הוא מופיע באינספור דמויות, שמות וכינויים. הוא תואר באינספור יצירות, ספרים, שירים, מחזות וסרטים. אינספור סיפורים, פתגמים, אגדות ומשלים מתייחסים אליו. הוא הישות המטאפיזית הפופולארית ומעוררת העניין ביותר אחרי אלוהים עצמו – ולפעמים הוא נראה כמו מתחרה צמוד אליו. קבלו את סמאל, לוציפר, איבליס, מפיסטו, דיאבלו, וולנד, ניק הזקן, הסטרא-אחרא, נסיך האופל, או בשמו הידוע ביותר – השטן.
השטן הוא ללא ספק אחת הדמויות המרתקות ביותר בתרבות האנושית. בכל מקום בו נמצאת האמונה הדתית באל, נמצא גם צלו של השטן, ודימוייו מרובים כמו אלה של האל עצמו. בדתות הפוליתיאיסטיות הוא הופיע בתפקיד האל המרושע – סט, האדס, לוקי ואחרים. בדת הזורואסטרית הדואליסטית הוא נקרא אנגרה-מניו, או אהרימן, מקור כל הרוע בעולם, הנאבק מול האל הטוב אהורה-מזדא. באמונה הגנוסטית האזוטרית הוא הדמיורג, בורא העולם הגשמי, בו לכד את נשמותיהם האלוהיות של בני האדם בגוף חומרי. בנצרות הוא לוציפר, הילל בן שחר, מלאך האור שהושלך מהשמים לגיהנום לאחר שבגאוותו התמרד נגד האל יחד עם שליש מצבא המלאכים. גרסה דומה לזו נמצאת באיסלאם, שם הוא נקרא איבליס. ביצירות ספרותיות וקולנועיות הוא מתואר בצורות רבות מספור, לעתים כהתגלמות הרוע והזדון ולעתים כטיפוס אנושי, חביב ומעורר הזדהות. בין היצירות המפורסמות ביותר העוסקות בו נמנות גן העדן האבוד של ג'ון מילטון, המתאר את נפילתו של השטן מגן עדן ומלחמתו נגד האל; פאוסט של גתה, המציג את המלומד האנושי המוכר את נשמתו לשטן בתמורה לידע וכוח; הזר המסתורי של מארק טוויין (ואלברט פיין), המספר על עלילותיו של השטן (או אחיינו) בכפר אוסטרי בימי הביניים, ומציג בצורה שנונה וחריפה את "הצד שלו" של הסיפור; והאמן ומרגריטה של מיכאיל בולגקוב, המתאר את ביקורו של השטן במוסקבה בימי שלטון סטאלין.
תפקידו התיאולוגי של השטן נחוץ כמעט כמו זה של האל; כשם שהאל משמש מקור לטוב, לצדק, ליופי ולחסד של הבריאה, כך משמש השטן כהסבר לרוע, לעוול, לכיעור ולסבל שבעולם. אלא שבדתות המונותיאיסטיות, בניגוד לפוליתיאיסטיות ולדואליסטיות, תפקיד זה טעון במיוחד. מצד אחד, מפתה מאד לייחס את הרע בעולם לשטן, ובכך לשמור על טוהר שמו של האל הטוב ולהסיר ממנו את הקושיה העצומה שמעוררת מציאות הרע; אך מצד שני, ייחוס כוח גדול מדי לשטן מביא לערעור על כוחו וריבונותו של האל, ועלול להביא לכפירה ולדואליזם. אם האל ברא את השטן ומושל עליו, עולה השאלה מדוע הביא האל הטוב לעולם רוע שכזה, ואם לא, נמצא שהשטן הוא אל בפני עצמו. המחשבה המונותיאיסטית מנסה אם כן למצוא דרך לייחס לשטן את האחריות לפחות על חלק מהרע שבעולם, מבלי להעניק בידיו כוח גדול מדי.
ומה יש ליהדות לומר בנושא? מיהו השטן היהודי ומהן תכונותיו?
המושג "שטן" משמש בתנ"ך בעיקר במשמעות של "אויב", ומתייחס על פי רוב לבני אדם, ופעם אחת למלאך העומד בדרכו של בלעם ("הנה אנכי יצאתי לשטן כי ירט הדרך לנגדי"). הפעם הראשונה בה מתואר השטן כדמות בפני עצמו היא בספר איוב, שם הוא מתייצב לפני ה' בתוך בני האלוהים, מה שמעיד על מעמדו כמלאך. כאשר ה' מציין לשבח את צדקותו של איוב, מקטרג השטן וטוען שאיוב ירא אלוהים רק בגלל כל הטוב שהעניק לו ה', ואילו יבואו עליו אסונות יקלל את האל. ה' מאפשר לשטן להעמיד את איוב בניסיון, והשטן אכן מביא עליו סדרת אסונות וייסורים. כמו כן מופיע השטן בספר זכריה, כאשר הנביא רואה בחזונו את "יהושע הכהן הגדול עומד לפני מלאך ה', והשטן עומד על ימינו לשטנו" (זכריה ב, ג). בהמשך גוער ה' בשטן על שהוא מקטרג על שארית הפליטה של ישראל, ששבו מהגולה. ראוי לציון במיוחד הפסוק בדברי הימים (א, כא, א), "ויעמוד שטן על ישראל ויסת את דוד למנות את ישראל", כאשר במקבילה בספר שמואל (ב, כד, א) נאמר שה' הוא שהסית את דוד לעשות זאת; זו הפעם הראשונה והיחידה בתנ"ך בה מתואר השטן כמסית את האדם לחטא, ונראה שהמגמה כאן היא אכן לענות על הקושי התיאולוגי הנובע מהטענה שה' הוא שהסית את דוד.
בספרות חז"ל אין עיסוק מרובה בדמותו של השטן. המקור המרכזי המתייחס אליו נמצא במסכת בבא בתרא (טז, א), במסגרת דרשת הפסוקים בספר איוב. על דברי ה' לשטן "ותסיתני בו לבלעו חינם", נאמר שם: "אמר רבי יוחנן: אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו, כאדם שמסיתין אותו וניסת. במתניתא תנא: יורד ומתעה ועולה ומרגיז, נוטל רשות ונוטל נשמה". השטן מתואר כאן כבעל תפקיד משולש: הוא מחטיא את הבריות, מקטרג עליהן לפני ה', ומקבל רשות לפגוע בהן ולהעניש אותן. תפקיד זה מומחש היטב בדברי ריש לקיש בהמשך הסוגיא: "הוא שטן, הוא יצר הרע, הוא מלאך המוות". השטן הוא היצר הרע, מקור הרוע האנושי המסית את האדם לחטוא, וגם מקור המוות והאסונות הבאים בידי שמיים, כעונש על אותם חטאים. אמרה מעניינת נוספת באותו מקום היא דבריו של ר' לוי, על כך שהשטן התכוון למעשה לשם שמיים כאשר קיטרג על איוב, משום שלא רצה שצדקתו של איוב תאפיל על זו של אברהם. בהמשך מסופר שכאשר דרש כך ר' אחא בר יעקב, הופיע השטן ונשק את רגליו כאות הוקרה.
במקורות רבים במדרשים ואגדות חז"ל מתואר השטן כמי שמסית, מפתה ומנסה להחטיא דמויות שונות, הן אישים מקראיים כמו אברהם, נח ובני ישראל, והן דמויות מאוחרות יותר כמו ר' עקיבא ור' מאיר. פעמים שהוא לובש לשם כך דמות אדם או דמות אחרת; על כך הרחבתי במאמר "הם מתהלכים בינינו". תפקידו העיקרי הוא הטעיה והסתה לחטא, וכוחו מתואר כגדול מאד, עד שאלמלא היה הקב"ה עוזר לבני האדם לא היו יכולים להתגבר על היצר הרע. חז"ל מזהירים את האדם לא להתגרות בשטן, ולא לחשוב שקל להתגבר על פיתוייו, שכן הוא מסוגל להכשיל גם את גדולי הצדיקים (קידושין פא, א). כמו כן אין לפתוח פה לשטן באמצעות אמירות שליליות על העתיד, שכן הדבר עלול לגרום להן להתגשם (ברכות יט, א ועוד). השטן מוזכר גם במספר תפילות הקוראות לה' להגן עלינו מפניו, כמו "שתצילני היום ובכל יום... ומשטן המשחית", "והסר שטן מלפנינו ומאחרינו".
נראה אם כן, שהשטן היהודי אינו אויב ומורד כנגד ה', אלא אחד ממשרתיו המופקד על משימות מלוכלכות ולא נעימות. משל ידוע המופיע בהקשר זה בספר הזוהר (חלק ב, קסג א) מתאר את תפקידו של השטן כזה של זונה שנשכרה בידי המלך כדי לנסות לפתות את בנו, על מנת לבחון האם הוא נאמן לאשתו. הזונה אמנם עושה ככל שביכולתה לפתות את הבן, שכן זה תפקידה, אך בתוכה היא רוצה דווקא שהבן יתגבר על הפיתוי ולא ייכנע לחטא, שכן זוהי בעצם שאיפתו של המלך. כך גם השטן, בדמותו כיצר הרע, ממלא את תפקידו לבחון את בני האדם ולנסות אותם, כשהוא עושה זאת לשם שמיים ללא רצון אמיתי שיחטאו. אין בכך אמנם מענה לשאלת הרע בעולם, אך ריבונותו של האל נשמרת ללא עוררין.
אמנם ניתן למצוא ביהדות גם קולות אחרים, הרואים את השטן כמורד באל וכרשע של ממש. בפרקי דרבי אליעזר מופיע תיאור מרידתו של סמאל וגירושו מגן עדן עם מלאכיו, בעקבות קנאתם באדם. לפי אותו מדרש, סמאל הוא גם הנחש שפיתה את חוה לאכול מעץ הדעת טוב ורע. גרסה זו, שנמצאת גם בספרים חיצוניים כמו ספר חנוך, דומה מאד כמובן למיתוס לוציפר הנוצרי, ומעניין לדעת מהו מקורה הראשוני. גם בקבלה ישנם מקורות המתייחסים לשטן ולסטרא אחרא ככוחות של רשע וטומאה המנסים להילחם באל ובכוחות הקדושה, לצד מקורות הרואים בו משרת נאמן כנזכר לעיל (עי' בהקדמה לספר משנת הזוהר של ישעיהו תשבי, שמביא את המקורות השונים בנושא).
מעניין לציין את דעת הרמב"ם, בפירושו לאיוב במורה הנבוכים, לפיו השטן מסמל את החומר, שהוא מקור הרע בעולם – הן התאוות הרעות והן החסרונות והפגמים שבמציאות. זוהי תפיסה אריסטוטלית בניחוח גנוסטי, ובמקרא ואצל חז"ל אין זכר לגישה המזהה את החומר עם הרע.
שאלה מעניינת היא, באיזו מידה ניתנה רשות לשטן להטעות את הבריות. אם הוא מסוגל להטעיות משמעותיות ורחבות היקף, כפי שמתואר למשל במדרש בו הראה לבני ישראל את מיטתו של משה פורחת באוויר, כדי לגרום להם לחשוב שמשה מת ולהסית אותם לעשות את העגל – מי יודע באלו עוד דברים הוא מטעה אותנו? השטן עשוי להפוך לשד המתעתע של דקארט, שמטיל בספק את יכולתנו לסמוך על חושינו ועל ההיגיון שלנו. דומה שגישה דמוי-גנוסטית כזו נעשתה נפוצה יותר בדורות האחרונים אצל חוגים מסוימים, הרואים בהשכלה, בציונות, במדינת ישראל ובגורמים אחרים "מעשה שטן" והטעיה ממושכת ונרחבת שרק בכוח "דעת תורה" ניתן להינצל ממנה. כתבתי על כך יותר במאמר "אסיריו של האל המרושע".
לסיום, קצת הפרכת מיתוסים: הקרניים, הזנב, הפרסות והקלשון הם מאפיינים נוצריים מובהקים שאינם מצויים אצל השטן היהודי, שהוא כנראה כוח רוחני ללא דמות גשמית משל עצמו (אלא אם כן הוא בוחר ללבוש אחת). הנצרות כנראה "שאלה" אותם מדמויותיהם של אלילים פופולאריים, כמו פאן ופוסידון, כדי לגרום להמוני העם לזהות את אותם אלילים עם כוחות הרוע ולהפסיק לסגוד להם. כך גם לגבי סמלים הקשורים לפולחן השטן כמו "מספר החיה" 666, שמקורו בחזון יוחנן שבברית החדשה, וכמו הפנטגראם והצלב ההפוך. השטן היהודי, בניגוד לזה הנוצרי, לא שוכן בגיהינום ואינו שולט על לגיונות שדים (להוציא אולי בכמה מקורות קבליים). אין לבלבל בינו לבין מלך השדים אשמדאי. ככל הנראה אי אפשר לסגור איתו עסקאות ולמכור לו את הנשמה בתמורה לטובות הנאה גשמיות. הוא אמנם מסית אנשים לחטוא, אבל לא משתלט עליהם, כך שטענת "השטן גרם לי לעשות את זה" אינה קבילה כתירוץ לחטא (אם כי קיים מושג טעון של יצר שאינו בר כיבוש).
ונקודה אחרונה למחשבה: מה אם ספר איוב הוא בעצם משל על קיומה של האנושות בכלל? מה אם כל הסבל והייסורים שבעולם הם חלק מהתערבות בין ה' לשטן על אמונתם של בני האדם? לא לחינם שאלת הרע בעולם היא השאלה התיאולוגית הנזעקת ביותר מראשית ימי האנושות ועד ימינו. לפי ספר איוב, זה עצמו המבחן בו על האדם לעמוד, ומי שמאבד את אמונתו בעקבות הסבל פשוט נכשל ומוכיח את צדקתו של השטן. רק מי שמצליח להאמין למרות כל הקשיים והניסיונות, יזכה בסופו של דבר לגמול. אולי ראיה כזו תקל עלינו להבין את משמעות הרוע והסבל שבעולם, ולהתמודד איתם ביתר קלות.