מיסטריום

כאשר עוסקים בשאלת קיומו של אלוקים, מגיעים בד"כ לסוגיית ההוכחות. משום מה נראה שאנשים רבים, ודווקא דתיים, פיתחו רתיעה מכל ניסיון להוכיח פילוסופית את קיום האל. קיימת מעין הסכמה רווחת, לפיה לא ניתן להוכיח שהאל קיים או שאינו קיים, וממילא שיש להשאיר נושא זה בתחום האמונה בלבד. המניע הפסיכולוגי מאחורי גישה זו, קשור כנראה לחשש מפני הוכחות כושלות למיניהן, שהפרכתן תיתפס כהפרכת קיומו של האל. בניגוד לימי הביניים, הפילוסופיה המודרנית ביקורתית וספקנית הרבה יותר, וגם מודעת למגבלות השכל האנושי והיכולת להוכיח טענות מטאפיזיות (בעיקר אחרי הביקורת של יום וקאנט). כדי לא להיכוות בכך, מעדיפים דתיים רבים לוותר מראש על היומרה להוכחה, ולבסס את עמדתם על אמונה בלבד. ויתכן שישנם גם גורמים פסיכולוגיים נוספים בעניין, כמו החשש מפני התחייבות מוחלטת ו"כפייה לוגית", אפילו מצדו של מי שמגדיר עצמו כדתי.
אבל מה האמת? האם ניתן להוכיח את קיום האל, או שזה אכן בלתי אפשרי? התשובה לכך היא, שאפשר להוכיח את קיומו של האל, בדיוק כפי שאפשר להוכיח את קיומו של כל דבר אחר; ומכיוון שאי אפשר להוכיח את קיומו של שום דבר בצורה מוחלטת, ממילא גם הוכחה לקיום האל לא תהיה מוחלטת. במלים אחרות, לקיום האל אין מעמד מיוחד לעומת קיומו של כל דבר אחר, בהקשר זה. מי שמקבל הוכחות בתחומים אחרים, יכול לקבל גם הוכחות לקיום האל, ומי שמפקפק בכל הוכחה שהיא, יכול לפקפק גם בהוכחות אלה.
וביתר הרחבה: אין דבר כזה הוכחה מוחלטת, שתכפה את עצמה על כל אדם ותחייב אותו להאמין בה, בלי קשר לדעותיו ורצונותיו. כל הוכחה נגזרת תמיד מהנחות יסוד מסוימות, ואולם הנחות היסוד עצמן, מעצם טבען, אינן ניתנות להוכחה; האדם מאמץ או דוחה אותן לפי מה שנראה לו אינטואיטיבית כנכון, או לפי אינטרסים שלו. יש הנחות יסוד מסוימות שהאדם מרגיש נטיה חזקה לאמץ, אך הוא יכול לבחור להתכחש לנטיה זו ולדחות אותן. הנחות יסוד אחרות שנויות במחלוקת בין אנשים שונים. ממילא, האפשרות לבנות הוכחות משתנה מאדם לאדם: לכל אחד ניתן להוכיח רק דברים הנגזרים מהנחות היסוד שהוא מחזיק בהן.
ההוכחות הקלאסיות לקיום האל, מבוססות על הנחות יסוד רווחות, ודחייתן נובעת בד"כ מדחיית אותן הנחות יסוד. נביא מספר דוגמאות לכך:
ההוכחה הקוסמולוגית מבוססת על ההנחה שלכל דבר חייבת להיות סיבה. מכיוון שכך, הרי שלקיומו של היקום חייבת להיות סיבה; וכדי שלא ניקלע לשרשרת אינסופית של סיבות, חייבים להניח את קיומה של סיבה ראשונה, שהיא מחויבת המציאות, ולקרוא לה אלוקים. היקום עצמו אינו יכול להיות אותה סיבה ראשונה, שכן אף חלק ביקום המוכר לנו אינו מחויב המציאות (- אנו יכולים לדמיין את המציאות בלעדיו), וממילא סביר להניח שגם היקום כולו אינו מחויב המציאות. הכוח מחויב המציאות חייב להיות מעבר ליקום עצמו, ולכן מוצדק לקרוא לו אלוקים (כל זה כמובן על קצה המזלג; להרחבה בנושא זה, עי' בספרו של ריצ'ארד טיילור, "מטאפיזיקה", במאמרו על נושא זה).
הוכחה זו היא הוכחה כשרה לחלוטין, ומשכנעת עבור מי שאכן מקבל את ההנחות הנ"ל, לפיהן לכל דבר יש סיבה, היקום אינו מחויב המציאות וכו'. אבל היא לא תשכנע את מי שחולק על הנחות אלה, וסבור שלא לכל דבר צריכה להיות סיבה, או שניתן לעצור את שרשרת הסיבות ביקום עצמו. הויכוח הוא בין ההנחה לפיה צריכה להיות סיבה ליקום, לבין ההנחה לפיה אין צורך בכך. לפי הדעה הראשונה קיום האל מוכח, לפי השניה – לא. איזו הנחה לאמץ? תחליטו לבד.
או למשל ההוכחה מהתכנון, או מהמורכבות, טוענת שקיומן של מערכות בעלות רמת מורכבות כה גבוהה בעולם, מוכיחה את קיומו של מתכנן תבוני. לא יתכן שמערכות משוכללות כל כך תיווצרנה במקרה. גם אם יתואר תהליך אבולוציוני, שמצביע לכאורה על התפתחות הדרגתית של המורכב מן הפשוט, המסקנה המתבקשת היא שמישהו תכנן את התהליך הזה עצמו, לא שזה קרה במקרה (תחשבו על שרשרת של מיליוני פיסות דומינו-ראלי שנופלת, ויוצרת את דיוקנה המדויק של המונה ליזה. העובדה שכל נפילה של פיסת דומינו בודדת היא אירוע טבעי ו"עיוור", לא מבטלת את המסקנה שמישהו תכנן מראש את התמונה הכוללת).
מי שמקבל את הנחת היסוד הזו, הרי שיש לו הוכחה ברורה לקיום האל, מתוך התבוננות במורכבות המופלאה של מערכות הטבע השונות. אבל כמובן שישנם אנשים שאינם מקבלים את ההנחה, ולטענתם זה כן יתכן שמורכבות תיווצר באופן עיוור, בלי תכנון תבוני. עבורם, המורכבות שבטבע לא מוכיחה שום דבר. זו טענה שנשמעת מאד לא אינטואיטיבית (ופה נכנסות כל הדוגמאות האבסורדיות שמועלות בד"כ נגד האבולוציה, מהשעון של פיילי, הבואינג של הויל וכדו'), אבל יש אנשים שטוענים כך, ועבורם ההוכחה מהתכנון לא תקפה. מה לעשות.
הנקודה החשובה היא, שכפי שצויין לעיל, הוכחות בתחום זה אינן שונות במאומה מהוכחות בתחומים אחרים. אין שום דבר שאפשר להוכיח באופן מוחלט, בלי תלות בהנחות יסוד כלשהן. קיום האל אינו מופלה לרעה מכל בחינה שהיא בהקשר זה – הוא נמצא בחברה טובה מאד, שבה נמצא בין היתר גם קיומו של העולם עצמו.
שהרי באותה מידה אפשר לשאול, האם יש הוכחה לקיומו של העולם? והתשובה תלויה בהנחות היסוד שלנו: מי שמניח שניתן לסמוך על החושים שלנו, שמציגים בפנינו תמונה של עולם מוחשי, הרי שהחוויה החושית עצמה מספקת עבורו הוכחה שהעולם קיים. אבל מי שמפקפק בנתוני החושים, וטוען שחוויות דומות יכולות להיווצר גם ע"י חלום, הזיה, אשליה וכן הלאה – הרי שהעובדה שהוא רואה, שומע, ממשש וכו' את העולם, לא מספקת עבורו שום הוכחה לכך שהעולם אכן קיים, ואינו אלא חלום משונה. כמובן שגם העובדה שאנשים אחרים טוענים שהם חווים את אותו עולם, אינה משנה ולא כלום, שכן קיומם של אותם אנשים מוטל בספק בדיוק כמו קיומו של שאר העולם: אם זה חלום, גם הם דמויות בחלום בלבד.
מבחינה פילוסופית, אין שום דרך להפריך באופן מוחלט עמדות סוליפסיסטיות (לפיהן רק אני קיים) או אידיאליסטיות (לפיהן העולם קיים בתוך התודעה, ולא להפך). נמצא שאין שום הוכחה מוחלטת לקיומו של העולם. ואם אפילו את קיום העולם אי אפשר להוכיח, אז כאמור אלוקים נמצא בחברה טובה. רוצה שאוכיח לך שאלוקים קיים? בוא תוכיח לי קודם כל שאתה קיים, אח"כ נדבר.
אין צורך לומר, שגם הוכחות מדעיות מסוגלות להוכיח דברים רק אם מקבלים את הנחות היסוד של המדע, ביניהן למשל: שקיימים קשרים של סיבתיות בין אירועים; שניתן לבצע אינדוקציות ואקסטרפולציות, ולגזור גזירה שווה ממקרים מסוימים גם על אינספור מקרים שלא נבדקו; שקיימת בכלל חוקיות כלשהי בעולם, ושהמוח האנושי מסוגל לתפוס אותה; וכן הלאה. אין למדע יכולת לספק הוכחות מוחלטות, ובד"כ המדענים עצמם מודעים לכך היטב, וכל שכן הפילוסופים של המדע. רק ההמון הנבער חושב לפעמים ש"הוכחה מדעית" פירושה "אמת וודאית".
או בואו ניקח לדוגמא את התחום האנושי. האם ניתן להוכיח את התרחשותם או קיומם של דברים מסוימים, על סמך עדויות ראיה ודיווחים של אנשים? גם כאן זו שאלה של הנחות יסוד: מי שמניח שניתן לתת אמון באנשים בתנאים מסוימים (למשל כשיש הרבה עדים, והם נחשבים לאמינים, וכן הלאה) – יראה בעדות מבוססת מסוג זה, הוכחה לקיומו של הדבר עליו מעידים. ומי שאינו מוכן לסמוך על אף עדות או דיווח, יטען שלא מדובר בהוכחה, אלא לכל היותר בראיה נסיבתית. אין צורך לומר, שעל פי גישה זו, אין בנמצא ולו עובדה היסטורית אחת שניתן להוכיח, שכן כל הידע המשמעותי שלנו על ההיסטוריה בנוי על עדויות ורשימות של אנשים מזמנים עברו (ויעויין במאמרי "מסורת, זיכרון, אמון").
בסופו של דבר, אין טענה שלא ניתן להטיל בה ספק. אין אף מקור ידע שהוא אמין לחלוטין. החושים, ההיגיון, המדע, המסורת – כולם עלולים להטעות, ואכן הטעו בעבר לא פעם ולא פעמיים. ממילא, אין הוכחה שהיא מוחלטת. אפילו אם מוכיחים למישהו משהו על סמך הנחות היסוד שהוא אימץ, הוא יכול תמיד לסגת בו מאותן הנחות יסוד, ולהעדיף לוותר עליהן מאשר להכיר במסקנה שהן מובילות אליה.
אז לאן זה מוביל? אפשר לקחת את זה לכיוון של ספקנות קיצונית, ולהטיל ספק בכל הנחת יסוד, וממילא בכל הוכחה ומסקנה שהיא. לעומת זאת, אפשר להכיר בכך שהוכחה לא מוחלטת היא עדיין הוכחה לא רעה, כל זמן שהיא אכן מבוססת על הנחות יסוד שנראות לנו סבירות. אז נכון, אם אנו מגדירים את המלה "הוכחה" כטענה מוכרחת בעליל, מחויבת המציאות, שאין בה שמץ של ספק – אז אי אפשר להוכיח כלום, לא את קיום האל ולא את קיום העולם. אבל אם אנו לא מעמיסים על המושג "הוכחה" דרישות כל כך כבדות, ומוכנים לקבל ככזה גם טענה משכנעת שנובעת מהנחות יסוד סבירות (כמו הוכחות מדעיות, או ראיות משפטיות וכדו') – אז אפשר להוכיח את קיום האל, או לפחות היבטים מסוימים שלו, בדיוק כמו שמוכיחים כל דבר אחר. כל מי שמחזיק בהנחות יסוד שהוזכרו לעיל לגבי הסיבתיות או המורכבות, או בהנחה לפיה יש לתת אמון במסורת האבות ובעדויותיהם של בעלי התגלות, כל זמן שלא הוכח אחרת – הרי שיש לו הוכחות מצוינות לקיום האל, שאינן טובות פחות מההוכחות לקיומו של כוח המשיכה למשל (יעויין במאמרי "כוח המשיכה של אלוקים").
ומכיוון שהכל תלוי למעשה בהנחות היסוד, והנחות היסוד כאמור אינן נתונות להוכחה – הרי שהדרך להכריע ביניהן היא באמצעות האינטואיציות, השכל הישר ומה שנראה סביר בעיני האדם. במלים אחרות, חזרנו לאמונה, שעליה בסופו של דבר מבוסס הכל. לא רק הדת היא עניין של אמונה – גם המדע, הפילוסופיה, ואפילו הלוגיקה והמתמטיקה, נשענים על אמונות בסיסיות שאין להן הוכחה. אם זה לא מפריע להם, אין סיבה שזה יפריע לנו.