מיסטריום

בספר הרעיון המשיחי בהגות היהודית בימי הביניים מציג דב שוורץ שני מודלים מרכזיים של תפיסה משיחית שהופיעו במחשבה היהודית. לפי המודל הראשון, הקדום והרווח יותר, הגאולה מהווה אירוע פתאומי וחריג המשנה בבת אחת את המציאות העולמית; ואילו לפי המודל השני, שפותח בעיקר על ידי הראי"ה קוק וממשיכיו בעת החדשה, הגאולה אינה מונחתת מלמעלה אלא צומחת מלמטה בתהליך הדרגתי וטבעי – "כך היא גאולתן של ישראל, קמעא קמעא". שני המודלים הללו והמתח ביניהם עלו בראשי כאשר צפיתי בסרט החדש והמדהים של מארוול, אקס-מן: אפוקליפסה.

אני לא מרבה לראות סרטים של גיבורי-על. אקשן עתיר אפקטים לא מעניין אותי לכשעצמו. למעשה לא ראיתי אף אחד מסרטי הקולנוע של מארוול, חוץ מהאקס-מן הראשון שלא התלהבתי ממנו. מה שמושך אותי לסרטים הוא בעיקר דמויות מעניינות או עלילה יוצאת דופן, וכששמעתי שאפוקליפס ומגנטו - שניים מהאנטגוניסטים האהובים עלי - עומדים להופיע בסרט אחד, ידעתי שזה משהו שכדאי לבדוק, ואכן לא התאכזבתי.

אפוקליפס, או בשמו המקורי אן-סאבאח-נור ("בוקר אור" בערבית משובשת), הוא מוטאנט עתיק יומין, הראשון ורב העוצמה ביותר בעולם של מארוול. במשך שנים רבות הוא שלט במצרים כמלך-אל, וספג את כוחותיהם של מוטאנטים אחרים עד שנעשה כמעט בלתי מנוצח. בסופו של דבר הצליחה קבוצת מורדים להתגבר עליו ולהטיל אותו לתרדמת בת אלפי שנים, אך כעת הוא התעורר מחדש, ושאיפתו לשלטון עולמי מוחלט לא נחלשה עם הזמן. הוא מגייס ארבעה מוטנטים רבי עוצמה לשירותו כ"ארבעת פרשי האפוקליפסה", ומתכוון לקיים באמצעותם את דברי השיר "עולם ישן עד היסוד נחריבה", כפשוטו. מולו ניצבים תלמידיו של פרופסור אקסווייר – צעירים, נבוכים, חלקם חסרי שליטה מספקת בכוחותיהם. מבחן האש הראשון שלהם לא עומד להיות קל.

אפוקליפס שבסרט שונה למדי מגרסתו שבקומיקס ובסדרה המצוירת. בעוד שם הוא מופיע כמגאלומן ואגו-מניאק מטורף, בסרט הוא עושה רושם מעודן יותר, כריזמטי וכובש, כמעט מפתה. מה שמייחד אותו הוא שהוא אינו עוד סתם נבל מרושע; יש לו חזון ובשורה, והוא מציג אלטרנטיבה לדמותו העכשווית של העולם. הוא אנטי-משיח, נביא חורבן, אל קדמון המגיע מעידן שבו הכוח הוא השולט ומנער את יסודותיה של החברה המודרנית. ועבור החזקים, כמו מגנטו, הוא מציע הזדמנות שנראית נכונה כל כך: לא להסס עוד להשתמש בכוחם, לא להגביל את עצמם, אלא למחוק את העולם הישן על כל הריקבון, השחיתות והרוע שבו ולעצב עולם חדש כרצונם. מי מאיתנו, לו היה לו את הכוח הזה, יכול לומר שהיה מסרב לכך? התרגלנו כל כך להיות חלשים, ברגים קטנים במערכת, תלויים בשיגיונותיהם של פוליטיקאים, טייקונים ושאר אלי שקר. כולנו מרגישים שהמציאות מעוותת, ומשתפים איתה פעולה בלית ברירה. אבל בתוכנו, כולנו מייחלים למשיח חזק וכל יכול שיחולל שינוי של ממש בעולם. זוהי הרי מהות האמונה היהודית בגאולה העתידה ובימות המשיח, "לתקן עולם במלכות שד-י". אפוקליפס מציע לנו הזדמנות כזו; הוא דוגל במודל הראשון, האפוקליפטי, של הגאולה, במהפכה פתאומית ומלחמת גוג ומגוג שבסופה רק הראויים יישרדו. מגנטו, ניצול השואה המיוסר שאיבד את כל משפחתו והתייאש מהאנושות, בוחר באפשרות הזו. פרופסור אקסווייר לעומתו מעדיף את האפשרות השניה: הוא אוהב את העולם כפי שהוא, מאמין באדם ובטוב שבו, ורוצה לתת לו את ההזדמנות לצמוח ולהתפתח לבד בכיוון הרצוי – "ואף על פי שיתמהמה, עם כל זה אחכה לו". אגב, מחלוקת דומה מופיעה גם בסדרת הספרים סודותיו של ניקולס פלמל בן האלמוות (עליה כתבתי כאן), בין ג'ון די השואף להחזיר את העולם לידיהם של הקדמונים שישליטו בו סדר, לבין ניקולס פלמל שמאמין בכוחה של האנושות לגאול את עצמה. איזה מן הצדדים היינו בוחרים אילו היה לנו הכוח? ואיך היה הכוח משפיע עלינו? קל להיות נחמד ועניו כשאתה חלש. האם היית נשאר כזה גם אילו היית הכי חזק בעולם? הסרט מעניק חומר למחשבה בנקודות אלה.

נקודה נוספת שעולה בסרט היא דימוייו השונים של אלוהים. אפוקליפס עצמו תופס ומציג את עצמו כאלוהים, ואף אומר זאת במפורש – מה שמוביל את מגנטו לשאול אותו את השאלה השחוקה איפה הוא היה בשואה (- הוא ישן). אבל אפוקליפס הוא אל בסגנון האלים הפגאנים הקדומים, המתאפיינים בכוח וגאווה, לא בחסד ורחמים. הוא דורש מאנשיו סגידה וקרבנות, ומשליך אותם ככלי שאין חפץ בו ברגע שהם אינם שימושיים יותר עבורו. לעומתו מופיעה בסרט דמותו של נייטקרולר, מוטנט צעיר מגרמניה שלמרות מראהו השטני הוא דווקא קתולי אדוק. בניגוד לאפוקליפס, נייטקרולר אינו רואה את עצמו כאלוהים, אלא פונה לאלוהים בתפילה מתוך ענווה והכנעה, ואינו דורש כוח ועוצמה אלא הארה והדרכה ללכת בדרך הישרה. זהו ההבדל בין הדתות האליליות הקדומות לבין האמונה המונותאיסטית שהביאה היהדות לעולם, לפיה אלה שיירשו ארץ הם הענווים ולא החזקים. 

מגנטו כאמור מופיע גם הוא בסרט בכמה סצנות חזקות ונוגעות ללב, הממחישות את המורכבות וייסורי הנפש של אנטי-גיבור רב עוצמה זה, שיהדותו והיותו ניצול שואה רק מחזקים את הדילמה שהוצגה לעיל (על דמויותיהם של מגנטו ואקסווייר כמשיחים כתבתי כאן). הוא ואפוקליפס גונבים את רוב ההצגה, אבל גם המוטנטים האחרים מספקים הרבה הנאה לצופים ועושים שימוש מרהיב ויצירתי בכוחותיהם העוצמתיים. אקשן, קרבות ואפקטים מרהיבים מצויים בשפע, שומרים על קצב מהיר ומוודאים שלא יהיה משעמם לרגע. אמנם יש גם כמה חורים בעלילה, כמו מה שעשה אפוקליפס עם כל הנשק הגרעיני שבכדור הארץ (היינו מצפים למשהו אחר לגמרי), אבל הם לא מפריעים יותר מדי.

וכמובן, אי אפשר שלא להזכיר את הסצנה של קוויקסילבר על רקע השיר "Sweet Dreams", שקובע הגדרות חדשות למושגים "מהיר" ו"מגניב" וככל הידוע לי משאיר את "הברק" של DC הרחק מאחור (אם כי אני חושד שהסצנה הזו קצת בעייתית מבחינה מדעית-פיזיקלית, אבל מה אני כבר מבין בזה).

אה, ומתברר שכוח העל האמיתי של וולברין זה לשסף המון אנשים עם הלהבים שלו בלי להקיז כמעט דם ולהעלות את הדירוג של הסרט ל-R. תודו שזה מרשים.

אז צפו בסרט ושאלו את עצמכם: האם הייתם משנים את העולם אילו היה לכם כוח לעשות זאת? או שמא הייתם נוהגים כאותו אדמו"ר, שאמר שאילו היה הקב"ה מוסר לו את העולם לעשות בו כרצונו, היה מחזיר לו אותו ואומר: תודה ריבונו של עולם, אבל אתה עושה את זה יותר טוב?