האם הרב מיכאל אברהם הוא אפיקורס? אני לא בטוח - אבל הוא בהחלט נמצא בדרך לשם.
לא מזמן פרסמתי כאן מאמר ובו ביקורת על כפירתו של הרב מיכי אברהם בהתערבות אלוקית במציאות. הרב מיכי הגיב על כך במאמר באתר שלו, בו הוא בעיקר חזר על עמדותיו הקודמות ללא חידוש של ממש, וללא התייחסות רצינית, בעיניי, לביקורות שהעליתי נגדו. אולם מתברר שסוגיית ההשגחה מהווה צוהר לצורת החשיבה של הרב מיכי, וכפי שנראה כעת, צורת החשיבה הזו מהווה מסלול מהיר בדרך לכפירה גמורה.
אחת מטענותיי במאמר הקודם היתה, שהרב מיכי לא מוכן לקבל שום דבר כראיה להשגחה: עד שהוא לא יראה יד ענקית ושקופה יורדת מהשמים, מבחינתו הכל זה טבע וסטטיסטיקה. בתגובה לכך כתב הרב מיכי שמבחינתו התערבות אלוקית היא כמו קנקן התה המעופף של ראסל, או פיות שקופות שמעופפות סביב כוכב צדק - דהיינו, טענה מוזרה ובלתי סבירה אפריורית, שחובת ההוכחה מוטלת על מי שטוען אותה, ושרק ראיה אמפירית חד-משמעית (כלומר, יד שקופה שיורדת מהשמים) תשכנע אותו לקבל.
עכשיו, אילו היה מדובר כאן באתאיסט הארדקור, שלא מאמין באלוהים, בתנ"ך, בניסים ובשום דבר מעין זה - הרי שטענה זו היתה הגיונית על רקע גישתו. אי אפשר לשכנע מישהו בהשגחה על סמך התבוננות במציאות בלבד, מבלי להקדים לכך אמונה באלוקים, ביכולתו להתערב וכן הלאה. אלא שבמקרה של הרב מיכי לכאורה לא זה המצב: הרי הרב מיכי מסכים שיש אלוקים. הוא מסכים שאלוקים יודע כל מה שקורה בעולם. הוא מסכים שאלוקים מסוגל להתערב במציאות. הוא מסכים שאלוקים אכן התערב במציאות בעבר. הוא מסכים שאלוקים יכול עקרונית להתערב גם היום. הוא לא שולל את האפשרות שאלוקים אכן מתערב גם היום במקרים נדירים. אבל כשרוצים ללכת צעד אחד נוסף, ולטעון שאלוקים מתערב לעתים יותר תכופות ממה שהוא מודה - אז פתאום זה רעיון מופרך והזוי כמו קנקן התה המעופף או פיות מסביב לצדק?! הרי כפי שכתבתי כאן, הסיבה שאותו קנקן תה נחשב מופרך אפריורית היא משום שאין לנו שום סיבה להאמין בו, ובנוסף הוא סותר את הידוע לנו על המציאות. התערבות אלוהית, לעומת זאת, לפי שיטתו של הרב מיכי עצמו, היא לא משהו שאין שום סיבה להאמין בו (כי אם יש אלוקים שיכול להתערב וכו', הגיוני שהוא אכן עושה זאת), וגם לא סותר את הידוע לנו על המציאות (כי חוקי הטבע אינם שוללים התערבות). ההשוואה הזו, תוך שימוש במושגים הלקוחים במובהק וביודעין מהלקסיקון לאתאיסט המצוי, בהחלט מעוררת תמיהה על הלך מחשבתו.
תמיהה זו הולכת ומתחזקת לנוכח תגובותיו לטיעונים האחרים. מבחינתו, כל הראיות האחרות להתערבות אלוקית הן חסרות משמעות: דבריהם של חז"ל וגדולי ישראל לא מעלים ולא מורידים כי לא היה להם שום ידע בנושא; האינטואיציות של רבים, לפיהן יש השגחה, אינן באמת אינטואיציות אלא תוצאה של שטיפת מוח; כל המחקרים המצביעים על השפעה של תפילות או בריאות טובה יותר לדתיים הם לא אמינים; וכל האירועים של הקמת המדינה, ניצחונותיה והצלחותיה גם הם רק סטטיסטיקה - כי עובדה שה' לא נענה לתפילות על נחשון וקסמן...
ושוב, טענות אלה היו עקביות לגמרי אילו באו מפיו של אתאיסט מוצהר. אלא שהרב מיכי משתמש בטענות אלה באופן סלקטיבי כלפי ההשגחה בימינו, בעודו מנסה להישאר במסגרת האמונה היהודית המסורתית, ולקבל את האמונה באלוקים, בתורה מן השמים ובמחויבות להלכה, גם אם באופן "רזה". הבעיה היא, שגישה ספקנית-אמפיריציסטית-אנליטית כזו מתאימה ליהדות כמו שמלת כלה למוסכניק. אי אפשר לרקוד על שני קצות החבל ולהשאיר אותו שלם: אם דבריהם של גדולי ישראל, אינטואיציות דתיות רווחות ואפילו התגשמות נבואות בצורה מעוררת השתאות אינם חשובים בעיניו כקליפת השום - אז איזו הצדקה כבר יש להאמין אפילו ביסודות ה"רזים" של היהדות? הרי את אותן ביקורות בדיוק אפשר להפנות גם כלפי האמונה באלוקים, במעמד הר סיני, בכל הכתוב בתנ"ך ובכל ההלכה. גם להן אין שום הוכחה מדעית-אמפירית, גם את האינטואיציות התומכות בהם אפשר לפרש כתוצאה של חינוך, תרבות ושטיפת מוח, גם את העדויות על אותם ניסים אפשר לנפנף בזלזול כמוגזמות ומסולפות, וכן הלאה. אז היכן העקביות פה?
בספרי פשוט להאמין עמדתי על כך שהאמונה והכפירה אינן קשורות רק להיגיון, אלא מבטאות עמדות נפשיות שונות. האמונה היא תנועה נפשית של התרחבות, של נכונות להרחיב את תמונת המציאות ולכלול בתוכה גם דברים שנמצאים מעבר למעגל האור המצומצם, לד' אמות של המדעי והאמפירי. הכפירה לעומת זאת היא תנועה נפשית של צמצום, של היצמדות למוכר, לאמפירי ולמוכח, והכחשת כל מה שנמצא מחוץ למעגל האור. מכיוון שכך, על מנת לחזק את האמונה באלוקים או ביהדות, יש צורך לחזק את התנועה הכללית של ההתרחבות: להיות מוכן לקבל דברים גם בלי ראיות אמפיריות, על סמך מסורת, אינטואיציות, חוויות רוחניות ודתיות, עדויות ראיה וכדומה. גישה זו תואמת לגישתו של הרב מיכי בספריו הקודמים, בהם נקט בעמדה הסינתטית, האינטואיטיבית והמרחיבה, והעביר ביקורת על העמדה האנליטית המצמצמת. אלא שעכשיו, כך נראה, אימץ הרב את הגישה האנליטית - ומרגע שחרב זו נשלפה, אין מה שיעצור אותה.
ניקח למשל את שני ספריו של הרב מיכי העוסקים בתאוריות מדעיות. בספרו אלוהים משחק בקוביות תקף הרב את גישתו האתאיסטית של ריצ'רד דוקינס, לפיה האבולוציה היא ראיה לאי-קיומו של האל. טענתו המרכזית של הרב מיכי שם היא, שיש להבדיל בין סבירות לבין הסתברות: נכון שמבחינה הסתברותית יש סיכוי של אחד לכמה מיליונים שהאדם יתפתח בתהליך עיוור ובלתי מכוון, וגם סיכוי זעיר שכזה יכול להתממש מתישהו - אבל הסבירות אומרת שאם אכן התפתח אדם, הרבה יותר סביר שהיתה כאן יד מכוונת מאשר שהתהליך אכן היה עיוור. בדיוק כמו שאם מישהו יזכה בלוטו חמש פעמים ברציפות, כולנו נחשוד שיש כאן יד מכוונת כלשהי, למרות שמבחינה סטטיסטית-הסתברותית זה בהחלט אפשרי.
אלא שאת הלך החשיבה הזה זונח הרב מיכי לגמרי בכל הנוגע להתערבות אלוקית בעולם, אפילו כאשר מדובר באירועים יוצאי דופן ובלתי סבירים כמו הקמת המדינה והכרוך בה תוך הגשמת הנבואות: מבחינתו הכל סטטיסטיקה, וכל עוד יש הסבר טבעי לאירועים שאינו מחייב להניח התערבות אלוקית - אז אין שום סיבה להאמין שאכן היתה התערבות כזו. הסבירות מושלכת לפח; נשארת ההסתברות בלבד, וכאמור גם סיכוי של אחד למיליון יכול להתממש מתישהו. נו, אז האם לא מתבקשת התנצלות בפני דוקינס? הרב מיכי לא השיב לשאלתי זו.
בדומה לכך, בספר מדעי החופש יוצא הרב מיכי נגד הגישה הדטרמיניסטית, לפיה התנהגותו של האדם נקבעת על ידי חוקי הטבע ואין לו בחירה חופשית. למרות שישנם ממצאים מדעיים התומכים לכאורה בגישה זו, הרב מיכי שולל אותה על סמך האינטואיציות החזקות לפיהן אכן קיימת בחירה חופשית, ונאבק להפריך את הפרשנויות הדטרמיניסטיות של הממצאים. אבל במה שונות אינטואיציות אלה מהאינטואיציות הרואות התערבות אלוקית בעולם? האם אותן לא ניתן לפרש כתוצאה של השפעות חינוכיות, פסיכולוגיות ותרבותיות, של שטיפת מוח? אם נצמדים לתמונת העולם המדעית, לפיה המציאות כולה מתנהלת לפי חוקיות קבועה, אז הבחירה החופשית אינה שונה מ"קנקן התה המעופף" - רעיון מוזר שאין כל סיבה אפריורית לקבל בלי הוכחה אמפירית מובהקת.
מתברר שכאשר זה מתאים לו, אין לרב מיכי בעיה לצאת נגד תמונת העולם המדעית, ולהסתמך על אינטואיציות, סבירות ותחושות פנימיות; אבל כשזה לא מתאים לו, אז אלה שמסתמכים על כלים אלה הם הזויים, שטופי מוח, חסרי הבנה במדע וסטטיסטיקה ומאמינים בפיות שקופות. שתי התנועות הללו, של ההתרחבות והצמצום, לא יכולות לשכון בכפיפה אחת ולשמור על עקביות ורציונליות. עד כה נקט הרב מיכי בתנועה המרחיבה, פחות או יותר; אולם ברגע ששינה את מגמתו והחל לנוע בכיוון המצמצם, לעבר תאולוגיה "רזה" ככל היותר, הרי שההיצמדות שלו לאמונות כמו אלוקים והתורה - עליהן הוא מנסה להגן בשלב זה - אינה נראית משכנעת, אינה קוהרנטית ולא תחזיק מעמד לאורך זמן. ומכיוון שהרב מיכי שואף לרציונליות וקוהרנטיות, מן ההכרח שיקרה אחד מהשניים: או שיחזור בו מהספקנות האנליטית-אמפיריציסטית שנתפס אליה בנוגע להשגחה - או שילך איתה עד הסוף, וישליך גם את שרידי האמונה הדתית שעוד נשארו לו. למעשה, במאמר האחרון כבר ציין הרב מיכי, בניסיון לצמצם את חוסר הקוהרנטיות שלו, שלשיטתו יתכן שגם בעבר לא היתה באמת התערבות אלוקית נסתרת. אפשר אם כך להפסיק לומר "על הניסים" בפורים הקרוב או בחנוכה הבא - שהרי לא היו בהם שום ניסים, רק אירועים טבעיים. כל הרעיון של פורים על הסתר הפנים וההשגחה הנעלמת מושלך אל הפח, כי לפי הרב מיכי אין דבר כזה הסתר פנים - אם לא רואים את זה, זה לא קיים. מישהו חושב שעם גישה כזו אפשר להישאר יהודי דתי, ולו מינימלי, לאורך זמן?
לפני כשבע שנים היה לי פולמוס דומה עם אליהו גליל, כאשר אני טענתי שאם מאמינים באלוקים, במלאכים, בניסים וכדומה אין סיבה שלא להאמין גם בשדים (- תנועה של התרחבות), ואילו הוא טען שאין סיבה להאמין בדברים שהמדע לא מצא ראיה לקיומם (- תנועה של צמצום), אבל למרות זאת הוא מאמין באלוקים ובתורה משום שאמונות אלה הן הכרחיות ליהדות. הביקורות שהופיעו בתגובה לפולמוס ציינו שהעמדה שלי, גם אם אפשר לחלוק על הנחות היסוד שלה, היא לגמרי עקבית - אבל עמדתו של אליהו בהחלט איננה כזו. אם מוכנים לקבל רק את מה שהמדע מאשר, איזו סיבה יש להאמין באלוקים ובתורה רק משום שזה "הכרחי ליהדות"? אדרבה - אפשר פשוט להיפטר מהיהדות וזהו. אין היגיון להחריג אמונות מסוימות מהביקורת המדעית רק בגלל שהן "יקרות ללבך". ואכן, נראה שדעותיו של אליהו גליל הלכו עם הזמן והתרחקו מהאמונה האורתודוקסית, כפי שניתן היה לראות בפוסטים שלו בפייסבוק. כי זה טיבה של תנועת הצמצום: היא לא עוצרת באדום, אלא חותכת ומקצצת עד למינימום.
מכיוון שכך, הרי שברגע שנטש הרב מיכי את עמדתו הסינתטית והחל להשתמש בטיעונים אנליטיים וברטוריקה אתאיסטית מובהקת - זוהי רק שאלה של זמן עד שיודה שגישה זו אינה מתיישבת עם אמונתו ביסודות היהדות עצמם. האם ישלים את המהפך המתבקש ויהפוך לדוקינס הבא, או שיחזור בו וינוע שוב לכיוון הסינתטי, האמוני? זה, כמובן, תלוי רק בו - בהנחה שעדיין יש לו בחירה חופשית.
* * *
הערה לסיום. למרות שנושא המאמר הזה אינו השקפתו של הרב מיכי על ההשגחה, עליה דיברתי במאמר הקודם, אלא השקפתו הכללית, אני מוכרח לציין שחלק מהטיעונים שלו בנושא הם לגמרי מביכים בעיניי. האופן שבו הוא מנופף במקרה של נחשון וקסמן כראיה לכך שתפילות לא עוזרות, מזכיר שאלות ברמה של ילד בישיבה תיכונית יותר מאשר רב והוגה דעות מכובד. לדבריו, אמירות בנוסח "אלוקים לא עובד אצלנו" או "אנחנו לא מבינים את דרכיו" אינן אלא אפולוגטיקה עלובה - כי אם אלוקים לא עונה לתפילת רבים כזו, לאלו תפילות הוא כן יענה? באמת שאני מתקשה להבין את ההיגיון שמאחורי הדברים. וכי אלוקים כן עובד אצלנו? וכי אנחנו מבינים את דרכיו? וכי אי פעם טען מישהו שכל תפילת רבים חייבת להיענות? בדיוק כמו לגבי ההשגחה, גם כאן מציב הרב מיכי דחליל מוזר, לפיו תפילה היא איזה לחש קסם או חוק טבע שאם מספיק אנשים חוזרים עליו הוא חייב לעבוד - ואם הניסוי נכשל, סימן שזה לא עובד אף פעם. אבל כשם שהשגחה מעולם לא נתפסה כ"יד שקופה שיורדת מהשמים", כך תפילה מעולם לא נתפסה כחוק טבע או לחש קסם, אלא כבקשת רחמים - "אולי יחוס עם עני ואביון, אולי ירחם". לפעמים היא נענית ולפעמים לא. יהודים לאורך הגלות סבלו עוני, פרעות, רדיפות ושואה והמשיכו להאמין שה' שומע תפילה - ואילו הרב מיכי יושב פה בארץ ישראל הפורחת והמשגשגת, וכופר בהשגחה ובתפילות כי נחשון וקסמן. ומה עם מקרים כמו עצירת הנאצים באל-עלמיין? הניצחון במלחמת העצמאות? בששת הימים? ביום כיפור? במלחמת המפרץ? האם אירועים אלה, שנגעו להצלת חייהם של המוני יהודים ולא של חייל בודד, לא מעידים על כך שתפילות נענות? מה פתאום, יאמר הרב מיכי, הכל סטטיסטיקה. נו, ואם נחשון וקסמן היה ניצל, הרב היה מודה שתפילות נענות? פשוט שלא. גם זה היה אירוע טבעי בלבד. באמת שאני מתקשה לראות הבדל בין גישה זו לבין אותו הילד במדרש, שאביו מרכיב אותו על כתפיו ושומר עליו מכל רע, ואילו הילד שואל אנשים: "ראיתם את אבי?". מצער.