מיסטריום

בעיית הגוף והנפש, הקשר המסתורי בין גוף האדם לבין התודעה, העסיקה פילוסופים ואנשי מדע במשך אלפי שנים. מצד אחד, יש לאדם גוף חומרי הפועל על פי חוקי הפיזיקה והכימיה האוניברסאליים, שהתהליכים המתרחשים בו ניתנים למדידה אובייקטיבית. מצד שני, יש לאדם תודעה הכוללת רצונות, מחשבות, רגשות, זיכרונות ועוד. כל אלה שייכים לרשות היחיד של האדם, וכל אחד חווה אותם באופן אישי וישיר, אך לאיש אין גישה לתודעתו של אחר. אי אפשר למדוד רגשות או מחשבות באופן אובייקטיבי, ורק מי שחווה אותם יודע מה ההרגשה של חוויה זו. שני המישורים הללו, הגופני והנפשי, משפיעים אחד על השני; תהליכים המתרחשים בגוף משפיעים על הנעשה בנפש (למשל, פציעה גורמת לתחושת כאב, פחד וכדו'), ואילו תהליכים נפשיים משפיעים על הנעשה בגוף (למשל, האדם רוצה להזיז את ידו והיד זזה בתגובה). השאלה היא, באיזה אופן בדיוק קשורים השניים? האם מדובר בשתי מהויות שונות, חומרית ונפשית, או במהות אחת שכולה חומרית או כולה נפשית, או אולי משהו אחר?

לא אכנס כאן לכל הסוגיות הארוכות והסבוכות הכרוכות בנושא. הרוצה להעמיק מוזמן לקרוא ספרים כמו "הבעיה הפסיכופיזית" של ישעיהו ליבוביץ, ו"מדעי החופש" של הרב ד"ר מיכאל אברהם. כאן ברצוני רק להתייחס לכמה נקודות של אי הבנה, הנפוצות בעיקר אצל אנשים המורגלים בחשיבה מדעית, ומובילות אותם למסקנות שגויות בנושאים אלה.

עם התפתחות מדעי המוח בשנים האחרונות, קיימת נטייה בקרב העוסקים במדעים אלה לחשוב שהתגליות החדשות שמו קץ לבעיית הגוף והנפש. ככל שהמדע מבין טוב יותר את פעולת המוח, הם גורסים, כך הולך ומתברר שתהליכים מנטאליים אינם אלא תוצר של תהליכים נוירולוגיים, ולא שום דבר מעבר לזה. לא קיימת "נפש" כמהות נפרדת מהגוף, וקיומה של התודעה וכל המתרחש בה ניתנים להסבר רדוקציוניסטי, המעמיד אותם על תהליכים פיזיקאליים וכימיים. מחשבות, רגשות ורצונות אינם אלא צירופים שונים של נוירונים, פולסים חשמליים והפרשות הורמונאליות. בכך כביכול מעניקים מדעי המוח את הניצחון לגישה המטריאליסטית או הפיזיקליסטית, לפיה האדם מורכב מחומר בלבד, ללא כל יסוד נפשי בנוסף.

הטעות הראשונה בטענה זו היא המחשבה כאילו מדעי המוח גילו תגלית חדשה ומהפכנית בתחום של יחסי הגוף והנפש. ולא היא. אין כל חדש תחת השמש. עצם העובדה שקיימים קשרים הדדיים בין השניים, והאחד משפיע על השני, היתה ידועה מקדמת דנא – זה הרי למעשה יסוד בעיית הגוף והנפש.

היכולת להשפיע על המנטאלי באמצעים פיזיים התגלתה בפעם הראשונה שהאדם הקדמון היכה את ראש חברו בנבוט וגרם לו לאבד את ההכרה. כבר אז התברר שניתן להשפיע על מחשבותיו, רצונותיו ורגשותיו של האדם באמצעות חבטה על ראשו – ליתר דיוק, לכבות אותם זמנית (שהרי האדם חסר ההכרה אינו סתם עיוור ומשותק זמנית; הפעילות המנטאלית שלו פשוט פוסקת). גם אמצעים פיזיולוגיים אחרים, כמו שתיית יין, משפיעים ישירות על התודעה והפעילות המנטאלית, וגם בזה אין כל חדש. כל מה שהתגלה בשנים האחרונות הוא שהקורלציות בין המוח והנפש מדויקות ביותר, עד שלכל מצב מנטאלי ניתן לזהות מצב נוירולוגי מקביל במוח. בעקבות זאת, ניתן להשפיע על רצונותיו ורגשותיו של האדם באמצעים מחוכמים, כמו גירוי חשמלי לאזורים מסוימים במוח, ואף לשלוט על פעולותיו תוך כדי שהוא מרגיש שהוא פועל מרצונו החופשי. אלו הישגים מרשימים, אבל הם אינם שונים מהותית מאותה חבטה בראש או שתיית יין – וממילא אינם מחדשים דבר שלא היה ידוע קודם בבעיית הגוף והנפש.

טעות נוספת היא הבלבול בין קורלציה לבין זהות. גם אם יצליחו המדענים לקרוא את מפת המוח בדייקנות כזו, שיוכלו לדעת מה חושב ומרגיש האדם מתוך התבוננות במפת הפעילות המוחית שלו, עדיין אין כאן שום חידוש מעבר לידיעה הישנה, שאכן קיימת הקבלה גדולה בין המוח לנפש. אין בכך שום תשובה לשאלה, באיזה אופן מתרחש החיבור בין הפיזי למנטאלי? איך הופכים אותם זרמים חשמליים ונוזלים כימיים, למצבים הכרתיים כמו אהבה, זיכרון, רצון או חוויה חושית? אי אפשר לטעון שמצבים מנטאליים הם-הם מצבים נוירולוגיים. הרי מדובר במושגים מקטגוריות שונות לחלוטין. אנחנו יודעים מהי אהבה, ויש לה הגדרה מילונית מסוימת, ואנו יודעים מהם נוירונים, וגם להם יש הגדרה מילונית מסוימת – וההגדרות הללו שונות לגמרי זו מזו. אנו יכולים לתאר לעצמנו אהבה שקיימת ללא פעילות נוירונית, ופעילות נוירונית שקיימת ללא אהבה. גם אם בפועל השניים מופיעים תמיד כרוכים ביחד, כמו הברק והרעם, עדיין לא קיימת זהות מושגית ביניהם, וגם לא יכולה להיות. אם אני שואל איך מתעוררת אהבה, תשובה שתפרט את התהליכים הכימיים והמוחיים הכרוכים בכך אינה עונה כלל על השאלה; כל מה שאותם תהליכים יוצרים, הוא מערכת פיזיקו-כימית בעלת הרכב מסוים, אבל איך בדיוק אותה מערכת מעוררת את התחושה הנפשית של האהבה? איך בכלל נוצר ה"אני" שמרגיש את האהבה? על כך אין למדעני המוח אפילו התחלה של תשובה. כל שביכולתם לומר הוא ש"איכשהו" זה קורה, שרמת המורכבות הגבוהה של המערכת מובילה להופעה של אירועים מנטאליים. אבל הפער בין הפיזי למנטאלי נשאר פעור ופתוח כפי שהיה באלפי השנים האחרונות, בלי שום קצה של גשר באופק. אין כאן שום הסבר מדעי. הצבעה על הקבלה ואמירת "איכשהו", אינה מהווה הסבר.

אבל מה לגבי אותן השפעות על הנפש באמצעות הגוף, מהנבוט בראש ועד למניפולציות החשמליות? האם הן אינן מוכיחות שהנפש זהה לגוף לחלוטין? מישהו נתן לי פעם דוגמא למכונית עם נהג, שאנו רוצים לבדוק האם הנהג והרכב אחד הם, או שמא מדובר בשתי מהויות שונות. לדבריו, אם התערבות שלנו בפעילות המכונית תשפיע על תודעתו של הנהג – למשל, אם נסובב את הגלגלים שמאלה והנהג לא ירגיש כאילו הוא איבד שליטה, אלא כאילו הוא בחר לפנות שמאלה – הרי שהרכב והנהג הם מהות אחת.

כמובן שזה לא נכון. כל מה שהשפעות כאלה אומרות הוא את האמור לעיל, שקיימת קורלציה גבוהה בין הגוף והנפש, לא זהות ביניהם. דוגמא טובה יותר תהיה מכונית המחוברת באמצעות חוטים ישירות למוחו של הנהג, והוא שולט בה באמצעות מחשבותיו. בהחלט סביר שהקשר ביניהם יהיה דו סטרי, ושהתערבות בפעילות המכונית "תזרום" בחזרה לאורך החוטים עד למוחו של הנהג, ותשפיע על פעילותו המוחית באופן שיגרום לו לחשוב שהוא זה שבחר לפעול כך. אבל זה כמובן לא מוכיח שהנהג והמכונית אחד הם, אלא רק שקיים ביניהם קשר דו-סטרי רגיש. באותו אופן, מהלומה אדירה על המכונית עלולה לגרום לנהג לאבד את הכרתו (ולא רק את שליטתו ברכב). גם זה כמובן לא מוכיח שום זהות.

הנפש, אם כן, היא מושג שונה מהגוף ובהגדרה אינה יכולה להיות זהה לו. אבל האם היא יכולה להיות תוצר שלו? תיאורטית, יתכן שכן. יתכן שהרכבות פיזיקאליות מסוימות גורמות להופעתה של הכרה ותודעה (באופן דומה לתיאור של הכוזרי על הופעת העניין האלוהי בעולם בעקבות סידור מערך חומרי מסוים). אני לא רואה הרבה טעם לעסוק בשאלה מהי הנפש ואיזו מין מהות היא, ולדעתי עצם האבחנה החדה בין גוף לנפש כמהויות שונות היא אנכרוניסטית ובעייתית (כתבתי על זה במקום אחר). אם הנפקא מינה היא בשאלה האם הנפש יכולה להתקיים בנפרד גם אחרי מות הגוף, הרי שמדובר בתחום מסתורי שאין לנו גישה אליו או הבנה בו, ואין מניעה עקרונית להאמין בהישארות הנפש באופן כלשהו גם אם רואים אותה בראשיתה כתוצר של הגוף.

נושא נוסף שנקשר במדעי המוח הוא הדטרמיניזם, הדעה לפיה הרצון החופשי ויכולת הבחירה שלנו הם אשליה בלבד. גם לכך התייחסתי במקום אחר, ולדעתי אין שום דרך להוכיח את הדטרמיניזם, שכן החוויה האישית שלנו, לפיה יש לנו בחירה חופשית, היא חזקה ומשכנעת בהרבה יותר מכל טיעון מדעי או פילוסופי שאומר אחרת. יתכן כמובן שחוויות בסיסיות הן אשליה, אבל כדי לשכנע אותנו בזה צריך להציג ראיות עם משקל כבד יותר מזה של החוויה עצמה, ובנושא הזה זה קרוב לבלתי אפשרי (אלא אם כן יש אנשים שבאמת אינם חשים כבעלי בחירה, אבל קשה להאמין שישנם אנשים שפויים כאלה. בחירה חופשית היא דבר שקל לכפור בו בפה, אבל אי אפשר באמת להשתחרר מהאמונה בו). כך שבשורה התחתונה, הדטרמיניזם יכול להיות מעניין כשעשוע פילוסופי (ותירוץ מצוין למי שרוצה להתנער מאחריות למעשיו), אבל הוא לא רלבנטי כתורת חיים.

כפי שכתבתי בהתחלה, נגעתי כאן רק בכמה נקודות מהנושא המורכב הזה, וגם בהן בקצרה בלבד. מה שרציתי להבהיר הוא, שאין כל חדש תחת השמש. מדעי המוח לא קידמו בשום דרך את הבנת היחס בין גוף לנפש. הצבעה על קורלציות אינה מהווה הסבר, וגם השפעה על האחד באמצעות השני אינה מחייבת שום מסקנה חדשה. אני לא מתכוון להציע כאן תיאוריה חלופית או להגן על הדואליזם דווקא; יתכן שמהות הקשר בין הגוף לנפש היא מעבר ליכולת ההבנה האנושית, כפי שמסביר הרמ"א את המלים "ומפליא לעשות" בברכת אשר יצר – שהחיבור בין גוף לנשמה הוא פלא גדול ובלתי מובן. מה שחשוב הוא רק לא ליפול בפח של פסאודו-הסברים מדעיים, המגיעים מפיהם של אנשי מדע חסרי הבנה פילוסופית של עומק הסוגיה. כפי ששמעתי משני מרצים לפילוסופיה שעסקו גם במדעי המוח, אחד הדברים המתסכלים ביותר הוא לנסות להסביר למדען את ההבדל בין הממצאים המדעיים שלו לבין המסקנות הפילוסופיות השגויות שהוא גוזר מהם. אני מקווה שהדברים לעיל הם צעד בכיוון הזה.