מיסטריום

אין דבר שמאיים על האדם יותר מהמוות הפתאומי. עם מוות טבעי מזקנה קל יותר להתמודד: כולם יודעים שהוא עומד להגיע, כולל הזקן עצמו, ולעתים הוא אפילו מתקבל בברכה. המוות הפתאומי, לעומת זאת, מכה כרעם ביום בהיר, ויכול לפגוע במקום, בזמן ובאנשים הבלתי צפויים ביותר. רגע אחד רואים מישהו חי, מדבר, צוחק, מתכנן תוכניות לעתיד – ורגע אחרי זה הוא איננו, מותיר חלל ריק פעור וכואב בליבותיהם של מכריו.

הקושי שבהתמודדות עם המוות הפתאומי אינו קשור רק לכאב על היעדרו של אותו אדם, אלא לזעזוע המערער את תמונת עולמנו המסודרת. האדם מטבעו מחפש משמעות, ומנסה למצוא כזו במציאות בה הוא חי. משמעות פירושה שלחיי האדם יש ערך, שהם מהווים חלק ממשהו גדול יותר (יהא אשר יהא), שכל אדם הוא חשוב ויקר. כאשר אנשים נהרגים בפתאומיות, נוצרת תחושה של חוסר משמעות. פתאום נראה כאילו האדם אינו אלא עלה נידף ברוח, נסחף ללא מטרה, שיכול להירמס בן רגע ברגליו של יקום עיוור ואדיש. האנשים היקרים והאהובים ביותר, החכמים והמוכשרים ביותר, יכולים להפוך בן רגע לאפר ועפר בגלל סיבה סתמית כלשהי, כמו תאונה או אסון טבע. והזעקה הקיומית מתעוררת ועולה: האמנם אין משמעות לחיי האדם? האם אכן החיים והמוות אינם אלא מקרים סתמיים ללא כל תכלית מאחוריהם? האפשרות הזו נראית קשה מנשוא.

אבל מה אם האפשרות השניה היא הנכונה? מה אם המוות אינו אקראי כלל וכלל, אלא להפך – מתוכנן בקפידה ומהווה חלק מתוכנית גדולה כלשהי? האם ידיעה כזו תביא נחמה לאדם? התשובה לכך תלויה בטיבה של אותה תוכנית גדולה. אם תכליתה היא להביא בסופו של דבר תועלת לאנושות, למשל על ידי בניית הנשמות ועיצובן, או על ידי זה שהמוות אינו אלא מעבר למציאות אחרת בה מתבררים הדברים – אז מקבל המוות משמעות חיובית, שיכולה לנחם את האדם. הוא מבין שהוא אינו רואה את התמונה הרחבה, אבל מאמין שבסוף הכל מסתדר לטובה.

לעומת זאת, אם תכליתו של המוות אינה קשורה לתועלת של בני האדם עצמם, אלא למטרה אחרת כלשהי, אולי של ישות חיצונית וזרה – אזי אין בכך כל נחמה לאדם, אלא להפך. לא ברור מה יותר גרוע: מוות אקראי כתוצאה מגורל עיוור, או מוות מתוכנן בקפידה לשם מטרה זרה כלשהי, המתייחסת לאדם כאל לא יותר מגלגל שיניים או סוללה במכונה. כיום כמעט כולנו קאנטיאנים; אנו נוטים לראות באדם, בזכויותיו ובאושרו את התכלית הגבוהה ביותר, וסולדים מכל ניצול או פגיעה בהם לשם כל מטרה שהיא (אלא אם כן היא עצמה קשורה לאותם ערכים הומאניים). המחשבה על כך שמישהו עשוי לשחק בגורלם של בני אדם ולהמית אותם לשם מטרותיו, מזעזעת לא פחות מהמחשבה על חוסר המשמעות של היקום.

היוונים הקדמונים ראו במוות את גזירת הגורל הנקבע מראש ואינו נתון לשינוי. הטרגיות שבטרגדיות היווניות נובעת בעיקר מחוסר יכולתן של הדמויות לשנות את הגורל המר שנגזר להן. לא רק שמאמציהן לעשות זאת חסרי תוחלת, אלא שבסופו של דבר הם עצמם מביאים על הדמויות את הגורל ממנו ניסו לברוח. הגורל נתפס ככוח עליון שאף האלים כפופים לו, הפועל בשרירותיות וללא תכלית נתפסת. סוג של דטרמיניזם שהולם במידה רבה תפיסות מדעיות עכשוויות. המוות אמנם לא אקראי לגמרי, כי בתמונת עולם דטרמיניסטית אין מקום לאקראיות של ממש, אבל מצד שני הוא גם לא משמש תכלית מובנת ומנחמת כלשהי.

סיפור ברוח דומה מופיע גם במקורותינו. במסכת סוכה (נג, א) מסופר שיום אחד ראה שלמה את מלאך המוות כשהוא עצוב. לשאלתו השיב המלאך שהוא עצוב משום שעליו לקחת את אליחורף ואחיה בני שישא, סופריו של שלמה. כדי להגן עליהם הורה שלמה לשדים לקחת אותם למחוז לוז, בו אין שלטון למלאך המוות. למחרת ראה שלמה את מלאך המוות כשהוא שמח; הוא הסביר שנצטווה לקחת את אותם אנשים דווקא בלוז, והיה עצוב משום שלא ידע איך יגיעו לשם, ודווקא ניסיונו של שלמה להציל אותם אפשר לו למלא את שליחותו. אמר על כך שלמה: "רגליו של האדם הן ערבות לו, למקום שהוא מתבקש לשם הן מובילות אותו". הרי זה ממש מעין הטרגדיה היוונית. אולם קשה לומר שסיפור זה משקף במלואו את גישת היהדות בנושא, שכן התפיסה הרווחת היא ש"תשובה, תפילה וצדקה מעבירים את רוע הגזירה", וש"אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם, אל ימנע עצמו מן הרחמים". ה' הוא השולט בעולם, והוא אינו עיוור ואדיש כמו הגורל היווני, ולכן ניתן לפנות אליו בתפילה ולחזור בתשובה, וכך להינצל ממוות פתאומי ולשנות את שנגזר.

עם זאת, יש לזכור שמוות לעולם אינו אירוע מבודד. במאמר "תולדותיה של מכונת-האל" ראינו איך בנוי היקום כמין מערכת משוכללת, בה כל אירוע קטן המתרחש בנקודה כלשהי, משפיע באופן הכרחי על אירועים אחרים, כמו גלגל שיניים, והשפעתו הולכת ומצטברת באופן מדויק ביותר אך בלתי ניתן לניבוי אנושי. אם אכן קיימת תכלית לאותה מערכת, הרי שלפחות מקרי מוות מסוימים עשויים להיות הכרחיים לתפקודה המוצלח, ולא ניתן למנוע אותם בלי לשבש את מטרותיה של המערכת, שהיא גם זו שתזמנה אותם. אולי לא כל מקרי המוות הם כאלה; אולי המערכת משתמשת בתופעת המוות הכללית ופועלת על פי הסטטיסטיקה, בלי להזדקק דווקא למוות ספציפי של אדם מסוים. זו בעצם השאלה על רמת ההשגחה הפרטית לעומת חוקי הטבע הכלליים. אבל כאמור, בהחלט יתכן שלפחות אנשים מסוימים נמצאים בנקודות מפתח מרכזיות של המערכת, וגורלם עשוי להשפיע על כל התוכנית הגדולה. במקרה כזה לא ניתן יהיה למנוע את אותם מקרי מוות, ואם בכל זאת ייעשה הדבר, התוצאות עלולות להיות הרות גורל. אפשר למצוא רעיונות בכיוון זה בדברי חז"ל, כמו למשל לגבי מותם של מלכים ומנהיגים שלא ניתן היה לדחותו משום שהגיע זמנו של יורשם לעלות לשלטון, "ואין מלכות נוגעת בחברתה אפילו כמלוא נימה"; או לגבי הגזירה של עשרת הרוגי מלכות, ועוד.

כמה יצירות מעניינות עוסקות בנושא המוות, הגורל והניסיון לחמוק ממנו. אחת מהן היא הסרט יעד סופי (Final Destination) והמשכיו. הנושא החוזר בסרטים אלה הוא אנשים החווים חיזיון מקדים על אסון מתקרב, ומצליחים להתחמק ממנו, רק כדי לגלות שאת המוות אי אפשר לרמות. מכיוון שנגזר עליהם למות, המוות ישיג את שלו, וסדרת תאונות קטלניות מתחילה לרדוף אותם עד לחיסולם הסופי. בניגוד לסרטי אימה וסלאשר אחרים, כאן הרוצח המחסל את בני החבורה אינו פסיכופת אנושי, שד או מפלצת, אלא המוות עצמו (או מלאך המוות, אם תרצו), הפועל בדרכים מחוכמות כדי למלא את ייעודו ולתקן את החריגה שנוצרה. רעיון דומה, אבל הפעם מנקודת מבטו של המוות (ועוזריו), מופיע בספר תרועת מוות (Mort) של טרי פראצ'ט, כאשר עוזרו הצעיר והאנושי של מוות חס על חייה של נסיכה צעירה, רק כדי לגלות שיצר בכך השלכות המשפיעות על כל המציאות.

סרט נוסף הממחיש את אותו רעיון, ובצורה מוצלחת יותר לטעמי, הוא רעש לבן 2: האור (White Noise 2: The Light). גיבור הסרט, אייב, חיי חיים מאושרים עם אשתו ובנו, עד שהללו נרצחים בפתאומיות בידי גבר זר, שיורה בעצמו לאחר מכן. בעקבות אובדנם מנסה אייב להתאבד, אך מוחזר לחיים לאחר שחווה חוויית סף-מוות. הוא מגלה שהוא מסוגל לראות אלו אנשים עומדים למות בקרוב, לפי ההילה הזוהרת שסביבם, ומחליט להשתמש בכישרון החדש הזה כדי להציל את חייהם. אבל הסיפוק שהוא מרגיש מתחלף בתחושת אימה, כאשר הוא מגלה שיש מחיר נוראי לכל אדם שהוא מציל ממוות, ושהוא הנושא באחריות למחיר הזה. אי אפשר לגלות יותר בלי לספיילר את הסרט, אבל הוא בהחלט ממחיש היטב את משמעותו של כל מקרה מוות כחלק מתוכנית כללית ובלתי נתפסת, ואת ההשלכות שעשויות להיות להתערבות באותה תוכנית. למרות שהוא מוגדר כסרט אימה, הוא יותר מעורר מחשבה מאשר מפחיד, ולכן מומלץ גם למי שאינו חובב הז'אנר.

עוד סרט נפלא בנושא הוא הנבואה (Knowing – לא לבלבל עם סרט אחר בשם The Prophecy). ניקולס קייג' מגלם את דמותו של ג'ון, מרצה שאיבד את אמונתו לאחר מותה של אשתו בשריפה, שגרם לו לחוש שהיקום הוא מקום עיוור ואקראי. יום אחד מזדמן לידו דף נייר שנקבר לפני 50 שנה ועליו רצף ארוך של מספרים. לתדהמתו הרבה של ג'ון, מתברר שהם חוזים סדרת אסונות גדולים שהתרחשו במשך אותן שנים, כולל את מספר ההרוגים ונקודת הציון המדויקים של כל אסון. שלושת הרצפים האחרונים עדיין לא התממשו, וג'ון מנסה לפענח את משמעותם ולמנוע אותם. התגליות שהוא מגלה מחזירות לו את אמונתו ומוכיחות לו שהמוות אינו אירוע מקרי, אלא חלק מתוכנית גדולה שמקורה מעבר לעולם הזה. זהו אחד הסרטים האהובים עלי ביותר, בעיקר האופן המפתיע בו הוא מסתיים, אם כי לא כולם יאהבו את המסרים והסגנון שלו.

ספר שמוקדש כולו לנושא המוות הידוע מראש הוא זה הסוף שלך!, שהקדשתי לו מאמר נפרד. יש לציין שהסיפורים שם מתמקדים תמיד במוות האישי, בלי להתייחס להשלכות גלובליות ומערכתיות שלו. ואם כבר הזכרנו את מכונת-האל, הרי שבספר The God-Machine Chronicle מתואר תרחיש בו מוות בלתי מתוכנן של אדם אחד, גורם לשיבוש שכזה בתוכניתה של מכונת-האל, שהיא מתחילה להחזיר לתחייה מספר הולך וגדל של מתים בניסיון לתקן את התקלה. אחרי הכל צריך לזכור שהעולם הוא באמת מערכת מורכבת מאד, ואין לנו מושג אלו תנאים נחוצים כדי שהסדר הטבעי המוכר ימשיך להתקיים; כמו במחשבים או מכונות מורכבות דומות, לפעמים באג קטן יכול לגרום לשיבושים מוזרים בכל רחבי המערכת – ומי יודע מאיפה יכול להגיע הבאג הזה...

אז האם המוות הוא עניין אקראי ועיוור אך ניתן למניעה, או גורל שנקבע מראש ואין מנוס ממנו? ואם זה אכן גורל, מהי תכליתו ומהו מקומו של כל מוות במערכת הכללית של היקום? אולי לעולם לא נדע את התשובה לשאלות אלה, ואולי נדע אותה לאחר המוות. כאן בדיוק נכנסת האמונה, שיכולה לעודד את האדם בזמנים קשים, ולעזור לו להאמין שלסבל ולאובדן יש משמעות. אם לא נתמקד רק בעצמנו ובאובדן האישי שלנו, אלא נאמין שהכל הוא חלק מתמונה גדולה שפשוט איננו מסוגלים לראות, יקל עלינו להתמודד עם אירועים כאלה בלי להישבר.