מיסטריום

בחברה המודרנית המוות הוא סוג של טאבו. כולם יודעים שהוא קיים, וכולנו יודעים שנמות יום אחד, אבל רובנו מעדיפים להדחיק את המחשבה הזו ולהעמיד פנים שמוות זה משהו שקורה לאנשים אחרים (כתבתי על כך במאמרים "זכור כי תמות" ו"על החיים ועל המוות"). אבל מה היה קורה אילו היינו יודעים בוודאות איך נמות? איך הידיעה הזו היתה משפיעה עלינו, כיחידים וכחברה? זו בדיוק השאלה שהספר "זה הסוף שלך!" (הוצאת כתר, בעריכת ריאן נורת', מתיו בנארדו ודיוויד מלכי) מנסה לענות עליה.

"זה הסוף שלך!" (באנגלית: Machine of Death) הוא אוסף של 34 סיפורים מפרי עטם של כותבים שונים, שבבסיסם מכנה משותף אחד: הם מתארים עולם בו אנשים יכולים לדעת איך הם ימותו. זאת הודות ל"מכונות המוות" – מכונה בגודל ובצורה של מכונת פחיות, שכל מה שנדרש כדי להשתמש בה הוא לתת לה לדקור את אצבעך ולבצע בדיקת דם פשוטה. רגע לאחר מכן, פולטת המכונה כרטיס שעליו כתובות מלה או מספר מלים, המציינות את האופן בו ימות הנבדק. זה יכול להיות משהו פשוט כמו "זקנה", "סרטן", "ירי", "תאונה" או "טביעה", או נבואת אורקל מעורפלת יותר, כמו "שקד", "פסנתר", "יאוש" "דניאל" או "מות החום ביקום". איך שלא יהיה, התחזית של המכונה מתגשמת תמיד, ואין שום דרך בעולם להפריך אותה או לחמוק ממנה.

התחזיות של המכונה הן אמנם מדויקות, אבל לא בהכרח מובנות, והן עשויות להיות נתונות לפרשנות יצירתית. כך למשל "התאבדות" יכולה להיות גם מוות בפיגוע התאבדות, "זקנה" יכולה להיות להידרס בכביש על ידי זקנה, ו"סיבות טבעיות" עלול להיות קואלה שנופל לך על הראש מהעץ. כמו נבואותיהם של נביאים רבים לאורך ההיסטוריה, לעתים המשמעות האמיתית מתבררת רק לאחר מעשה.

רוב הסיפורים בספר אינם מתמקדים בדרכים היצירתיות בהן תחזיות המכונה עשויות להתגשם, אלא בהשפעה הרחבה יותר של קיומן של מכונות כאלה על החברה האנושית. שלושת הנושאים העיקריים הנבחנים לאורך הספר הם למעשה פילוסופיה, פסיכולוגיה ופרשנות.

באופן מובן, קיומן של מכונות המוות מעורר את השאלה הפילוסופית העתיקה על היחס בין גורל ובחירה. תחזית מוות שאין דרך לברוח ממנה, מוכיחה לכאורה את אמיתותו של הפטאליזם, הגישה לפיה הגורל קבוע מראש ואין אפשרות לשנות אותו. כל ניסיון להפריך את תחזיות המכונה נידון לכישלון. מי שמנסה להפר את גזרת ה"סרטן" באמצעות התאבדות, למשל, יגלה שניסיון ההתאבדות נכשל ורק הפך אותו לצמח, שכעבור כמה עשרות שנים ימות כמובן מסרטן. מי שמתרחק מהים בגלל שקיבל תוצאה של "יכטה", ייהרג מפגיעת יכטה שתיפול עליו ממשאית תובלה בתאונת דרכים. יתרה מזאת, במקרים נדירים המכונה אפילו נותנת תאריך מדויק למוות, בנוסף לסיבה שתגרום אותו. גם ידיעת התאריך הזה לא תאפשר לאדם בשום אופן לחמוק ממה שנגזר עליו, לא משנה מה יעשה. זו מכה אנושה לתחושה האנושית הרווחת לפיה אנחנו שולטים בגורלנו, ויכולים לעצב אותו באמצעות בחירותינו. בעולם של מכונות המוות, יש לנו אולי בחירה חופשית, אבל היא לא משנה בשום דרך את התוצאה הסופית.

אבל יותר מאשר בפילוסופיה, עוסק "זה הסוף שלך!" בפסיכולוגיה. השאלות והאפשרויות כאן הן כמעט בלתי מוגבלות. איך תשפיע על האדם הידיעה כיצד הוא הולך למות, כאשר מצד אחד הוא משתוקק באופן טבעי להתרחק מהדבר שאמור לגרום למותו, ומצד שני הוא יודע שאין בכך באמת תוחלת? מה אמורים לעשות רופאים, כשמגיע אליהם חולה שסיבת המוות שלו אמורה להיות "בדיקה רפואית"? ומה לגבי סיבות מוות כמו "אהבה" או "ירקות"? מה אמור אדם שקיבל תוצאות כאלה לעשות עם החיים שלו מעכשיו? יש כאלה שנתקפים בייאוש, חרדה ודיכאון, ומקדישים את כל חייהם לניסיון חסר תוחלת לחמוק ממותם או לפחות לדחות אותו. אחרים דוקא רואים בידיעה דבר מבורך, שכן היא משחררת אותם מדאגות לגבי כל הגורמים שאינם עתידים להביא למותם; מי שקיבל "סרטן בלבלב" יכול להרשות לעצמו לצנוח צניחה חופשית, לטפס על ההימלאיה או לשרת ביחידה קרבית, ללא חשש שימות כתוצאה מכך (אם כי המכונה לא שוללת כמובן אפשרות להיפצע קשות מגורמים אחרים...).

כמו כן נידון יחסה של החברה אל המכונה, שבא לידי ביטוי בתחומים כמו דרישה של מעסיקים או בני זוג פוטנציאלים לדעת את סיבות המוות של המועמדים; בשאלה האם יש להגביל או לאסור בחוק את השימוש במכונה; וביחס לאנשים כמו ילד שקיבל תוצאת "קרב סכינים בכלא", ומועמד לנשיאות שקיבל תוצאת "תשישות בעקבות בעילת קטינה". מה אמורים לחשוב על אנשים כאלה? ומה הם אמורים לחשוב על עצמם?

וכמובן שלפני הכל עולה השאלה, האם להיבדק בכלל במכונה? האם אנו רוצים לדעת את סיבת מותנו, או מעדיפים לחיות את חיינו מתוך אי ידיעה? מצד אחד הסקרנות לגבי נושא זה גדולה ביותר, ומצד שני, התוצאות יכולות להשפיע על חיינו באופן שאיננו יכולים להעלות על הדעת, לטוב או לרע. הפיתוי גדול מאד, וגם הסיכון; לאנשי תורת המשחקים יהיה בודאי מה לומר בנושא.

התחום השלישי הנידון בספר הוא הפרשנות. כפי שהוזכר לעיל, התוצאות של מכונת המוות נתונות לפעמים לפרשנות יצירתית ביותר, שמצד אחד מבטיחה את יכולתן להתגשם בכל מקרה, ומצד שני הופכת אותן לעתים למעורפלות מדי. מוות בתאונת דרכים למשל, שנגרמה כתוצאה מפנצ'ר, יכול להביא לתוצאות כמו "תאונה", "פנצ'ר", "נהג", "ריסוק", "אובדן דם", "רשלנות", "אוטו", או אפילו "מסמר" (שגרם לפנצ'ר). "דקירה" יכולה להיות דקירת סכין, מזרק, מחט, זכוכית שבורה וכן הלאה. "פיצוץ" יכול לציין מטען חבלה, פיצוץ אבק השריפה בכדור רובה, או התלקחות נוירונית המובילה לאירוע מוחי. נכון שהמכונה מצמצמת באופן משמעותי את מגוון אפשרויות המוות (מי שקיבל "איידס" יכול להיות בטוח שהוא לא ייטרף על ידי אריות רעבים), אבל עדיין היא מותירה ערפול רב סביב התוצאות, כך שלפעמים מתברר שהבדיקה השאירה את ידיעת האדם לא רחוק מדי מהמקום בו היתה לפניה.

אלה הם רק חלק מהנושאים בהם עוסקים הסיפורים ב"זה הסוף שלך!", וללא ספק מדובר בספר שישאיר לקוראים הרבה חומר למחשבה. אולי היינו רוצים לדעת איך נמות, ואולי לא; בסופו של דבר, נראה שלאלוקים היתה סיבה טובה להסתיר מאיתנו את הידיעה הזו, ועלינו לברך על כך שהבחירה הזו אינה נתונה בידינו. איך שלא יהיה, לא יזיק לנו להזכיר לעצמנו מדי פעם את עובדת היותנו בני תמותה, ולקיים את דברי ר' אליעזר "ושוב יום אחד לפני מיתתך".

הערה – הספר אינו מכיל תיאורי מין מפורטים, אבל יש בו כמה וכמה קטעים "מלוכלכים". למרות החזות ההומוריסטית שלו, הוא מיועד בעיקר לקוראים מבוגרים, לא לילדים ונוער. לתשומת לב ההורים.