יהדות בין כפירה לאלילות

יהדות בין כפירה לאלילות
פורסם ב 18/02/2014 09:14:25

ביהדות, כמו בכל דרך חיים, צריך לשמור על איזון נכון. וכדי לעשות זאת, צריך להיות מודעים לשוליים ולקצוות, ולשים לב למגמות המושכות אליהם. אם נתבונן על היהדות במבט היסטורי, נוכל להבחין בשני זרמים כבדי משקל המנסים להשפיע עליה ולהטות אותה, כל אחד בכיוון שלו. גם אם אותם זרמים מצויים לכשעצמם בגבולותיה של היהדות הלגיטימית, הרי שההנחות שבבסיסן עלולות בקלות להטות אותה מהדרך, ולהביא לפריצת גבולות שסופה הרס. שני הזרמים הללו הם הרציונאליזם (או הרמב"מיזם) מחד, והקבלה (או המיסטיקה) מאידך. אין להכחיש את הברכה שהם הביאו ליהדות, אבל כנגד זה גם סכנתם מרובה. שכן הרציונאליזם מהווה את החוליה המקשרת בין היהדות לאתיאיזם, ואילו הקבלה מהווה את החוליה המקשרת בין היהדות לעבודה זרה. במאמר הבא ארחיב קצת את ההסבר לטענה זו.

 

על הרציונאליזם והבעייתיות שבו כבר כתבתי פה מספר פעמים, בסדרת המאמרים על שלילת הגשמות, ובמאמר על רציונאליזם מול רציונאליות. הבעיה העיקרית שבו היא הנחת היסוד, לפיה "מה שלא ראינו – לא קיים", המזוהה משום מה וללא הצדקה עם הראציו וההיגיון. על בסיס הנחה זו, נוצרה מגמה השואפת לרוקן את התורה והיהדות מכל מה שחורג מהשגרתי והמוכר. ניסים, נבואה, נשמות, גן עדן וגיהנום, עולם הבא, מלאכים, אלוהים – כולם "הוצאו מפשטם", ופורשו מחדש כמשלים ואלגוריות לדברים מוכרים, כמו השכל וחוקי הטבע. הרציונאליזם מנסה לצמצם למינימום את המטאפיזי והעל-טבעי, ולהשאיר רק את המעט ההכרחי לצורך קיום הדת. וכך, לאחר שנפטרנו מכל הפמליא של מעלה, מאחרון השדים ועד למלאך גבריאל, מניסי התנ"ך ועד אגדות חז"ל, מגיע תורו של אלוהים עצמו; גם הוא מצומצם דרך תארי השלילה, עד שלא נותר ממנו דבר פרט לאפס המוחלט, שלא ניתן לומר או לחשוב עליו דבר. וכך נשאר הרמב"מיסט עם דת שאינה אלא תיקון החברה, המידות והשכל, ועם אלוהים קטן-פצפון שלא מתערב כמעט בבריאה, לא מחולל ניסים וגם לא ממש משגיח על הנעשה פה. מין דיאיזם שמתחזה ליהדות.  

וכמובן, שאם אלה הנחות היסוד, אין שום סיבה אמיתית להישאר בשלב הזה, במקום להסיק את המסקנות המתבקשות עד הסוף – ולהיפטר גם מהאל הקטנטן הזה, וגם מהמצוות המיושנות והאנכרוניסטיות של הדת. כי אם אנחנו מחויבים רק למדעי ולמוכר, איזה צורך יש לנו בשרידים הללו? המדע יכול להסתדר כיום לא רע גם בלי המניע הבלתי מונע של אריסטו, שיתניע בשבילו את הגלגל הראשון. מי צריך כזו דת של כאילו – כאילו נבואה וכאילו השגחה, כאילו ניסים וכאילו עולם הבא, כאילו תורה וכאילו אלוהים? אם כבר השלכנו כל כך הרבה, ההחלטה לעצור צעד אחד לפני הסוף, ולדבוק משום מה באיזו צורה של דת ואמונה באל, נראית מאולצת, שרירותית וחסרת ביסוס, על רקע ההנחות מהן היא יצאה.

הגישה הרמב"מיסטית מזכירה לי את האופן בו לפי האגדה נוהג השועל להיפטר מהפרעושים שלו: הוא אוחז מקל בפיו, ומתחיל להשקיע את גופו בנהר בהדרגה, והפרעושים ממהרים במעלה הגוף אל החלקים שנותרו יבשים. לבסוף רק חוטמו של השועל והמקל שבפיו נשארים מחוץ למים, ואז הפרעושים קופצים אל המקל כדי להציל את עצמם. כל שנותר לשועל לעשות הוא לשמוט את המקל ולהיפטר מהם סופית. האתיאיסט הוא זה ששמט את המקל; הרמב"מיסט דומה לשועל שמתעקש משום מה להמשיך להחזיק אותו בפיו. מי שמבחינתו המטאפיזיקה והעל-טבעי הם בבחינת פרעושים מציקים, שהוא מנסה להיפטר מהם, לא ברור למה שלא יעשה את הצעד המתבקש האחרון ויהפוך לאתיאיסט.

ואכן, במהלך הויכוחים שהיו לי באינטרנט עם חבריי הדתיים הרציונאליסטיים, הם הואשמו לא פעם בחוסר עקביות ע"י האתיאיסטים, שטענו כלפיהם שהאמונה הדתית מתאימה להם כמו שמלת כלה למוסכניק, או כמו מגפיים צבאיים לבלרינה. עד כה לא שמעתי מהם תשובה מוצלחת בנושא.

 

עד כאן לגבי האופן בו הרציונאליזם עשוי להוביל לאתיאיזם. האיום הנוסף על היהדות מופיע מהצד השני, מכיוון הקבלה והמיסטיקה, שעלולה לדרדר את היהדות לעבר עבודה זרה.

בניגוד לפילוסופיה היוונית, שחדרה ליהדות כנטע זר בימי הביניים, תורת הסוד היתה קיימת מקדמת דנא, וכבר במשנה מדובר על מעשה בראשית ומעשה מרכבה, שאין מוסרים אותם אלא ליחידים. קשה לדעת אמנם האם הקבלה שבידינו כיום, המבוססת בעיקר על הזוהר וכתבי תלמידי האר"י, היא אכן ממשיכתה של תורת הסוד שהיתה בידי חז"ל; בנושא זה הרבו לעסוק המלומדים, ולא ניכנס אליו כאן, וגם לא לדיונים בדבר זהות מחברו של ספר הזוהר או של ספרים קבליים אחרים. לא ניכנס גם לתפיסות התיאולוגיות של הקבלה, ולשאלה האם הן מכילות הגשמה, דואליזם או אלילות – מדובר בנושאים דקים ומורכבים, שרק מעטים בקיאים בהם כראוי, ואני איני נמנה עליהם.

האיום העיקרי שמהווה הקבלה על היהדות, אינו קשור דוקא לתוכן שלה, אלא לתפיסה העומדת מאחוריה, לפיה הידע "האמיתי" הוא זה האזוטרי, הנסתר והידוע ליחידי סגולה. תפיסה כזו פותחת פתח שדרכו יכולים לחדור ליהדות כל מיני מרעין בישין, והללו אכן עושים זאת לא פעם.

ולמה השקפה זו היא כל כך בעייתית? כי כמו בכל תחום בעולם, כשאין שקיפות, אין ביקורת, וכשאין ביקורת, שחיתות והרס הם רק עניין של זמן. ניקח למשל את התחום של פסיקת ההלכה. בתחום זה שוררת שקיפות מוחלטת: כל פוסק הלכה, בין אם מדובר בתנא, אמורא, ראשון או אחרון, מחויב להציג את המקורות שהוא מסתמך עליהם, מדרשות הפסוקים ועד לספרות השו"ת. וכל פסק שניתן, מחויב לעמוד בפני ביקורת, שכל מי שלמד ושנה את החומר הרלבנטי, יכול ורשאי להעלות נגדו. יש אמנם כמה הכרעות שהתקבלו על פי סמכות ועל פי מסורת, שהוסכם לא לערער עליהן, אבל מעבר לזה הכל פתוח ומונח על השולחן. אף פוסק, גדול ככל שיהיה, לא יכול להנחית פתאום פסק הלכה כרעם ביום בהיר, ולומר "קבלו דעתי!", בלי לבסס את דבריו על מקורות מובהקים. באופן הזה, שלמעשה מזכיר מאד דמוקרטיה, נשמרת ההלכה מפני חריגות וסטיות לכיוונים מפוקפקים.

אף פוסק, אמרנו – אבל לא אף מקובל. כשמדובר בקבלה, הדברים נראים אחרת לגמרי. אין שקיפות וגם לא ביקורת. כל מקובל, או מי שנחשב למקובל, יכול להנחית לפתע איזו הוראה או מנהג, כמתנבא מפי הגבורה, וכל חסידיו יענו אחריו קדוש. אין צורך במקורות או בדיון, בתקדימים או בראיות; סמכותו הכריזמטית של המקובל, והרמיזה לכיוון של "רוח הקודש" ו"גילויים אלוקיים", אמורים להיות מספיקים כדי להניע את הציבור לקבל עליהם את הנחיותיו – בעיקר אם מצורפים אליהם איומים בדבר העונשים הצפויים לעובר עליהן, שכידוע אין מי שמכיר אותם טוב יותר מהמקובלים...

היו אמנם פוסקים שעמדו בפרץ, כמו החת"ם סופר, וקבעו שאין לערבב הלכה עם קבלה. אבל רבים אחרים נטו אחרי הקבלה, הכריעו לפיה במחלוקות הלכתיות, ולעתים גם נגד מקורות הלכתיים מפורשים. לעתים מספיקה העובדה שבספר קבלי מסוים מופיעה דעה מסוימת, או שמקובל פלוני נהג בהנהגה כלשהי, כדי שתוך כמה דורות יהפכו הדברים לפסק הלכה מחייב, שמי שיעז לצאת נגדו הרי הוא מתחייב בנפשו. הבעייתיות כאן היא לאו דוקא עם תוכנם של הפסקים, אלא עם עצם החדירה של מקור סמכות נעלם ובלתי שקיף לתוך הדיון ההלכתי, שמערערת את כל היסודות עליהם הוא בנוי.

תוצאות הרסניות לגישה זו הופיעו לא פעם בהיסטוריה. משיח שקר כמו שבתי צבי, שעבר עבירות חמורות בפרהסיא, לא היה מצליח לעולם לסחוף אחריו את ההמונים, אלמלא הקבלה שסיפקה לו תירוצים לכל מעשיו. שהרי שוב – אם האמת היא אזוטרית, ומצויה בידי המקובלים, ואילו הפשט נועד רק להדיוטות – מי יכול לבוא ולחלוק על מקובל, או להאשים אותו בעבירות מפורשות בתורה? הרי תמיד הוא יכול לטעון שיש במעשיו סודות נעלמים, ושמה שאסור לאחרים מותר לו, ושכל מי שחולק עליו יירש גיהנום. ולך תתווכח עם טיעונים כאלה... הקבלה והנסתר יכולים לשמש מסווה לכל דבר, גם לחטאים ולעבודה הזרה הגרועים ביותר, כל עוד מעטרים אותם בהילה של סודות ורזים.

כשלמדתי בישיבה, עשיתי סקר קצר בין כמה אברכים הנוטים אחרי הקבלה, בשאלה מה היו עושים אילו רב שמוחזק למקובל וצדיק גדול, היה מורה להם לבוא על אשת איש, בטענה שזה יביא את הגאולה. הזדעזעתי לגלות, שחלק מהם היססו לתת תשובה חד משמעית בנושא. "לך תדע", הם אמרו, "אולי יש לו נבואה? ואולי זו הוראת שעה, שצריך לשמוע לו?"... נראה לי שאין כמו דוגמאות כאלה כדי להמחיש את הסכנה הגדולה שהקבלה מהווה עבור היהדות.

גם בלי להגיע לקיצוניות כזו, ניתן לראות היום בכל מקום את האופן בו הסתמכות על מקורות קבליים או פסאודו-קבליים, מחליפה את הדיון ההלכתי המבוסס. קבוצות חסידיות וניאו-חסידיות מרשות לעצמן צורות התנהגות משונות, הנעות בין סתם תמהוניות לבין עבירות ממש, על סמך מקורות "רזיים" למיניהם. אנשים נוהים אחרי באבות ומקובלים, מחשבי גימטריאות ומגידי עתידות, שחלקם אולי צדיקי אמת – אבל רבים אחרים הם נוכלים, מאחזי עיניים או סתם משוגעים. אדם בעל השכלה תורנית יכול אולי להבחין בין קש לתבן, אבל עבור רוב המוני העם, אין דרך להבדיל בין צדיק ותלמיד חכם אמיתי, לבין תמהוני עוטה גלימה בעל הילה של מסתורין. וכידוע, מיסטיקה ומסתורין מושכים ומסקרנים הרבה יותר מ"סתם" גדלות תורנית ויכולת פסיקה, שדורשת כישרון וידע כדי להעריך אותה. (לשם האנקדוטה, אחד הרבנים אצלנו סיפר על תמונה שראה בעלון המוקדש לחצרו של מקובל מסוים, בה נראה הרב חיים סבתו לוחץ את ידו של אותו מקובל, והכותרת היתה "הרב סבתו לוחץ את ידו של הצדיק". ותמה על כך הרב – למה תלמיד חכם ירא שמים ומרביץ תורה ברבים כמו הרב סבתו, הוא סתם "הרב סבתו", ואילו אותו מקובל הוא "הצדיק"? האם צדיקות נקבעת לפי מידת הידע האזוטרי והמנהגים המשונים דווקא?)

אני בהחלט לא שולל את עצם העיסוק בקבלה, שגדולי ישראל הקדישו לה את מיטב שנותיהם ומאמציהם. אבל ככל שזו נחשפת להמון, כך גוברת סכנתה. חז"ל הגבילו בצורה ברורה את העיסוק בנסתר, אבל בכל דור קמים מקובלים מסוימים ומחליטים שהגיע הזמן לחשוף אותה לציבור, ושמוטלת חובה על כל אחד ללמוד קבלה (ומוסיפים דברים חריפים, מזלזלים ומבהילים על אלה הלומדים פשט בלבד) – ובכל דור כזה, אנו אוכלים את הפירות הבאושים של הערבוב הזה בין נגלה ונסתר. קונטרסים של "צדיקים" למיניהם מחליפים את הדיון ההלכתי המסודר, וצעירים שנכנסו לאיזה שיעור בזוהר מרשים לעצמם להורות בשאלות הרות גורל, ולזלזל ברבנים ה"רגילים", שלא זכו "לאור הגנוז".

הלוואי שנדע לצעוד בדרך המלך של היהדות, ולהיזהר מהכפירה מצד אחד, ומהעבודה הזרה מהצד השני; להאמין בה' ולקיים את תורתו ומצוותיו, על פי ההלכה והמסורת, בלי התחכמויות ובלי לנטות ימין ושמאל. הפיתוי להיראות משכיל ונאור, או מקובל ויודע רזים, הוא גדול, אבל עלינו להתמודד איתו אם רצוננו להישאר יהודים נאמנים.

 

 





print
כניסה למערכת