עמודי היסוד של האתאיזם - חלק ב

עמודי היסוד של האתאיזם - חלק ב
פורסם ב 15/08/2013 14:39:49


במאמר הקודם דברנו על הקמצנות האונטולוגית הנמצאת בבסיסו של האתיאיזם, לפיה אין להכניס לתמונת המציאות שום דבר שאינו הכרחי לגמרי. כאן מתבקשת השאלה, איך קובעים בדיוק אלו דברים הינם הכרחיים מספיק כדי להיכלל בתמונת המציאות. זה מביא אותנו לעמוד היסוד השני של האתיאיזם – ספקנות מדעית.

בניגוד לספקנות פילוסופית, המציבה בסימן שאלה את עצם האפשרות לדעת משהו, ספקנות מדעית הינה מתודה המשמשת להשגת ידע מדעי על העולם. היא אינה מפקפקת אוטומטית בכל דבר, אלא מניחה הנחות מסוימות, ומקבלת את המסקנות שהן מובילות אליהן. הספקנות המדעית מציבה דרישות מסוימות בפני כל טענה על קיומה של ישות או תופעה מסוימת, ובראשן הדרישה לבדיקה אמפירית של הנושא. כדי להאמין ש-X קיים, עליו להיות מאומת באמצעות ניסוי שניתן לחזור עליו באופן עצמאי. כמו כן ישנם קריטריונים נוספים לטענות האמורות להיות מדעיות, כגון הינתנות להפרכה, ניבויים לעתיד, וכן הלאה. תומכי גישה זו מאמינים שהמתודה המדעית היא הדרך הטובה ביותר להשיג מידע על העולם, ולסנן את האמת מבין טעויות ושקרים למיניהם. לא כל מי שתומך בספקנות מדעית הוא אתיאיסט, ולא כל האתיאיסטים תומכים בספקנות מדעית, אבל ישנה חפיפה רבה בין השניים. לא לחינם מציגים אתיאיסטים רבים את המדע כיריב לדת וכאלטרנטיבה עבורה.

ספקנות המדעית היא אכן כלי חשוב לבירור עובדות על המציאות, אולם הניסיון לגזור ממנה מסקנות אתיאיסטיות, אינו אלא הנחת המבוקש. שהרי אלוקים, בהגדרה, אינו חלק מעולם הטבע, ואינו אמור להיות נתפס בבדיקה אמפירית כלשהי. הוא אינו איש השלג המסתתר אי שם בין הרי ההימלאיה, וגם לא חלקיק המסתחרר לו במרחב התת-אטומי. אלוקים אינו גורם במשוואות המדעיות – הוא המשוואות עצמן, או ליתר דיוק יוצר המשוואות. מי שמניח שרק האמפירי קיים, ואז מסיק מכך שאלוקים אינו קיים, שכן הוא אינו אמפירי – פשוט הניח את המבוקש כנגד קיומו של האל. אפשר, כמובן, להאמין שרק האמפירי קיים, אבל זו הנחת יסוד שרירותית, מעין הקמצנות האונטולוגית שדברנו עליה לעיל – או במלים אחרות, זו אמונה, לא ידע מדעי, ולא טיעון לוגי כלשהו. וכפי שראינו, זו גם לא אמונה סבירה במיוחד.

הטעות נוצרת כאשר עוברים מספקנות מתודולוגית לשלילה אונטולוגית. בתור מתודה מדעית, הספקנות היא כלי מבורך. אבל עליה לדעת את גבולותיה. תפקידה הוא לקבוע מה קיים בוודאות, לא לשלול את אפשרות קיומם של דברים שמחוץ לתחומה. ברגע שקובעים שכל מה שלא עומד במבחן מדעי, אינו קיים בפועל – הרי שחורגים בכך מהתחום המתודולוגי לתחום של טענות אונטולוגיות, והללו כאמור חסרות כל יסוד. יכול אדם להחליט שהוא סומך אך ורק על חוש הראיה שלו כדי לקבוע מה קיים בוודאות, אבל ברגע שהוא קובע שכל מה שהוא לא רואה – לא קיים, הרי שהמסקנה שלו אינה נתמכת ע"י הנחותיו. בעיקר אם מראש מדובר היה בגורם שאינו אמור להיתפס בחוש הראיה, כמו צלילים או ריחות.

היוצא מהדברים הוא, שספקנות מדעית יכולה אמנם לקבוע מה נחשב "מדעי" ומה לא, אבל אין לה שום אמירה בנושא מה קיים ומה לא. כבודו של המדע במקומו מונח, אבל אין סיבה מיוחדת להניח שהוא מכסה את כל מימדי המציאות (למעשה, יש סיבות טובות להניח שהוא לא). כך שספקנות כזו יכולה לשלול טענות להופעות ספציפיות של חייזרים או רוחות רפאים, אבל לא את עצם קיומם של יצורים אלה – ובטח שלא את קיומו של אלוקים.
שאלה מעניינת היא, מה קדם למה: האם הקמצנות האונטולוגית היא שהביאה לאימוץ הספקנות המדעית כשיטה לחקר המציאות, מתוך הנחה שאין במציאות מעבר למה שהמדע מכיר; או שמא הספקנות המדעית הובילה למסקנה של קמצנות אונטולוגית, כששכחה את עצמה והפכה ממתודולוגיה לאונטולוגיה. על כל פנים הקשר בין שתי הגישות הללו ברור היטב.

עמוד יסוד שלישי של האתיאיזם, שקשור לשניים הראשונים, הוא זלזול באדם. זה נשמע אולי מוזר, לנוכח העובדה שאתיאיסטים רבים מגדירים את עצמם כהומאניסטים, אבל זו אכן המציאות, וכפי שכתבתי באריכות במאמר "למה באדם אתה לא מאמין". מבחינתם של האתיאיסטים, אין משמעות לעובדה שהדת היא תופעה כלל אנושית, ושרוב רובם של בני האדם הינם מאמינים. הם רואים בכך לא יותר מתסביך פסיכולוגי-אבולוציוני, או סוג של מחלת נפש. הם מזלזלים בכל דיווח ועדות על חוויה רוחנית או מיסטית שמישהו חווה, או על התגלות דתית כלשהי, ומייחסים אותן להזיות ודמיונות. לא משנה כמה אנשים יחוו חוויות כאלה, וכמה עמוקות ומשמעותיות הן תהיינה בעבורן; האתיאיסט לא מאמין באדם, אלא במדע, ומה שלא ניתן לחלוק עם כל בני האדם, אינו אלא רגש סובייקטיבי. גם אם אנשים גדולים, משכילים ומעמיקים יתארו חוויות כאלה ששינו את חייהן (כגון בלז פסקל, או קארל יונג, בין רבים אחרים), מבחינתו של האתיאיסט אין אלו יותר מתעתועיו של התת-מודע. במלים אחרות, אם אתה רוצה לשכנע אתיאיסט, תצטרף להביא לו את אלוקים על צלוחית פטרי מתחת למיקרוסקופ במעבדה. המסורת היא בשבילו סיפורי סבתא, הנבואה היא סכיזופרניה, והתנ"ך הוא אגדות האחים גרים; רוח האדם, החוויה, האמונה – מבחינתו כולן אינן אלא הבל הבלים.

גישה זו אינה מפתיעה, לנוכח התפיסה הכללית של האתיאיזם את טבעו של האדם, לפיה האדם אינו אלא גוש חלבונים שהתגבש לו בתהליך עיוור מתוך המרק הקוסמי והברירה הטבעית. אם האדם אינו אלא בור ביוב מהלך, ללא נפש, רוח או נשמה, ותודעתו אינה אלא אוסף הבועות המבעבעות מתוך ההפרשות שהוא מפריש – ברור שאי אפשר לסמוך על חוויותיו והאינטואיציות שלו. כמובן שיש כאן התעלמות מסוימת מהעובדה, שגם האתיאיסט עצמו אינו אלא בן אדם, וממילא למחשבותיו שלו אין שום יתרון על מחשבותיהם של אחרים; אין כאן "המדע" מול "האדם", אלא אנשים מסוימים מול אנשים אחרים. וגם כאן נשאלת השאלה מה קדם למה – האם הזלזול באדם הוביל להכחשת החוויה הדתית, ומתוך כך לאתיאיזם, או שמא האתיאיזם ותפיסת הטבע שלו הובילו לזלזול באדם.

ובכן, אין ספק שלאדם יש מגרעות רבות, וקשה לתת בו אמון. אבל הפסימיות והחשדנות הזו, שאינה מוכנה לתת שום משקל לחוויות קיומיות ופנימיות, כל זמן שהללו אינן עומדות במבחן מדעי – היא בפירוש לא הגישה ההגיונית הבלעדית. באותה מידה אפשר לבוא בגישה אופטימית יותר, לתת אמון ברוח האדם, ולהניח שכמו שהחושים שלו קולטים מציאות אמיתית, ואינם משלים אותו סתם – כך גם החושים הפנימיים, האינטואיציות והאמונות, אינם סתם רגשות סובייקטיביים, אלא הם מכוונים למציאות ריאלית כלשהי. מטבע הדברים, אותה מציאות קשה יותר להשגה, כך שרבו המחלוקות לגביה. אבל אין זה אומר שהיא אינה קיימת. אם אנשים חווים באופן קיומי את נוכחותו של האל, או מתארים חוויות מיסטיות בהן נגלו לעיניהם עולמות עליונים, או מעבירים מסורת מפורטת על גילויים שכאלה, אין שום סיבה מיוחדת לפקפק בכך שחוויות אלה מבטאות מציאות ריאלית. הסיבה היחידה לפקפוק הזה קשורה לעמודי היסוד הראשונים שראינו – לקמצנות האונטולוגית ולספקנות המדעית. והנה אנו שוב רואים איך השלושה משתלבים ביחד.

לסיכום, ראינו שהאתיאיזם נשען על שלושה עמודי יסוד לפחות, הקשורים זה בזה: קמצנות אונטולוגית, ספקנות מדעית, וזלזול באדם. ראינו גם שכל אחד מהעמודים הללו מוטל בספק, ואין הצדקה מיוחדת לאמץ אותם על פני האלטרנטיבות. כיוון שכך, המסקנה המתבקשת היא שהאתיאיזם אינו אלא עוד אמונה אחת מבין רבות. הוא בפירוש אינו המסקנה המתבקשת מחשיבה רציונאלית והגיונית, כפי שמנסים להציג אותו לפעמים.





print
כניסה למערכת