אתיאיסטים רבים נוהגים לטעון שאתיאיזם אינו אלא המסקנה המתבקשת מחשיבה רציונאלית, לוגית והגיונית. זו לא "אמונה" ובטח לא "דת", אלא פשוט היגיון בריא, ללא דעות קדומות או מגמתיות, האופייניות כל כך לדתיים כמובן. אבל יותר משגישה כזו מבטאת את האמת, היא מבטאת חוסר מודעות עצמי להנחות היסוד המצויות בבסיס האתיאיזם, בדיוק כפי שהן מצויות בבסיסה של כל דעה אחרת. כל חשיבה הגיונית מבוססת על הנחות יסוד שאינן מוכחות, ואפשר רק להשתכנע שהן נראות סבירות ואינטואיטיביות.
במאמר הבא נראה את הנחות היסוד העיקריות של האתיאיזם, נקודות המוצא שמי שיוצא מהן, יגיע קרוב לוודאי למסקנה שאין אלוהים. נראה האם נקודות מוצא אלה אכן סבירות והגיוניות במיוחד, או שמא ישנן הנחות יסוד אחרות שאפשר לצאת מהן, מוצלחות לא פחות ואולי אפילו יותר.
יודגש שהדברים הבאים מכוונים דווקא כלפי אתיאיסטים, הטוענים ברמה גבוהה של ודאות שאין אלוהים, בין אם הם בטוחים בכך במאה אחוז, או שהם מניחים לו ליהנות מן הספק של אחוזים בודדים וחסרי משמעות. לא מדובר כאן על ספקנים או אגנוסטים, המשאירים את שאלת קיום האל פתוחה, מבלי לבחור תשובה חד משמעית לגביה.
ההנחה הראשונה של האתיאיסט היא קמצנות אונטולוגית. פירוש הדבר הוא, שתמונת העולם שהוא מאמין בה תהיה החסכונית ביותר האפשרית – הוא לא מוכן להכניס לעולמו אף עצם או ישות, שניתן להסתדר בלעדיו. "להסתדר" פירושו להסביר את התופעות האמפיריות המרכיבות את המציאות. האתיאיסט מכיר בקיומו של מה שאפשר לראות, לשמוע, למשש ולטעום, באופן אובייקטיבי, ובאותם כוחות טבע הנחוצים כדי להסביר את התופעות הללו. מעבר למינימום הזה, שום דבר לא נכנס, "אפילו לא שדון אחד זעיר מתחת פרח קטן", כלשונו של צ'סטרטון. כל מי שטוען לקיומו של דבר מה נוסף, עליו מוטלת חובת ההוכחה; וכל זמן שאפשר להסביר את התופעות בלי אותו גורם חדש, אותו גורם לא יזכה להכרה מצד האתיאיסט.
ממילא, כל זמן שניתן להסביר את כל התופעות במציאות בלי להזדקק לקיומו של אלוקים, מניח האתיאיסט שאלוקים לא קיים. וכדרכם של קמצנים, הוא בהחלט יעשה כל מאמץ כדי להסביר את הכל בלעדיו. הוא יעצור את שרשרת הסיבתיות במישור החומרי, בלי להניח שקיימת סיבה כלשהי לקיומו של החומר עצמו; הוא יסביר את כל חוקי הטבע באופן סיבתי, בלי להניח שהם מכוונים לתכלית טלאולוגית כלשהי; והוא תמיד יחפש הסברים אך ורק בעולם הטבע המוכר, בלי להניח שקיים משהו מעבר לו. לא בגלל שההסברים האחרים פחות מוצלחים או אינטואיטיביים – אדרבה, לפעמים הסבר טלאולוגי הוא ממש מתבקש (בעיקר בתחום הביולוגי) – אלא מפני שהוא קמצן אונטולוגי, והוא לא מוכן להכיר בשום גורם מעבר לחומר הישן והמוכר. לכן הוא מטיל על כתפיו של החומר המסכן את האחריות לספק הסברים לכל התופעות כולן, וסומך עליו שגם אם לא מצא עדיין – בוודאי עוד ימצא בעתיד.
כמו כן, אתיאיסטים נוטים להיות בד"כ רדוקציוניסטים בכל התחומים, ולחתוך מתמונת העולם כל דבר שנראה להם מיותר. לא רק אלוקים מסולק מהמציאות, אלא גם ישויות כמו נשמה, נפש, כוח חיים וכן הלאה. התודעה האנושית, לפי הרדוקציוניסט, אינה אלא תוצר ביולוגי; גוף האדם וכל הביולוגיה אינם אלא תוצר פיזיקאלי; והפיזיקה עצמה אינה אלא אוסף כוחות וחלקיקים המתרוצצים להם בעולם. אין שום דבר מעבר להם, ולמבנים המורכבים שהם יוצרים במקרה. אתיאיסט מתגלח כל בוקר בתער של אוקהם, ומקפיד לקצץ כל זיף מיותר, ולהישאר עם ההסבר החסכוני ביותר.
חסכנות אונטולוגית היא אמנם אמצעי זהירות סביר כנגד הצפת המציאות בשדונים וחדי-קרן למיניהם, אבל כאשר היא מקצינה והופכת לקמצנות של ממש, היא מאבדת הן את גורם הסבירות שלה והן את יעילותה. כבר כתבתי על כך במאמר "לשבור את התער של אוקהם". היקום המוכר לנו מלא וגדוש באינספור תופעות וגורמים מגוונים; למה להניח שהוא מסתיים במקום אליו מגיעה הכרתנו המוגבלת? האם ההנחה לפיה קיימים עוד יקומים, עולמות ומימדים שונים, מעבר לאלה המוכרים לנו, אינה נשמעת סבירה והגיונית? אדרבה – המדע, הפילוסופיה והמיסטיקה, מסכימים כולם במידה רבה של סבירות שמציאויות כאלה אכן קיימות (יעויין במאמרי "הסמטאות האפלות של המציאות"). גם אם ידוע לנו רק מעט מאד אודותיהן, אם בכלל, הרי שברגע שהוכר קיומן כסביר, השלב המתבקש הבא הוא להניח שהן גם מאוכלסות בכל מיני ישויות שונות ומשונות. כך שהקמצנות האונטולוגית הופכת לבלתי סבירה בעליל, לנוכח הכרתנו בכך שהמציאות רחבת ידיים יותר ממה שנראה לעין.
מקומה הראוי של החסכנות הוא כגישה מתודולוגית, לא אונטולוגית, ודווקא בתחום האמפירי אליו יש לנו גישה. יתכן שישנם מימדים שלמים המאוכלסים בחדי-קרן ורודים, אבל אין לנו סיבה להניח שיצורים אלה קיימים גם בעולמנו זה, אלא אם כן תהיה לנו הוכחה לכך. כל זה טוב ויפה ביחס לחדי-קרן, אבל כשמדובר בישות כמו אלוקים – שבהגדרה נמצא מעבר לעולם הזה, ואינו אמור להיתפס באמצעים אמפיריים כלשהם – הרי שהחסכנות הופכת לחסרת בסיס. אדם שעומד בתוך מעגל האור שמטיל פנס רחוב בלילה, יכול לקבוע מה לא נמצא בתחום האור הנראה לו, אבל אין לו שום הצדקה לקבוע מה לא נמצא בחושך. קמצנות אונטולוגית המניחה שבחושך לא נמצא דבר, אלא אם כן יוכח אחרת – היא מגוחכת בעליל. לכל היותר ניתן לומר שלא ידוע מה נמצא שם, אבל לא שידוע שלא.
עדיין ניתן לטעון, שעצם העובדה שישויות כלשהן עשויות להתקיים במישור אחר כלשהו, אינה מהווה הצדקה מספקת להאמין בקיומן. נכון, יתכן תיאורטית שמפלצת הספגטי המעופפת קיימת איפשהו במרחבי החלל והזמן, כשהיא נאבקת עם גיבורי-העל של מארוול ועם הרובוטריקים; אבל אין לנו סיבה מיוחדת להאמין שזה אכן כך, וממילא ברירת המחדל היא להניח שהיא לא קיימת, עד שיוכח אחרת. והוא הדין, לכאורה, גם לגבי אלוקים.
התשובה היא, שאכן אין הצדקה להאמין בישויות סתם כך, בלי סיבה; אבל ברגע שמכירים בכך שהמציאות גדולה, מגוונת ורבת ישויות, הרי שהראיות הנדרשות כדי לשכנע אותנו בקיומה של ישות כלשהי, לא צריכות להיות יוצאות דופן במיוחד. אחד המשפטים האהובים על האתיאיסטים הוא "טענות יוצאות דופן דורשות ראיות יוצאות דופן"; אלא שהשאלה מה בדיוק נחשב "יוצא דופן", היא העומדת לדיון פה. לפי האמור לעיל, קיומן של ישויות חוץ-ארציות ולא-חומריות, לא אמור להיחשב יוצא דופן משום בחינה שהיא; למעשה, הוא בהחלט מתבקש וסביר. לכן די לנו בכמה ראיות סבירות כדי להשתכנע שישות כלשהי אכן קיימת, לפחות ברמת סבירות גבוהה, ואין צורך להשתגע בחיפוש אחר ראיות יוצאות מהרגיל.
במקרה שלנו, הרי שלא חסרות ראיות לקיומו של אלוקים, ובראש ובראשונה – קיומו של היקום, והתכנון והמורכבות המופיעים בו. נכון, אולי אפשר להסביר אותם גם בלי אלוקים. אולי במקרה כוחות הטבע והחלקיקים הבסיסיים, בתוספת תהליך האבולוציה, הביאו ליצירת כל היקום המדהים הזה, עם כל צורות החיים המגוונות שבו, ועם התודעה האנושית המופלאה. אבל האם הסבר אקראי ועיוור זה, יותר מוצלח מבחינה כלשהי מההסבר לפיו קיימת תבונה ותכנון מאחורי היקום? האם חלקים נרחבים ממנו לא יוצרים רושם מובהק של תכנון כזה? אז מה שיש לנו הוא שני הסברים אפשריים: ההסבר העיוור, וההסבר המתוכנן. אם אנחנו קמצנים אונטולוגיים, נבחר בהסבר העיוור, רק כדי שלא נצטרך להכניס לתמונת העולם ישות עליונה כלשהי. אבל מכיוון שראינו לעיל שאין הצדקה לקמצנות שכזו בהקשר זה, הרי שההסבר הסביר והאינטואיטיבי הרבה יותר, הוא שישנם תבונה ותכנון מאחורי היקום. אין שום צורך לעשות שמיניות באוויר, ולהכריח את החומר להראות שהוא מסוגל לעשות הכל בכוחות עצמו. הטענה לפיה יש בורא לעולם היא לא יוצאת דופן משום בחינה, וממילא גם אינה דורשת ראיות יוצאות דופן, מעבר לעצם קיומו של היקום על כל אשר בו (ויעויין במאמר "למה אתאיסטים מאמינים בפיות?").
גם אם לא השתכנענו שקיומו של היקום מעיד על מתכנן, הרי שאי אפשר להכחיש שהוא אכן יוצר במידה רבה רושם כזה. אי אפשר גם להכחיש, שתופעה מורכבת ומופלאה כמו התודעה האנושית, היא דבר שקשה מאד להאמין שנוצר באקראי מתוך תהליכים עיוורים של תנועת מולקולות. כך גם לגבי מערכות משוכללות אחרות בעולם החי ובטבע. אז גם אם הוכחה אין כאן – סבירות בהחלט יש כאן, ומי שלא משתכנע, הבחירה המתבקשת עבורו היא להישאר בספק, ולהכריז על עצמו כאגנוסטי. האתיאיסט, בניגוד לאגנוסטי, לא מגדיר את עצמו כמסופק בנושא, אלא כמשוכנע בכך שאלוקים לא קיים. אבל כאשר הבסיס היחיד לטענה הזו הוא כאמור הקמצנות האונטולוגית, הרי שקשה להבין איך יכול אדם לשלול באופן נחרץ את קיומו של כוח עליון, רק בשל אותו עיקרון מתודולוגי מפוקפק. זה לא ממש נראה כמו הרציונאליות הטהורה שהאתיאיסטים מתהדרים בה.
והערה נוספת – התער של אוקהם, המשמש את הקמצנים האונטולוגיים, הוא חרב פיפיות, ויכול לשמש למטרה הפוכה בדיוק. ברקלי, למשל, השתמש בתער כדי לטעון שהעולם הפיזי אינו קיים באופן ריאלי, אלא נמצא בתוך תודעתנו בלבד; זה הסבר אפשרי בהחלט, שהרי אנו יודעים שהתודעה שלנו יכולה ליצור עולמות שלמים, כמו בחלום למשל. ואם כן, למה להכביד על המציאות בכך שנאכלס אותה ביקום חומרי שלם וגדול? הרבה יותר חסכוני להניח שקיים רק דבר אחד – תודעה – וכל השאר קיים בתוכה. כך שגם על פי שיטתם של הקמצנים האונטולוגיים, אתיאיזם הוא בהחלט לא המסקנה המתבקשת, אלא דווקא אידיאליזם או אפילו סוליפסיזם. אלא מה, גישות אלה נראות לא סבירות? אז אם כבר מדברים על סבירות, גם הרעיון של יקום שלם שהתפתח ללא כל יד מכוונת, לא נשמע הכי סביר בעולם.
במאמר הבא נראה בע"ה עוד כמה הנחות יסוד אתיאיסטיות, ונעביר גם אותן במבחן הביקורת.