התערבות אלוקית? האם ה' לא יכול היה לגרום לאיזה בורג או חוט להתרופף במנוע, או לשלוח מחשבה שתסיח את דעתו של הטייס ותגרום לו לטעות קריטית? הכרת חוקי הטבע הבסיסיים, והיכולת שלנו לנבא לפיהם כמה דברים פשוטים, לא אומרת בשום צורה שאנחנו חיים במערכת דטרמיניסטית נעולה הרמטית. לקב"ה יש די והותר דרכים להתערב בלי לחולל נס גלוי. ממילא הטענה ש"החוקים קובעים באופן חד משמעי את מה שיקרה", אין לה על מה להתבסס.
כל זאת עוד בלי להתייחס למה שידוע לנו כיום, שכל תצפית משפיעה על האירועים ויכולה לשנות אותם. לא ברור מה קנה המידה של השפעה זו. בתחום הקוונטי הדבר הוכח בניסויים רבים; השאלה היא עד כמה לצופה יש השפעה על המציאות בקנה מידה גדול ומוחשי יותר. יש הסבורים ששום דבר אינו קיים כלל בפועל כל עוד הוא לא נצפה, והמציאות מתקיימת כפוטנציאל בלבד עד שמישהו צופה בה. אפשרות זו תואמת לדברי חז"ל לפיהם "אין הברכה שורה אלא בדבר הסמוי מן העין", משום שכל מה שלא נצפה עדיין לא נקבע סופית ויכול להשתנות. ממילא, גם אם אכן "כל פעם שאנחנו בודקים אנחנו רואים סיבות טבעיות", אין זה אומר דבר על מה שמתרחש כאשר איננו מסתכלים - דהיינו, ברובם המוחלט של האירועים.
איך נראית השגחה?
למעשה, גם הרב מיכי מסכים שלקב"ה יש אפשרות כזו. הוא הרי אף מסכים שבעבר ה' אכן התערב ופעל במציאות. יתרה מזאת - הוא גם לא שולל את האפשרות שגם בימינו ה' מתערב באופן כזה מדי פעם, במקרים נדירים. אבל אם כך, נתת דבריך לשיעורין: מה הבעיה להניח שכך הוא עושה גם היום - ובאופן קבוע ונפוץ, ולא רק במקרים נדירים?
כאן אנחנו מגיעים לנקודה שעליה מתבססת כל גישתו של הרב מיכי: הסיבה שהוא שולל את ההשגחה, למרות שהוא מודה שהיא אפשרית, אינה סותרת את המדע, התרחשה בעבר ואולי אף מתרחשת לפעמים בהווה, היא - שהוא "לא רואה השגחה". אילו היתה השגחה פרטית נרחבת, לדבריו, היינו אמורים לראות אותה, אבל אנחנו לא רואים. כל מה שאנחנו רואים הוא אירועים בעלי הסברים טבעיים, הנכנסים לגדרי הסטטיסטיקה הצפויה מראש. אז אם אנחנו לא רואים השגחה, המסקנה המתבקשת היא שאין השגחה.
אלא שאמירה זו, לפיה "לא רואים השגחה", מזמינה את השאלה - מה בדיוק אנחנו אמורים לראות? איך אמור להיראות עולם שיש בו השגחה?
כמובן, אילו היינו חיים בעולם שבו כל מי שנראה צדיק תמיד טוב לו, וכל מי שנראה רשע תמיד רע לו, וכל תפילה נענית מיד - אז לא היה קושי לראות בכך את יד ההשגחה. אלא שתיאור פשטני שכזה, לא משקף לא את המציאות שהיתה בזמן המקרא וחז"ל - שלגביה מסכים הרב מיכי שהיתה השגחה - וגם לא את תפיסת ההשגחה כפי שהיא מתוארת בדברי חז"ל עצמם.
ראשית, הוא אינו משקף את המציאות הקדומה - משום שכבר הנביאים זעקו לא פעם על מציאות לא מובנת, על צדיק ורע לו רשע וטוב לו, על חוסר היכולת להבין את דרכי ה'. קהלת כבר התלונן "הכל כאשר לכל, מקרה אחד לצדיק ולרשע". חבקוק התרעם "ותעשה אדם כדגי הים, כרמש אין מושל בו". התנ"ך מתאר מלכים רשעים שבימיהם שגשגה ופרחה הממלכה, ומלכים צדיקים שבימיהם באו אסונות ומפלות. לא רואים שום הבדל ניכר בין התיאורים של אותה מציאות קדומה לזו שבימינו. ההבדל הוא, שהנביאים שחיו באותה תקופה הסבירו לפעמים את הסיבות לאירועים אלה, ואילו בימינו אין לנו נביאים - אבל זה לא אומר שסיבות אלוקיות דומות לא עומדות מאחורי האירועים. מי שמקבל שהיתה השגחה באותו זמן, למרות שהאדם מהשורה "לא ראה אותה", אין סיבה שלא יקבל את קיומה גם היום.
שנית, התיאור הפשטני והילדותי של השגחה בתור "צדיק וטוב לו, רשע ורע לו", שונה בעליל מזה שמוסרים לנו חז"ל. ההשגחה, כפי שעולה מדבריהם, היא מערכת מורכבת ביותר של שיקולים, שאין ביכולתו של בן אנוש רגיל לעמוד על טיבם. נכון שהגמול הוא אחד השיקולים, אבל הוא רק שיקול אחד במערכת; פעמים שדווקא הצדיקים סובלים בגלל מיעוט עוונות שבידם, או משום שהם נתפסים בעוון הדור, או כדי לכפר על הדור, או בשביל תועלת כלשהי שתצמח להם מכך בהמשך, והיפוכם של אלה אצל הרשעים. דוגמא הממחישה זאת היא המדרש על ר’ יהושע בן לוי שנלווה לאליהו הנביא, וראה אותו עושה מעשים שנראים לגמרי לא צודקים: על העניים הצדיקים התפלל שפרתם תמות, על העשיר הקמצן תפלל שייבנה הקיר שנפל לו, וכן הלאה. ר’ יהושע לא היה מסוגל להבין זאת, ורק כאשר הסביר אליהו את הדברים התגלה הצדק שבהם.
משל למה הדבר דומה? למורה לפיזיקה שעומד לפני כיתה ומסביר שכוח המשיכה גורם לכל החפצים ליפול מלמעלה למטה, והנה בחלון מאחוריו רואים לפתע כדור פורח מתרומם מלמטה למעלה. התלמידים צוהלים על המורה שנתפס בשגיאה, אבל כמובן שהשגיאה היא אצלם: כוח המשיכה אכן קיים, אבל הוא רק גורם אחד בתוך מערכת מורכבת, ולכן לא תמיד רואים אותו פועל בצורה פשטנית, ולא כל דבר כבד נופל תמיד למטה.
ובנמשל, ההשגחה האלוקית היא מערכת מורכבת הרבה יותר מ"צדיק וטוב לו, רשע ורע לו". לכל אדם יש ייעוד מסוים ומסלול שעליו לעבור, לא כל מי שנראה צדיק או רשע הוא באמת כזה, לפעמים משלמים לרשע שכר בעולם הזה במקום בעולם הבא ולהפך אצל הצדיק, יש זכות אחת שנחשבת כמו הרבה עבירות ולהפך, יש שיקולים פרטיים, לאומיים וגלובליים, ועוד עקרונות ושיקולים רבים וסבוכים שנסתרים מעינינו וידועים רק לה' ובית דינו. ברור שלא כל אדם אמור לראות ולהבין בעיניו את ההשגחה; כמו שאמר הרבי מקוצק, לא הייתי רוצה לעבוד אלוקים שכל בן תמותה מסוגל להבין את דרכיו.
שני דברים ברורים אפוא: 1. גם בתקופת התנ"ך וחז"ל לא תמיד היתה השגחה ברורה. 2. ההשגחה היא מערכת מורכבת שאדם מן השורה לא אמור "לראות" ולהבין את פעולתה.
ממילא, אילו היה הרב מיכי מכחיש את קיומה של השגחה בכלל, גם בעבר הרחוק - היה זה ויכוח אחר (שבו היה ברור לכל שעמדתו היא לגמרי מחוץ ליהדות). אבל ברגע שהוא מודה שהיא התקיימה בעבר, וכאשר אנו רואים שהמציאות בעבר לא התנהלה באופן שונה מהותית מהמציאות בהווה, וכאשר גם בעבר ההשגחה פעלה בדרכים נסתרות - ממילא נופל כל הבסיס לטענתו ש"עזב ה' את הארץ" וכיום אין השגחה. מכיוון שהוא טוען לשינוי, חובת ההוכחה מוטלת עליו, והוא אינו עומד בה.
הרב מיכי טוען שגם אנשים דתיים לא באמת מתנהגים כאילו יש השגחה. הראיה לכך, שגם כאשר חוקרים דתיים עורכים ניסוי רפואי, הם לא טורחים לבדוק האם המשתתפים בקבוצות הניסוי והביקורת הם צדיקים או רשעים, וכאשר בודקים סיבות לתאונה לא בודקים את חטאיו של הנהג, למרות שדברים כאלה אמורים לכאורה להשפיע על התוצאות. אם כך, לדבריו, הרי שגם דתיים אדוקים מאמינים שהכל מתנהל בפועל לפי חוקי הטבע, ולהשגחה אין שום ביטוי מעשי, מלבד מס שפתיים.
אלא שאותם אנשים, שלא מכניסים שיקולים כמו צדקות או רשעות לחישובים שלהם, אינם כופרים בהשגחה אלא להפך - מבינים אותה בצורה בוגרת יותר. הם מודעים לכך שאינם יכולים לרדת לעומקה, ולכן אין טעם להתייחס אליה כגורם בחישובים. מדידות ותצפיות יכולות לעסוק רק במוחשי, לא בגורמים המטאפיזיים שעשויים להשפיע עליו, כאשר לא ניתן לנסח עבור אלה חוקיות ברורה ומדידה כלשהי. הרי כל אדם בר דעת מודע לכך שהכלים הקוגניטיביים שלו מוגבלים, ולמרות זאת משתדל להשתמש בהם כמיטב יכולתו - לא משום שלא ייתכנו גורמים החומקים מתפיסתו, אלא משום שאין טעם לקחת אותם בחשבון. נניח שאלוקים היה מתגלה ברגע זה ומודיע חד משמעית שאכן קיימת השגחה פרטית; האם זה היה אמור להשפיע בצורה כלשהי על ההתנהלות המדעית? כל עוד הוא לא גילה לנו כיצד הוא מנהל את ההשגחה - התשובה היא שלילית. וזו בדיוק נקודת המוצא של אותם חוקרים, שעושים כמיטב יכולתם למדידת החוקים הטבעיים, מבלי להתיימר להבין את דרכי ההשגחה, שרק נביא או בעל רוח הקודש יכול לחשוף. טענה זו נגדם מזכירה טענות של חישמולטורים ברשת, לפיהם "אם החרדים הולכים לרופא, זה אומר שהם לא באמת מאמינים בה'". לא כפירה יש כאן אלא בגרות אמונית.
למה להאמין שיש השגחה?
ועדיין יכול הרב מיכי לומר שאמנם אין הוכחה שאין השגחה - אבל גם אין סיבה לחשוב שיש. כל עוד אפשר להסביר הכל בצורה טבעית וסטטיסטית, זוהי האפשרות המועדפת. אז למה באמת אנחנו מאמינים בהשגחה?
שלוש סיבות עיקריות ישנן להאמין בהשגחה פרטית. הסיבה הראשונה היא המסורת: גם הרב מיכי מודה שהתנ"ך, חז"ל ורוב גדולי ישראל הראשונים והאחרונים מדברים בפירוש על כך שקיימת השגחה פרטית, והיו אף שטענו, כמו הרמב"ן, שמי שאינו מאמין בכך הוא כופר ואין לו חלק באלוקי ישראל.
הרב מיכי מצדו טוען שהוא מחויב רק למסורת שהגיעה מהר סיני, וכל מה שאמרו גדולי ישראל לאורך הדורות אינו אלא דעתם האישית. אבל מה הגיע מהר סיני? לשיטתו, מעט מאד. אפילו לא בהכרח כל התורה שבכתב. יוצא אם כן, שלמרות הצהרתו שהוא מחויב למסורת, בפועל הוא לא רואה את עצמו מחויב כמעט לכלום מעבר לאמירה ש"קרה משהו מהר סיני", ומשום מה גם לקיום ההלכה המקובלת. נכון אמנם שלא חייבים וגם לא צריך לקדש כל מה שאמר חכם כלשהו לאורך הדורות, בעיקר אם המציאות מפריכה את דבריו; אבל כאשר מדובר לא בדעה אזוטרית כלשהי, אלא ברעיון כה בסיסי, משמעותי ומוסכם ביהדות, נדרשת סיבה ממש טובה להתכחש אליו.
גם טענתו לפיה גדולי ישראל ביטאו רק את דעתם האישית, שאינה טובה יותר מזו שלו, היא מפוקפקת. ראשית, אם מקבלים את זה שמסורות הלכתיות עברו בעל פה מהר סיני (כפי שהוא מסכים), אין סיבה לחשוב שרעיונות תאולוגיים לא הגיעו משם אף הם. לעמים הקדומים היו מסורות בעל פה לא רק על מעשים ואופני הפולחן, אלא גם על טיבם ומנהגיהם של אלוהיהם. מדוע להניח שאצל עם ישראל אין זה כך? אם התנ"ך כולו מלא בתיאורי השגחה, הרי שקיומה הוא חלק מהמסורת, ומי שרוצה לטעון שהיא נפסקה יום אחד - עליו חובת הראיה. וכפי שכבר ראינו, "לא ראינו" - אינה ראיה.
שנית, גם אם מדובר "רק" בדעתם של אותם גדולי ישראל, כמו הרמב"ן ודומיו, עדיין אין מקום להשוות בינם לבין דעתו של הרב מיכי, עם כל הכבוד. ידועים דברי חז"ל, "אם ראשונים כמלאכים אנו כבני אדם, אם ראשונים כבני אדם אנו כחמורים", כאשר אין הכוונה דווקא לרמת האיי.קיו שלהם, אלא למה שאפשר לכנות "אינטליגנציה רוחנית". לגדולי ישראל שעסקו בתורה ובעבודת ה' בקדושה ובטהרה היו אינטואיציות רוחניות מפותחות יותר מאשר לאנשים רגילים, עד רמות של רוח הקודש וגילויים אלוקיים. היתה להם הבנה טובה יותר של האלוקות והסתכלות בהירה יותר על הופעותיה במציאות. תיאורים כאלה מופיעים הן בחז"ל והן לאורך כל הדורות המאוחרים להם. אז האם באמת עלינו לדחות את כל אלה, את דעותיהם של הרמב"ן, האר"י, הרמח"ל, השפת אמת, הרב קוק וכל השאר - רק בגלל שלרב מיכי נראה אחרת? אילו היתה לו ראיה מדעית או לוגית לכך שטעו, זה היה עניין אחר. אבל אין לו כזו. כל מה שיש לו זו השערה.
וזה מביא אותנו לסיבה השנייה להאמין בהשגחה: האינטואיציה. האינטואיציה לפיה אלוקים משגיח על האדם וניתן לפנות אליו בתפילה, נפוצה ורווחת בכל רחבי העולם - זו אחת הסיבות לכך שכמעט כל האנושות לאורך ההיסטוריה האמינה באלוהים ובדתות שונות. אפילו אתאיסטים מתחילים להתפלל כשהם מוצאים את עצמם במטוס מתרסק, או תחת אש בשוחות. זה לא מוכיח שיש השגחה, אבל בהחלט מראה שהאמונה בה היא אינטואיטיבית מאד. כמה מוזר אם כן שהרב מיכי, שכתב רביעייה של ספרים עבי כרס בהם הוא מוכיח שאפשר לסמוך על האינטואיציות הבסיסיות שלנו, מתכחש פתאום לאינטואיציה כל כך רווחת!
בתגובה לטענה זו השיב הרב מיכי שהוא מעולם לא אמר שהוא סומך על האינטואיציות הרווחות, וכל כוונתו היתה שהוא סומך על האינטואיציות שלו, ומבחינתו אם רוב האנשים מאמינים במשהו זה דווקא מגדיל את הסבירות שהם טועים. ובכן, כמובן שהרב מיכי רשאי לסמוך על האינטואיציות שלו. השאלה היא למה אנחנו, כל השאר, אמורים לקבל את דעתו ללא שום נימוק משכנע מעבר לכך שזוהי תחושתו?
הסיבה השלישית להאמין בהשגחה היא פשוטה: בניגוד לדברי הרב מיכי - רואים אותה. מעבר לאינטואיציה הכללית לפיה אלוקים צופה בבני האדם ומשגיח עליהם, אנשים רבים מאד, ואני בתוכם, פשוט רואים וחווים השגחה פעמים רבות בחייהם, מי יותר ומי פחות. להשגחה יכולות להיות צורות שונות: לפעמים מדובר בסיוע, בדברים שמסתדרים כמו שצריך, בעזרה שמגיעה בדיוק במקום ובזמן הנכונים, בהצלחה שמלווה את האדם וכדומה. אבל ההשגחה יכולה להתבטא גם באירועים פחות נעימים: צרות וייסורים שמעוררים את האדם, גורמים לו לעשות חשבון נפש ולהשתפר, מעוררים בו תובנות חדשות, מלמדים אותו שיעור כלשהו שהיה עליו ללמוד. ולפעמים במבט לאחור רואים איך מתוך החושך של הצרות צמחה ישועה גדולה.
נכון, לא כולם רואים השגחה. יש כאלה שמרגישים שחייהם הם אוסף של אירועים מקריים וחסרי משמעות. אבל האם משום כך אמורים האחרים להתכחש לחוויה המוחשית שלהם? הרב מיכי טוען שגם אירועים כמו עזרה לא צפויה וכדומה אינם אלא תוצאה של סטטיסטיקה, לא של השגחה. אבל זוהי כאמור דעתו בלבד; אין שום דבר שתומך בה, וכנגדה עומדות המסורת והאינטואיציות. נכון שיש סטטיסטיקה של אירועים מסתברים, אבל ההשגחה יכולה להתבטא ב"שידוך" בין האירועים שקובעת הסטטיסטיקה לבין האנשים המתאימים להם. לדוגמא, אם באופן סטטיסטי יש 10% אחוזי החלמה ממחלה מסוימת, ה' יכול להחליט מי ייכללו באותם עשרה אחוזים ומי לא. אם יש סיכוי של 1 לעשרה מיליון לזכות בלוטו, ה' יכול לבחור מי יהיה אותו הזוכה. העובדה שתוצאות אלה אינן חורגות מהסטטיסטיקה, לא מעידה על מקריות והעדר השגחה; לכל היותר היא מפריכה את הטענה שיש פה נס גלוי, אירוע על-טבעי בעליל. אבל הרי כבר הסברנו שהשגחה אינה ניסים גלויים, אלא הנהגה בדרך הטבע. חייל שניצל משום שהתנ"ך שבכיסו עצר את הכדור שנורה לעבר לבו, אינו נחשב אולי לנס, כל עוד ישנם חיילים אחרים שלא ניצלו באותם נסיבות; הסטטיסטיקה מאפשרת מקרים כאלה - אבל אותו חייל בהחלט יכול לראות את יד ההשגחה בכך שהסטטיסטיקה שיחקה לטובתו הפעם. מקרים כאלה לא מוכיחים את קיומה של השגחה, אבל בהחלט מתיישבים עם האינטואיציות המכירות בה.
השגחה הולכת וגדלה
למעשה, ככל שעולים מהפרט לכלל, כך הולכת ההשגחה ונעשית ברורה יותר.
ברמת הפרט, נעשו ניסויים רבים במטרה לבחון את יעילותן של תפילות. במאמר זה כתבתי בהרחבה למה ניסויים כאלה הם בעייתיים מאד מבחינה מתודית, ולמה תפילה כזו דומה יותר לצפצוף התוכי מאשר לתפילה אמיתית. אבל למרות כל המגבלות, היו כמה וכמה ניסויים שאכן מצאו הבדלים משמעותיים בין החולים שהתפללו עליהם לבין אלה שלא (בעיקר אצל נוצרים, אבל מי אמר שה' לא מקשיב גם לתפילות כאלה?). ממילא הטענה לפיה "לא רואים שום הבדל" מופרכת. הרב מיכי עצמו הביא כמה מחקרים כאלה בספרו "אלוהים משחק בקוביות", אבל לטענתו הוא לא סומך עליהם. נו.
אם נעלה מקבוצות קטנות לקבוצות גדולות יותר, הרי שכאן התוצאות הסטטיסטיות הן חד משמעיות. מחקרים רבים שהשוו בין קבוצות אוכלוסייה דתיות וחילוניות מצאו יתרונות משמעותיים רבים לדתיים בפרמטרים שונים של בריאות הגוף והנפש, תוחלת חיים, החלמה טובה יותר וכן הלאה. יש לכך סיבות טבעיות? אולי - אבל שוב נשללת הטענה לפיה "לא רואים", כי מה בדיוק אתה מצפה לראות שלא רואים? קרן אור שיורדת מהשמים ומרפאת את המאמינים?
ואם נעלה עוד יותר, הרי בנוגע להיסטוריה של עם ישראל צריך להיות ממש קשה עורף כדי להתעלם מקיומה של השגחה. ההמחשה המובהקת לכך היא הקמת מדינת ישראל על כל הכרוך בכך, לפניה ואחריה. כל מי שלומד מעט על ההיסטוריה של התקופה, אינו יכול שלא להתפעם לנוכח שרשרת האירועים יוצאי הדופן הללו, שאין להם אח ורע בתולדות האנושות. מעולם לא היה מקרה בו עם שהיה מפוזר בגלות במשך אלפי שנים, חוזר מכל קצות תבל לארצו - שחיכתה לו שוממה בינתיים - ומצליח להקים בה מדינה משגשגת תוך התגברות על מכשולים אדירים, צבאות אויב חזקים, ביצות, מחלות, קליטת עלייה המונית, משברים כלכליים וכן הלאה. אירועים אלה היו מדהימים כשלעצמם, ועל אחת כמה וכמה כאשר הם תואמים כל כך לנבואות המופיעות בתורה ובדברי הנביאים כבר לפני אלפי שנים. אם זו לא השגחה אלוהית ברורה, מה כן? אבל הרב מיכי מתעקש גם כאן "ללכת בקרי", לדבר על סטטיסטיקה ועל תהליכים טבעיים. כאילו שבפורים וחנוכה לא היו תהליכים טבעיים...
עם גישה כזו אי אפשר להתווכח. הרי לא משנה מה יקרה, לא משנה כמה קלושים הסיכויים, כל עוד לא מדובר בנס שסותר חד משמעית את חוקי הטבע, תמיד אפשר לטעון שמדובר בסטטיסטיקה. הרי אפילו סיכוי של אחד למיליארד יכול להתממש מתישהו. אבל כמו שכתב הרב מיכי עצמו בספרו "אלוהים משחק בקוביות", יש סבירות ויש הסתברות: גם דבר שהוא אפשרי מבחינה הסתברותית, עדיין סביר יותר לתלות אותו ביד מכוונת ולא במקריות בלבד, אם הסיכויים להתרחשותו הם קלושים ויש הסבר חלופי כזה בנמצא. האירועים המופלאים של הקמת המדינה, והתאמתם לנבואות המופיעות בתורה, הם לגמרי לא מסתברים מבחינה סטטיסטית. רוב הסיכויים היו שעם ישראל ייעלם בגלות, שארץ ישראל תיושב בידי כובשים כלשהם, שאומות העולם לעולם לא יסכימו לתת מדינה ליהודים, שצבאות ערב ינצחו באחת המלחמות, שהמדינה תקרוס מבחינה כלכלית וכן הלאה. כל זה לא קרה. אז מה עוד אתה רוצה כדי להודות בהשגחה? שום דבר פחות מים שנבקע לשניים או עמוד אש שיורד מהשמים לא מספיק משכנע?
אפשר לתאר זאת בעזרת משל:
פעם היה ילד. כשהיה הילד בן שלוש, עשה לו אביו מסיבת יום הולדת, והדליק לכבודו זיקוקים צבעוניים. התפעל הילד מאד מהזיקוקים המרהיבים.
עברו השנים, והילד גדל.
כאשר היה בן עשרים, נכנס אביו לחדרו ומצא אותו יושב ופניו עגומים.
שאל האב: מדוע פניך עגומים?
השיב הבן: משום שעזבת אותי ואינך מתייחס אלי כלל. והראיה, שלא הבאת לי שום דבר ליום ההולדת.
תמה האב: ומי לדעתך סידר לך מלגה באוניברסיטה היוקרתית, וביטל את הרישום הפלילי שהיה לך בגלל הסיפור ההוא עם האוטו, וטיפל בתיק המניות שלך עד שהתשואה שלהן הכפילה את עצמה, ודיבר עם המנכ"ל של החברה המצליחה שיסדר לך עבודה אצלו?
השיב הבן: כל זה קרה במקרה, בדרך הטבע! לא ראיתי שום זיקוקים!
ובנמשל - העובדה שה' חולל ניסים גלויים בזמן יציאת מצרים, אין פירושה שזו הדרך היחידה בה הוא מבטא את השגחתו. כיום הוא אכן ממעט בניסים גלויים כגון אלה, ובמקום זאת מנהל את העולם באמצעות ניסים נסתרים, שאינם נראים כחורגים ממסגרת הטבע. הנהגה זו תואמת להתבגרות הרוחנית שעברו עם ישראל והאנושות לאורך ההיסטוריה - ניסים גלויים מתאימים לשלב הינקות, כמו תינוק שצריך שיעשו בשבילו כל דבר, ואילו מאדם בוגר אמור להיות אחראי על עצמו. אבל אין זה אומר שה' נעלם או עזב את הארץ, כפי שטוען הרב מיכי. אדם בוגר אמור גם להבין שלאביו יש דרכים נוספות להראות את השגחתו עליו, מלבד מופעי זיקוקים. מה סביר יותר – שה' הבטיח שיקבץ את נדחי ישראל וישיב אותם לארצם, ואכן קיים את הבטחתו, או שבמקום לקיים אותה עזב את הארץ, ובמקרה היא התקיימה על ידי אירועים טבעיים לגמרי?
גישתו של הרב מיכי מזכירה את הבדיחה על האיש שהתפלל לה' שיעזור לו למצוא חניה בתל אביב, וכאשר ראה לפתע רכב יוצא ומפנה מקום חניה, מיהר להכריז "הקב"ה, לא משנה, הסתדרתי לבד..."; או לבדיחה על האיש שטבע בים, התפלל לה' שיציל אותו, ולא הסכים לקבל עזרה מגלגל הצלה, סירה ומסוק שחלפו לידו אלא רק מה' בלבד - וכאשר מת התלונן לפני ה' "למה לא הצלת אותי?". כנראה אותם אנשים ציפו ליד ענקית ושקופה שתרד מן השמים ותושיע אותם; כל דבר אחר מבחינתם הוא רק מקרה. בתור בדיחות זה מצחיק. כשרב אומר את זה ברצינות, זה עצוב.
סיכום
סיכומו של דבר: הרב מיכי מציג שלוש דיכוטומיות כוזבות - בין חוקי טבע לרצון ה', בין העבר להווה, ובין מציאות בה רואים השגחה למציאות בה לא רואים. אף אחת מהן לא עומדת בפני הביקורת. חוקי הטבע אינם סותרים את רצון ה' אלא מבטאים אותו. המציאות בעבר לא היתה שונה מהותית מזו שבהווה. וההשגחה אינה משהו שאפשר "לראות" כפי שהוא דורש - אבל כן אפשר לראות כפי שהיא מתוארת במקורות.
המסורת, האינטואיציות וההיסטוריה מהוות סיבות טובות עבורנו להאמין בקיומה של השגחה פרטית. הרב מיכי טוען שהמציאות השתנתה, אולם אינו מביא ראיה לכך. הוא טוען שאפשר לחלוק על המסורת ועל גדולי הדורות כשהמציאות מפריכה את דבריהם, אולם המציאות לא מפריכה אותם בשום צורה. הוא טוען שאילו היתה השגחה, היינו רואים אותה בניסויים או בסטטיסטיקה - ומתעלם מכך שאכן רואים הבדלים משמעותיים (עד כמה שניתן) בניסויים ובסטטיסטיקה. הוא מציב רף בלתי אפשרי להוכחת השגחה פרטית, ואינו מוכן לקבל אפילו אירוע שהסתברותו נמוכה ביותר כראיה להשגחה, אלא רק נס ששובר את חוקי הטבע בעליל - ובכך מציב איש קש, שכן לא על ניסים כאלה אנו דנים פה. אפילו הקמת המדינה היא לא ראיה מספקת בשבילו.
הרב מיכי עצמו מודה בסופו של דבר שהוא לא יכול לשלול את האפשרות שיש השגחה או התערבות אלוקית "פה ושם". אז מה בעצם הוא רוצה? לדבריו, מה שהוא רוצה זה שאנשים לא יסמכו על הנס, אלא יתנהלו בהתאם לחוקי הטבע. אבל בכך אין כל חידוש: כבר חז"ל הורו לא לסמוך על הנס. מדוע אם כן להציג זאת כאילו "עזב ה' את הארץ" ולערער את כל האמונה בקשר בינינו לבין ה'? למה לא לנסח את הדברים בצורה יותר מינורית, לדבר על כך שכיום יש פחות ניסים גלויים וכדומה, במקום ליצור משבר אמוני ולטעון שתפילות לא מועילות?
עברנו את כל הדרך, מסתבר, כדי לגלות שבעצם היא היתה מיותרת: אכן אין שום דבר במדע או בטבע ששולל השגחה פרטית, וממילא אין מניעה להאמין בה. מה שעומד פה אפוא הוא (חוסר) אמונתו האישית של הרב מיכי מול זו של כל גדולי ישראל לאורך הדורות. מי שרוצה לבחור בצד שלו, שיהיה לו לבריאות.