במה מדענים מאמינים - חלק ג

במה מדענים מאמינים - חלק ג
פורסם ב 19/03/2014 14:31:34

במאמר הקודם דיברנו על האמונה לפיה קיים עולם פיזי, ועל ההנחות העשויות לערער אותה. נעבור כעת לבחינת הנחות יסוד נוספות של המדע, הקשורות גם הן לתחום האפיסטמי וליכולתנו להכיר את המציאות.

אחד המבקרים הגדולים של המתודה המדעית היה דיוויד יום, הפילוסוף הסקוטי בן המאה ה-18 (בתמונה למעלה). דרך הביקורת שלו אנו מתוודעים לשתי אמונות שעליהן מושתת המדע: האינדוקציה והסיבתיות.

האינדוקציה המדעית, פירושה הסקת מסקנות כוללניות על סמך תצפית במקרים מסוימים. לדוגמא, אם בכל פעם שחיממנו מים ראינו שהם מתחילים לרתוח ב-100 מעלות, אנו מגיעים למסקנה שהמים תמיד ירתחו ב-100 מעלות. אם ראינו שהשמש זורחת כל בוקר, אנו מסיקים שהיא תזרח כנראה גם מחר בבוקר. המדע כולו בנוי על אינדוקציות כאלה, שכן כמובן שאי אפשר לצפות ישירות בכל האירועים שבכל המקומות והזמנים, ובטח שלא באלה שלא התרחשו עדיין; אם רוצים לנסח תיאוריות כלליות, חייבים להסיק מהפרט אל הכלל באופן אינדוקטיבי.

אבל, אומר יום, אין שום דרך להוכיח את נכונותה של האינדוקציה. וכי מניין לנו באמת, שאם ניסוי מסוים הוביל לתוצאות מסוימות כשחזרנו עליו 10, 100 או 1000 פעמים – הוא אכן יוביל לאותן תוצאות גם בפעם ה-1001, או המיליון ואחת? אנו יכולים להאמין בכך, אבל אין לנו כל הוכחה שזה אכן יקרה, ולא חשוב כמה פעמים נחזור על הניסוי או התצפית – תמיד יתכן, תיאורטית, שבפעם אחרת התוצאה תשתנה. תרנגולת יכולה לראות שהבעלים שלה מביא לה אוכל כל בוקר, ולהסיק מכך שכך תמיד יהיה, אבל בוקר אחד הבעלים עשוי להיכנס ולשחוט אותה במקום זאת. יום היה אמפיריציסט מושבע, וסבר שהידע האנושי נרכש ע"י תצפיות בלבד; ומכיוון שלא ניתן לצפות בחוקי טבע כלליים, אלא רק במקרים פרטניים, טען יום שמסקנות המבוססות על אינדוקציה אינן נחשבות לידע.

אמנם, אומר יום, האינדוקציה היתה ניתנת להצדקה, אילו היינו רואים את הסיבתיות הקושרת בין הניסוי לתוצאה. אילו היינו רואים את הכוח המקשר ישירות בין הנחת המים על האש, לדוגמא, לבין רתיחתם. במקרה זה, היינו יכולים לקבוע שניסוי X תמיד יהיה סיבתה של תוצאה Y. אבל לרוע המזל, איננו יכולים לצפות ישירות בסיבתיות שכזו. כל שאנו רואים הוא אירועים הסמוכים אחד לשני: האירוע של הנחת המים על האש, והאירוע של רתיחתם. אין לנו הוכחה לכך שאכן הראשון הוא סיבת השני. יתכן שבאמת אין שום קשר סיבתי ביניהם, כשם שקריאת התרנגולים אינה הסיבה לזריחת השמש, גם אם היא תמיד באה לפניה. יתכן שאין שום סיבתיות בעולם כלל, וכל מה שקיים הוא אוסף של אירועים נקודתיים

 שרק הצורך הפסיכולוגי שלנו להשליט סדר במציאות גורם לנו לאגד אותם באמצעות קווים דמיוניים הנקראים "סיבות". כמו לגבי האינדוקציה, אנו יכולים להחליט להאמין שישנה סיבתיות בטבע – אבל זוהי אמונה, לא ידע.

הביקורת של יום מערערת למעשה הנחה נוספת של המדע, הנשענת על האינדוקציה, והיא מה שנקרא עיקרון האחידות (uniformitarianism). עיקרון זה מניח שאותם חוקי טבע ותהליכים המוכרים לנו, הינם אחידים לגבי כל מרחבי החלל והזמן. תהליכים המתרחשים בהווה בקצב מסוים, התרחשו באותו קצב גם בעבר הרחוק, וגם בגלקסיות רחוקות ביקום, אלא אם כן יוכח אחרת. אם כוח המשיכה למשל פועל בכל מקום שהצלחנו למדוד, אנו מניחים שאין בנמצא אזור מסוים, או זמן מסוים, בו הוא אינו פועל, או פועל בצורה שונה. הנחות אלה הן שמאפשרות לנסח תיאוריות כוללניות על התפתחות היקום, כדור הארץ וכו'. איננו יכולים כמובן לצפות ישירות בכל מקום ובכל זמן כדי לאמת אותן, אבל בלעדיהן לא יתכן מחקר מדעי של הנושא. אילו לא נקבל את עיקרון האחידות, הרי שכל מה שאנו מתארים לעצמנו על היקום עשוי היה להיות שונה לחלוטין בזמנים ובמקומות מסוימים, ואין מקום לשום תיאוריה כוללת. אבל כמובן שעיקרון זה עצמו, מבוסס על אינדוקציה, המסיקה מההווה על העבר והעתיד. ואינדוקציות, כאמור, אינן ניתנות להוכחה אמפירית.

העולה מהביקורת של יום הוא, שאם מאמצים אמפיריציזם חמור, לפיו רק מה שנצפה נחשב לידע, הרי שהפרויקט המדעי נידון לכישלון חרוץ. מה שאנו תופסים באופן אמפירי, הוא רק חלק פעוט ממה שקיים במרחב ובזמן, רק אוסף תופעות בודדות, שאין לנו כל ראיה לחוקיות סיבתית השולטת בהם. אין מקום לדיבורים על חוקי טבע, או על תיאוריות המסבירות את הכל. אלו דמיונות בלבד, המשרתים את צרכינו הפסיכולוגיים. אנו רואים כמה נקודות, ומותחים ביניהן קוים דמיוניים, בדומה לאסטרולוגים הקדומים שהעניקו דמויות לקבוצות הכוכבים ברקיע. זה יכול להיות מועיל ושימושי, אבל זה עדיין לא ידע, אלא אמונה בלבד.

הביקורת של יום הובילה לתגובות שונות, שהידועה שבהן היא אולי זו של עמנואל קאנט. קאנט ניסה להצדיק את ההסתמכות על האינדוקציה והסיבתיות, באמצעות הסבר לפיו הללו הכרחיים לקיומה של ההכרה האנושית, והם תואמים למציאות שכן ההכרה שלנו (המושתת על אינדוקציה וסיבתיות) היא זו שמעצבת את תמונת המציאות שאנו רואים. לא ניכנס כעת לדיון בגישה בעייתית זו. מכיוון אחר, קארל פופר, מגדולי הפילוסופים של המדע, קיבל את הבעייתיות שבאינדוקציה, לפיה אף מספר ניסויים לא יכול להוכיח לוגית את אמיתותה של תיאוריה, ולכן הציג את עיקרון ההפרכה כקריטריון ל"מדעיות" של תיאוריות. לשיטתו, התפיסות האנושיות, והמדע בכללן, אכן בנויות בעיקר על דמיון יצירתי שמטרתו לפתור בעיות, ולא על יסודות לוגיים בלתי מעורערים.

כהערת אגב נבזית-משהו, יש לציין שאם מסתמכים על אינדוקציה, הרי שלאור העובדה שרוב התיאוריות המדעיות שהועלו בעבר התגלו כשגויות והופרכו – ניתן לקבוע אינדוקטיבית, שכנראה גם התיאוריות הנוכחיות הינן שגויות ויופרכו בעתיד, ואם כן מן הראוי שלא להאמין בהן יותר מדי...

 

ישנן הנחות, או אמונות נוספות, שהמדע מסתמך עליהן, ואין כאן מקום לפרט את כולם. כבר הזכרנו את התער של אוקהם, המשמש כעיקרון מתודולוגי בסיסי במדע, שגולש לא מעט מהתחום המתודי לתחום האונטולוגי, ומוביל לעתים למסקנות לא מוכרחות בעליל. עקרונות נוספים משתנים מפעם לפעם, במסגרת מה שתומאס קון כינה שינויי פרדיגמה. כך למשל, המדע כיום מתייחס לטבע כאל מערכת מכניסטית עיוורת, המונעת אך ורק ע"י סיבות קודמות, מבלי שהיא מכוונת לתכלית כלשהי. זאת בניגוד לתפיסה האריסטוטלית, שתיארה את חוקי הטבע באופן טלאולוגי, כשואפים לקראת סדר מסוים. אין שום עדיפות אפריורית לתפיסה המכניסטית על פני הטלאולוגית, אין אפשרות להוכיח את נכונותה, ושתיהן יכולות להסביר את כל התופעות באותה מידה. למעשה, בתחומים מסוימים התפיסה הטלאולוגית נראית הרבה יותר אינטואיטיבית, כמו למשל בתחום הביולוגי – הרבה יותר אינטואיטיבי להניח שאברים מורכבים המשמשים לתפקיד מסוים, נוצרו לשם מילוי אותו תפקיד, ולא התגבשו כאוסף שגיאות מוצלחות שבמקרה שרד. אולי הפחד של המדע מפני אלוהים והעל-טבעי, שעלולים לשבש את תמונת העולם הנטורליסטית שהוא יוצר, מניע אותו לדבוק בגישה מכניסטית בכל מחיר, ולאור זאת אין פלא שקיים מתאם גבוה בין מדע לאתיאיזם (יעויין במאמרי "אלוקים, מדענים ושחקני כדורגל – המשחק המכור"). על כל פנים, זוהי דוגמא נוספת לאמונה מדעית שאינה מוכחת. נסתפק כרגע בדוגמאות אלה.

 

אז מה המסקנה מכל האמור? בסדר, הוכחנו שהמדע מבוסס על הנחות יסוד ואמונות שאינן ניתנות להוכחה. מה זה אומר? מה המשמעות של זה מבחינתנו?

ובכן, המטרה בחשיפת אותן אמונות מדעיות, לא היתה להביא לזלזול במדע, אלא להפך – להראות את חשיבותה של האמונה. בלי לקבל על עצמנו כמה אמונות יסודיות, בלי לסמוך על האינטואיציות שלנו – לא היה מתאפשר הפרויקט המדעי הגדול, שבזכותו הגיעה האנושות להישגים כל כך מדהימים. אילו היינו נוקטים בגישה פוזיטיביסטית קשוחה, שאינה מקבלת שום אמונה ללא הוכחות, הרי שהיינו נידונים לחיים של ספקנות נצחית בתוך שוכני מערות. הנכונות לסמוך על האמונה, בצירוף למחקר הביקורתי והיסודי, היא שהובילה אותנו עד הלום, לידע ולהתקדמות שצברנו.

וכיוון שכך, טוב יעשו אנשי המדע אם יהיו מודעים לחשיבותן של אמונות ואינטואיציות, ולא יזלזלו בהן, גם בתחומים שאינם מדעיים במובהק. הסיכון העומד בפני מדען, הוא להפוך למדעניסט – הגרסא הפנאטית וחסרת הסובלנות של המאמין המדעי. כמו כל פנאט, בטוח גם המדעניסט שרק האמונות והנחות היסוד שלו הן האמת המוחלטת, ושכל השאר הן שטויות והבלים. קצת יותר פתיחות לא תזיק בנושא זה. המדע אכן מהווה מערכת מוצלחת מאד של אמונות, אבל אין זה אומר שלא תיתכנה אחרות, בעיקר בנושאים שנמצאים בהגדרה מחוץ לתחום המדעי, כמו מטאפיזיקה, פילוסופיה, אתיקה, מיסטיקה וכדו'. מומלץ לקרוא את מאמרו של הפילוסוף פול פיירהבנד, "כיצד להגן על החברה מפני המדע", בו הוא מתאר את האופן בו תפיסות מדעיות הופכות לשלטון עריצות מדכא מחשבה, וטוען שחופש מחשבתי משוחרר מפרדיגמות נוקשות הוא הדרך היחידה להתקדמות (כולל מדעית).

אין זה אומר שכל האמונות שוות, ושכל רעיון מופרך שמישהו זורק לחלל האוויר הופך להיות מתחרה שווה ערך למדע. יש דרכים לשקול ולהכריע בין אמונות שונות, כפי שתיארתי במאמר "אמונה ואהבה – איך בוחרים אותן?". על כל פנים, חשוב לדעת שויכוחים בין המדע לבין תפיסות אחרות, אינם ויכוחים בין "השכל, ההיגיון וההוכחות" לבין "אמונה עיוורת", אלא בין מערכת אמונות אחת לבין אחרות. אפשר בהחלט להתווכח על מי מהן מוצלחת יותר, אבל בסופו של דבר, הכל עניין של אמונה. ומדען אמיתי – כמו כל מאמין אמיתי – אינו זה שמשוכנע בוודאות שהוא יודע את כל האמת, אלא זה שמחפש אותה מתוך פתיחות וענווה.

 

 





print
כניסה למערכת