מיסטריום

להציל את העולם, או את היקום, נשמע לכולנו כמו משימה גדולה וחשובה. לא מעט ספרים, סרטים ואגדות עוסקים בגיבורים היוצאים למאבק נגד כוחות הרשע שזוממים להשתלט על העולם או להשמידו. גם האידיאולוגיות השונות המעצבות את החברה האנושית, דתיות כחילוניות, מדברות על פי רוב במושגים גבוהים של תיקון עולם, עידן חדש וכדו'. אבל לנוכח השאיפות הגדולות וחובקות-תבל הללו, מתגמד לפעמים האדם הפרטי. הוא מוצא את עצמו נסחף כעלה ברוח, בורג קטן במערכת, שבב הניתז כשחוטבים עצים. כשגורלם של מיליונים עומד על הכף, והאפוקליפסה עומדת בפתח, למי יש פנאי לאדם אחד קטן?

אבל יש כאלה שאכפת להם. יש כאלה, שגם "בהמיר ארץ ובמוט הרים בלב ימים", לא שוכחים את האדם. עבורם, כל אדם הוא עולם מלא, ונשמה אחת יקרה יותר מכל הכסף שבבורסה ומכל כוכבי הגלקסיות. אם יש משהו שחשוב לשמור עליו ולטפח אותו, זה לא "היקום" או "האנושות", אלא הילד או הילדה, האיש או האשה. כל אדם חייב לומר "בשבילי נברא העולם" – לא בשביל לנצל אותו או לבלות בו, אלא בשביל להגשים בו את ייעודי ולתקן את נשמתי.

התעסקות כזו בנשמת האדם הפרטי היא עניין מסוכן, והיא עלולה לבוא על חשבון ניתוק מאחריות כלפי כלל הציבור, ולהוביל לשקיעה אגוצנטרית בחיטוטים פנימיים ו"חיפוש עצמי". למרות זאת יש לה תפקיד חשוב ואין להזניח אותה. חשוב להציל את היקום, אבל אם לא נציל את הנשמות, היקום לא יהיה מקום שראוי לחיות בו. לפעמים מספיק חיוך אחד, או צחוק של ילד, כדי להצדיק את קיומו של העולם כולו על כל החושך והרע שהוא מכיל.

שני סרטים שראיתי ואהבתי במיוחד, ממחישים את הרעיון בדבר חשיבותה של הנשמה. הסרט הראשון הוא דיו (Ink, 2009). בעולם של הסרט, שתי קבוצות של ישויות מנהלות ביניהן מאבק על נשמותיהם של בני האדם. הטובים הם "מספרי הסיפורים" (storytellers), המבקרים את האנשים בשנתם ומשפיעים עליהם בעזרת חלומות טובים, ואילו הרעים הם האינקובי (incubi, ביחיד incubus), המשתמשים בסיוטים כדי לזרוע פחד וייאוש בליבות בני האדם. זוהי מעין גרסת פנטזיה של המאבק התיאולוגי בין המלאכים לשדים, אבל מה שעומד על הפרק אינו האפוקליפסה והארמגדון, אלא מאבק על כל נשמה באשר היא. כמו כן, קיימים באותו עולם drifters, נשמותיהם של אנשים שלאחר מותם בחרו שלא להצטרף לאחד מן הצדדים, והפכו ליצורים מעוותים ומתוסבכים. אחד מאותם יצורים הוא "דיו" הקירח בעל האף הענק והצלקות. דיו חוטף ילדה קטנה בשם אמה כדי לרצות את האינקובי, שיאפשרו לו להתקבל לשורותיהם ולהתנקות מפגמיו. מספרי הסיפורים נחלצים לעזרתה של אותה ילדה, ומאבק מתרחש בעולם הרוחני סביב הניסיון לעצור את דיו לפני שישלים את מסעו.

עד כאן זה נשמע כמו עוד סרט פנטזיה מן השורה, אולי מזכיר קצת את מטריקס ועיר אפלה (בעיקר בעיצוב של חלק מהדמויות ובסצנות הלחימה), או את Inception. אבל "דיו" הוא הרבה יותר מזה. במקביל לאירועים במישור הרוחני, מתרחש בעולם הארצי סיפורו של ג'ון, איש עסקים קשוח ושאפתן, שזנח את משפחתו בשל רדיפת הממון והכוח שלו. ג'ון הוא גם אביה של הילדה אמה, שנשמתה נחטפה בידי "דיו", מה שהותיר את גופה בתרדמת. מספרי הסיפורים מבינים שהדרך היחידה להציל את אמה היא על ידי כך שישפיעו על ג'ון לחזור ולהתאחד איתה. אבל איך יוכלו לעשות זאת, כשאינם יכולים להשפיע על העולם הפיזי, וכאשר אינקובוס בלתי נראה שומר ללא הרף על ג'ון ומטפטף באוזניו מילים רעות ומשחיתות? האם ג'ייקוב, "מורה-הדרך" העיוור והמשוגע, שאינו רואה את העולם אבל שומע את "הקצב" שלו, יהיה מסוגל לעזור להם?

העלילה עוברת במקביל מהעולם הרוחני לעולם הארצי, כאשר האירועים המתרחשים באחד משפיעים על השני מבלי שבני האדם מודעים לכך. לאורך הסרט הולך ומתברר שמה שבאמת עומד על הפרק הוא גורל נשמותיהם של אמה, ג'ון ו"דיו" המסתורי, שזהותו האמיתית והמפתיעה מתגלה רק בסוף הסרט. מספרי הסיפורים, אותם מלאכים בדמות אדם, מוכנים להקריב את עצמם ולהיאבק מול סיכויים בלתי אפשריים, כדי לחלץ את הנשמות האבודות ממעמקי החושך בו הן שקועות, ולהביא אותן אל גאולתן. קשה שלא לחשוב על תיאורי התנ"ך וחז"ל את המלאכים הבלתי נראים המלווים את האדם, שומרים עליו ומסייעים לו. מי יודע אלו כוחות ומאבקים מתרחשים סביבנו, כאשר אנו פוסעים בגשר הצר בין הטוב לרע? עד כמה הבחירות שלנו חשובות ומשפיעות למעלה, על העולם הזה ועל עולמות אחרים?

האווירה בסרט סוריאליסטית ומיוחדת, גולשת בין העולמות השונים ומעוררת תחושה של מסתורין והזיה, כאילו נלקחה מחלום נשכח. לחלק מהצופים יכול לקחת קצת זמן להתחבר לסרט, אבל ככל שהעלילה מתקדמת, ובעיקר לקראת הסוף, אי אפשר שלא להיסחף למתח ולהתרגשות עד כדי דמעות. זה אחד הסרטים שמצליחים לגעת במקומות עמוקים בנשמה, לעורר את הלב מתרדמתו המאובנת, ולגרום לצופה להתחיל להסתכל על המציאות בצורה שונה. להשתחרר מסדרי עדיפויות מעוותים וממרדפים אחרי מטרות כוזבות, ולשים לב לנשמה, לילדים, למשפחה, לטוב שבתוכו.

אגב, הסרט מזכיר מאד את הספר המצוין מצרפי המקרים של יואב בלום (במיוחד בסצנה מסוימת), העוסק גם הוא בדמויות בלתי נראות שתפקידן להשפיע ולעצב את האירועים שבעולם, ולעתים להשקיע מאמצים כבירים כדי להביא לתיקונה של נשמה אחת. שתי היצירות הללו הן "ספיריטוצנטריות", במובן זה שהן שמות את נשמת האדם במרכז העולם, ואת השלמת ייעודה כתכליתן של הדמויות והעלילה.

סרט אחר בכיוון דומה, הוא סרט האנימציה שומרי האגדות (Rise of the Guardians, 2012). סרט זה מציג את "מסדר השומרים", בו חברים סנטה קלאוס, פיית השיניים, ארנב הפסחא, איש החול, ושחקן הרכש החדש והבלתי צפוי – ג'ק פרוסט (אל חשש, למרות נוכחותם של סנטה והארנב אין בסרט שום אלמנטים נוצריים, פרט לאזכור חג המולד והפסחא). תפקידם של השומרים הוא להשגיח על ילדי העולם, ולמלא את חייהם באושר, פליאה, קסם ושמחת חיים. אויבם של השומרים הוא הבוגימן האפל, שרוצה להפיץ בעולם את הפחד והייאוש, ולגרום לילדים לאבד את אמונתם וחלומותיהם.

גם כאן, מעבר להרפתקה הצבעונית ומלאת הפעולה, נמצא המסר בדבר חשיבותה של הנשמה. השומרים פועלים לחיזוק נשמותיהם של הילדים, והם בעצמם תלויים באמונתם של הילדים בהם כדי להמשיך להתקיים. אם יפסיקו ילדי העולם להאמין בקיומם של השומרים, בפלא ובקסם שהם מייצגים – יאבדו השומרים את כוחם ויעברו מן העולם. יש כאן מעגל של אמונה וחוויה; צריך להאמין כדי לראות, והראיה והחוויה מחזקות את האמונה. רק מי שמתאמץ להאמין, גם כשהחושך מכסה ארץ והכל נראה קודר ומייאש, יזכה בסופו של דבר לראות את התגשמות אמונתו. ולפעמים, כפי שמתואר בסרט, מספיקה נשמה מאירה של ילד בודד אחד, כדי להתגבר על החושך ולהחזיר את האור לכל שאר העולם.

שומרי האגדות הוא סרט על כוחה של האמונה, של התמימות ותחושת הפליאה, שכל כך חסרים בעולמנו הציני והספקן. "זה שלא רואים משהו – לא אומר שהוא לא קיים; רק צריך להאמין!", אומר סנטה – אבל כמה התרחקנו מהאמת הפשוטה הזו... לי לפחות גרם גם הסרט הזה להזיל כמה דמעות, ולעורר כמיהה וגעגועים לעולם טוב וטהור יותר, עולם החלומות של הילדות שטרם הושחת ונשחק בגלגלים האכזריים של החיים. האם זה אכן אפשרי לחזור לגן העדן הזה?

עבור כל מי שרוצה לעורר את נשמתו מתרדמתה, ולראות שוב את העולם בעיניים טהורות יותר – שני הסרטים הללו מומלצים ביותר. הם מחזקים את האמונה ברוחני ובטוב שבאדם, בחשיבותה של הנשמה, ובאפשרות לשוב מן החטא ולתקן גם את הקלקולים הגדולים יותר. הם מלמדים שאין שום יאוש בעולם כלל, ושהבא להיטהר – מסייעים אותו. אם נצליח לחוות ולהפנים את המסרים שלהם, ולו גם לזמן קצר, הרי שהצדקנו בכך את כל המאמצים שהוקדשו להפקתם. אולי לפעמים צריך להשקיע מיליונים בהפקה של סרט, כדי לתקן נשמה של צופה אחד...