האמונה היא הכל. לאו דוקא אמונה באלוקים או אמונה דתית; כל הדעות, ההשקפות ותפיסות העולם שלנו, מושתתות על אמונה. החל מאמונות בסיסיות, כמו אמונה בקיומו של עולם חיצוני, ועד לאמונות פרטניות, כמו אמונה בקיומם של חייזרים – הכל חוזר בסופו של דבר לאמונה. גם ההוכחות המדעיות והלוגיות החמורות ביותר, מושתתות על הנחות יסוד, שלא ניתן להוכיח אלא רק להאמין בהן. אבל איך נחליט במה להאמין? יש אינספור אמונות אפשריות, לגבי כל נושא שבעולם; איך נבחר מביניהן את האמונות שירכיבו את השקפת עולמנו? המאמר הבא ינסה להציע קוים מנחים בשאלה זו.
ראשית, חשוב לציין משהו חשוב מאד, שאינו מובן מאליו: מותר להאמין! לא כל דעה והשקפה צריכה להיות מגובה בהוכחות וראיות מכריעות, ולו רק מהעובדה הפשוטה שצוינה לעיל, שגם אלו בסופו של דבר מבוססות על אמונות. גם ספקנים ששוללים כל אמונה שהיא, ומוכנים לקבל רק טענות שהוכחו באופן מדעי, מאמינים למעשה (במודע או שלא במודע) בסדרה של הנחות יסוד שעליהן מושתת המדע. אז אם להם מותר לאמץ מערכת אמונות מסוימת, כך גם לאחרים. נכון שאנשים מסוימים רוצים לכפות בעריצות את אמונותיהם המדעניסטיות על שאר האנושות, ולהגחיך כל אמונה אחרת (כמתואר במאמר "עריצות העוורים"), אבל ברוך ה', משטרת המחשבות שלהם עדיין לא נכנסה לפעולה, ועדיין הרשות נתונה לכל אחד להאמין כראות עיניו. אדרבה, דוקא במקום בו אין הוכחות וראיות מוחלטות, שם מתחילה האמונה; ומכיוון שלשום דבר אין ראיות מוחלטות, הרי שאפשרויות האמונה הן בלתי מוגבלות.
אין שום סיבה לקבל הנחות מינימליסטיות, כמו עיקרון התער של אוקהם, כשניגשים לבחון אמונות. הנחות אלה עצמן אינן עומדות בפני שום ביקורת, ואינן אלא כלים מתודיים, או פשוט אמונות בפני עצמן. ברגע שמשתחררים מהנחות כמו "מה שלא הוכח, לא קיים", ו"אין להרבות ישויות שלא לצורך", נפתחים מרחבים שלמים של אפשרויות בפני המאמין, ואינספור דרכים שונות להתבונן בהן על המציאות. אל תתנו לשימוש במלים כמו "היגיון" או "רציונאליזם" לבלבל אתכם; בנושא זה, כל מה שעומד מאחוריהן הוא אותן הנחות קמצניות ובלתי סבירות על המציאות, כמתואר במאמר "צפרדעים רציונאליסטיות ושדים רציונאליים". ומי אמר שדוקא הגישה המינימליסטית-הקמצנית היא הנכונה?
אחרי שהשתחררנו מהנחות כובלות אלה, אנו מוצאים את עצמנו מול ים של אפשרויות, שיכול להיות מאד מבלבל: להאמין שיש אלוקים או שאין? ומה לגבי חיים לאחר המוות? להיות אופטימי או פסימי? להאמין שיהיה טוב, או שהאנושות תשמיד את עצמה בקרוב? שיש משמעות לקיום, או שהכל אבסורד? שיש מוסר מוחלט, וערכים של טוב ורע, או שהכל יחסי? שרק החומר קיים, או שיש גם רוח? העולם קיים או שהוא אשליה? האם ישנן ישויות נוספות בעולם – שדים, רוחות, מלאכים, אלים, חייזרים, פיות? איך אפשר להכריע בין כל האפשרויות הללו?
כאן צריך להבחין בין רמות שונות של אמונה. יש אמונות, שהראיות לטובתן נראות לנו כה משכנעות, עד שהן כפויות עלינו. אנחנו לא מסוגלים לוותר עליהן ברצינות. רובנו מאמינים בחושינו ובקיומו של עולם חיצוני, במידה כזו שאיננו יכולים באמת להאמין אחרת, גם אם אנחנו נהנים להשתעשע ברעיון. כאשר העובדות והנתונים נראים חד משמעיים, קשה להתווכח איתם, בעיקר בנוגע לדברים שראינו במו עינינו, או שמענו ממקורות מהימנים. תמיד אפשר להטיל ספק, ולהציע אפשרויות אחרות, אבל לכל אחד יש את מערכת האמונות הבסיסית הכפויה עליו, שהוא אינו מסוגל להשתחרר ממנה ללא מאמצים מרובים.
האמונות הכפויות עלינו, מצמצמות במידה ניכרת את מבחר האפשרויות העומד לפנינו. בכל הנוגע לעולם הפיזי, המסקנות המדעיות כפויות עלינו במידה רבה, ואיננו יכולים להתכחש להן ברצינות – בפרט לאור העובדה, שאנו משתמשים בכלים המבוססים עליהן בכל יום. כמובן שהמדע עצמו אינו מתיימר לספק אמת מוחלטת, ותיאוריות מדעיות רבות אינן אלא השערות; ואף על פי כן, בתחומים רבים יש למדע משקל מכריע. המקום בו אנו חופשיים להאמין, הוא בכל אותם תחומים שאינם מכוסים ע"י המדע – מטאפיזיקה, מוסר, דת, מיסטיקה וכן הלאה. אין סיבה להניח שהמציאות כולה מצטמצמת לד' אמות שהמדע מסוגל לחקור, ואפשר להאמין שישנם עוד דברים רבים שמעבר להשגתו – ושם שייכת האמונה.
בקצה השני של הסקאלה, מנגד לאמונות הכפויות עלינו, נמצאות האמונות שאיננו יכולים לקבל ברצינות. לכל אדם יש את האמונות שהוא מחשיב כ"הזויות" או "מופרכות", גם אם אין ראיה ממשית נגדן. בד"כ מדובר באמונות כאלה, שגם אין שום טענה רצינית לטובתן. לאחד יהיו אלה פיות, לשני מפלצת הספגטי המעופפת, לשלישי תיאוריית קונספירציה לפיה חייזרים שולטים בעולם, ולרביעי זו האמונה לפיה העולם נוצר במקרה. אף אחת מאמונות אלה אינה ניתנת להפרכה, אבל עבור אנשים מסוימים, הן נראות אבסורדיות במידה כזו, שאין הם מסוגלים להביא את עצמם לקבלן. כמובן שהדברים סובייקטיביים מאד – האבסורד של האחד, יכול להיות האמונה הוודאית של השני. כיוון שכך, מומלץ לבחון מדי פעם מחדש את התחום הנחשב ל"מופרך", ולנסות לגלות יותר פתיחות לגביו – זו הדרך בה דעות מתקדמות. אבל עד אז, האמונות המופרכות תוחמות את גבול הגזרה השני של האמונות האפשריות, המשתרעות בינן לבין האמונות הכפויות.
גם אחרי תיחום גבולות הגזרה הללו, עדיין נשארות לפנינו הרבה מאד אפשרויות. כדי להכריע ביניהן, יש מספר שיקולים שניתן להפעיל. שלושת המרכזיים ביניהם הם ראיות, אסתטיקה וכדאיות.
ראיות פירושן עובדות או נתונים כלשהם התומכים באמיתותה של האמונה. אמנם אנחנו לא נמצאים בתחום המדעי, אך עדיין ישנן ראיות רבות שיכולות להשפיע על האמונה. אם מדובר על ישות מסוימת, כמו חייזרים או פיות, האם יש אנשים שראו אותה? עדויות או דיווחים עליה? אם מדובר בקיומם של עולמות אחרים, כמו העולם הבא או מימדים אחרים, האם יש מסורות בנושא? עדויות של מישהו שחווה אותם? ובכל נושא שהוא, האם האמונה מסבירה את המציאות, או תופעות מסוימות, בצורה מוצלחת? האם היא מתיישבת איתן יפה? האם היא תורמת משהו להבנת העולם? האם ניתן להעמיד אותה במבחן? אלה שיקולים שצריך לקחת בחשבון קודם לכל. כמובן שניתן להאמין במשהו גם אם אין לו שום ראיות, ואפילו אם הוא נראה מנוגד לממצאים אחרים – אבל עבור רוב האנשים, אמונות כאלה ישתייכו לתחום ה"מופרכות", אלא אם כן יש שיקול חזק מאד לאמץ אותן. כמו אלה שבהמשך, למשל.
אסתטיקה פירושה שלאמונות מסוימות יש סוג של יופי או הרמוניה, המושך את הלב לקבל אותן. קשה להגדיר מה פירוש אסתטיקה בתחום האמונות, כשם שקשה להגדיר אותה בתחומים אחרים; אבל כשם שאנו מזהים יופי חיצוני לפי תחושת הנעימות שהוא משרה על החושים, כך ניתן לזהות "יופי" של אמונות לפי ההתאמה לאינטואיציות שלנו. ככל שאמונה, הסבר או גישה מסוימת נראים לנו אינטואיטיביים יותר, כך ניטה יותר לקבל אותם. וכמובן שלכל אחד יש את מושגי היופי שלו: אחד מתמוגג מהאמונה האופטימית בכך שיש משמעות לקיום, והשני דוקא מוצא יופי באדם המעצב את גורלו במציאות אבסורדית. אבל קיומן של אמונות אחרות לא אמור להפריע למי שאמונתו נוטה לכיוון מסוים דוקא.
כדאיות, או תועלת, פירושה ההשלכות שיש לאמונה מסוימת על האדם והחברה. האם זו אמונה שתוציא מהאדם את הטוב או את הרע שבו? תעודד אותו לפעילות או תדכא אותו? מה יהיו ההשלכות המוסריות שלה? האם היא תביא לקידמה תרבותית ומדעית, או להרס וחורבן? האם היא דורשת מהאדם לפעול בדרכים מסוימות, שבאות על חשבון אינטרסים אחרים שלו? שיקולים אלה אמורים להיות גם הם לנגד עיניו של האדם, כאשר הוא בא לבחור לו את אמונותיו.
יהיו כאלה שיסתייגו מהסתמכות על שיקולים כמו אסתטיקה וכדאיות בנושאים כמו אמונות. מה פתאום לבחור את האמונה היפה יותר? מי אמר שהמציאות אמורה להתאים למושגי היופי שלך? אולי עולם שיש בו משמעות וחיים לאחר המוות, או עולם שיש בו ממלכות נסתרות של שדונים ופיות, הוא מגניב יותר מעולם מטריאליסטי אפור ומשעמם – אבל זה לא אומר שהוא אמיתי יותר. צריך להיות ריאלי, גם אם זה מוביל למסקנות פסימיות וקודרות על המציאות, ולא לחיות באיזה עולם פנטזיה מדומיין וחסר בסיס.
אבל כמובן שטענות מעין אלה, הן עצמן ביטוי לאמונה, שאין שום הכרח לקבל – האמונה לפיה אין התאמה בין האינטואיציות שלנו לבין המציאות האובייקטיבית. כביכול, החושים שלנו אמנם מסונכרנים עם המציאות (ומניין לנו שזה נכון?), אבל האינטואיציות אינן אלא רגשות סובייקטיביים. אבל מי אמר שזה כך? אולי האינטואיציות שלנו אינם אלא סוג נוסף של חושים, שמאפשר לנו לגלות אמיתות אובייקטיביות על המציאות? אם כך, הרי שהאינטואיטיביות, או האסתטיקה, של אמונות מסוימות, ותחושת ה"נכונות" שהן מעוררות בנפש, הן בהחלט סיבות להאמין בהן. אגב, גם המדע בוחר תיאוריות לפי ה"אלגנטיות" שבהן, לפי הפשטות והחסכנות למשל, כך שהוא אינו יוצא דופן מבחינה זו. כמובן שמתעוררת השאלה, למה אם כן יש חילוקי דעות כה גדולים בין האינטואיציות של אנשים שונים, אם המציאות האובייקטיבית היא אחת; זו שאלה שניתנו לה תשובות רבות בפילוסופיה, ומפאת קוצר המקום לא ניכנס אליהן. על כל פנים, אין היא מפריכה את האמור פה, ואת האמונה לפיה זה רציונאלי לבחור אמונות על פי שיקולים אסתטיים-אינטואיטיביים. ביקורת דומה שייכת גם לגבי הכדאיות, וגם שם תבוא תשובה דומה – אפשר להאמין שיש התאמה בין האמת על המציאות, לבין התועלת המגיעה מכך שפועלים לפיה, כך שאם נתיב מסוים מועיל יותר, סביר להאמין שהוא גם נכון יותר. במלים אחרות, להיות "ריאלי" או "רציונאלי" ממש לא אומר להיות פסימי, קמצן-אונטולוגי, או כל דבר אחר. זה אומר לפעול לפי האמונות שנראות לך סבירות, ולפי שיקולים כמו אלה שהוזכרו לעיל, גם אם בעיני אחרים זה לא מוצא חן.
אפשר להשוות את בחירת האמונה, לבחירת בן או בת זוג. גם בנושא זה, הבחירה נעשית על פי שילוב של שכל, רגש ונטיות הלב. יש נתונים שפוסלים מיד אפשרויות מסוימות, או דרישות שלא מוכנים להתפשר עליהן. אבל מעבר לזה, יש שיקולים של אסתטיקה, יופי חיצוני ופנימי, תחושת התאמה אישית, כדאיות (כלכלית או אחרת), וכן הלאה. ואחרי הכל, עדיין יכול להישאר הספק האם אמנם בחרנו את הבחירה המוצלחת ביותר. אבל חוסר ודאות הוא מחיר ההתקדמות; אלה שלא מוכנים לשלם אותו, נשארים ספקנים או רווקים, ואולי לא במקרה יש כה רבים משני אלה בדורנו. מאידך גיסא, גם מי שרוצה להתחתן, לא עושה זאת עם סתם כל אדם בריא, ומי שרוצה להאמין, לא בוחר סתם השקפה קוהרנטית כלשהי. יש דברים אחרים שחשוב לברר, והם אלה שיקבעו את הצלחת הקשר הזוגי, או את תרומתה של האמונה לאדם ולעולם.
ושוב, העיקר הוא לא לפחד להאמין. לא להירתע מצללים מאיימים וריקים מתוכן, המנסים לכפות על כולם דעה אחידה, ולכלוא אותנו בד' אמות של מטריאליזם. רוצים להאמין באלוקים? בגן עדן? במלאכים? בפיות? בכך שיהיה טוב, והצדק ינצח? לכו על זה. את האמת תמצאו בתוככם, והיא אינה כפופה לכללים חיצוניים שמישהו קובע בשבילכם. כדאי מאד לברר, להקשיב, להיות ביקורתי, לשמוע דעות אחרות. אבל בסופו של דבר, ההחלטה היא שלכם.
(שתי נקודות שחשוב להבהיר. האחת, העמדה המוצגת כאן אינה מבטאת גישה פוסטמודרנית לפיה "כל אחד והאמת שלו", או "כל האמונות שוות". ממש לא – אפשר להאמין בכל דבר, אבל אמונות רבות הן פשוט שגויות, חד וחלק. זה הסיכון שלוקחים כשמאמינים במשהו, בדיוק כמו הסיכון שהזוגיות לא תצליח.
השניה, אין כאן גם שום אמירה מוסרית, לפיה צריך לכבד ולתת לגיטימציה לכל אמונה שהיא. ההנחה המוסרית הזו, כמו כל תפיסה מוסרית, היא עצמה עניין של אמונה, שאפשר לקבל או לדחות.)