ארבעה חודשים חלפו מאז פרסום האוסף הקודם, ואיתם הגיעו 100 סיפורי אימה קצרצרים חדשים, שאני שמח להציג לפניכם היום. בינתיים גם הדף הרשמי בפייסבוק צבר פופולריות, ועלה מ-1937 לייקים ל-3431, נכון לרגע זה. אני מקווה שמלאך ההשראה ימשיך לפקוד אותי כדי שאוכל לכתוב גם הלאה סיפורי אימה קצרצרים נוספים ומקוריים, בלי להפוך לנדוש וצפוי מדי...
לאוסף הראשון של סיפורי אימה קצרצרים
לאוסף השני של סיפורי אימה קצרצרים
1. הם עמדו מול המראה בחדר האמבטיה. הוא כיבה את האור.
"קדימה רוזי, תתחילי", הוא אמר.
היא נשמה עמוק, הביטה במראה ודיקלמה: "בלאדי מרי. בלאדי מרי. בלאדי מרי".
כלום לא קרה.
כעבור רגע, הוא צחק והדליק את האור. "נו, את רואה, סתם אמונה תפלה מטופשת. בואי רוזי, נצא מפה".
היא הסתובבה לעברו באיטיות.
"לא... קוראים... לי... רוזי...." לחשה.
2. "זו היתה החתונה הכי מטורפת שראיתי בחיי", הוא אמר. "החתן והכלה עמדו מתחת לחופה על שני כיסאות, הכריזו 'עד שהמוות יפריד בינינו!', וקפצו מהכיסאות".
"באמת קצת מוזר", אמרתי. "אבל הרבה אנשים קופצים לפעמים מכיסאות מרוב שמחה".
"לא כשחבלי תליה כרוכים סביב צוואריהם", הוא אמר.
3. ילדותי עברה עלי בצל הפחד מאבא.
להיות בשקט כל הזמן. לא להרעיש. לא להעיר את אבא. לא לעשות משהו שירגיז אותו.
כי כולנו ידענו, שאם מעירים אותו או מפריעים לו, הוא עלול לעשות דברים נוראיים.
הלוואי שאמא לא היתה קוברת אותו במרתף.
4. באותו ערב אחותי הקטנה ואני נשארנו לבד בבית.
"את רוצה שאקריא לך סיפור?", שאלתי, מוציא ספר מהמדף.
"לא את עמי ותמי!", היא קראה. "התמונה של המכשפה שם מפחידה אותי."
"על מה את מדברת?" אמרתי, מעלעל בספר. "אין פה שום תמונה של המכשפה. רק מסגרת ריקה".
"לא יכול להיות", היא אמרה. "תן לי לראות..."
ואז שמענו מהמטבח קול צעדים, ואת הצליל של דלת התנור נפתחת.
5. הוא ליווה אותה עד לפתח ביתה.
"תודה שהצלת אותי מהערפד", היא אמרה.
"את חייבת ללמוד להיזהר מערפדים", הוא אמר. "כמו שראית, הם יכולים בקלות לתעתע בך, לרכוש את אמונך, ולתקוף ברגע בלתי צפוי. לפחות בבית תהיי מוגנת – הם לא יכולים להיכנס בלי הזמנה. אבל... אולי נמשיך לדבר על זה בפנים? לא בטוח לעמוד פה".
"בודאי", היא אמרה. "היכנס".
6. "כמה הרוגים יש לנו?", שאלתי.
"קרוב ל-100", הוא ענה.
"וכמה לאויב?"
"בערך 2000".
לעזאזל, חשבתי, מרגיש את הדם אוזל מפניי.
עם עדיפות מספרית של 20 ל-1, הם יאכלו אותנו חיים.
7. אתה מתעורר, ומוצא את עצמך שרוע על מושב הנהג ברכב שלך, חבול ומדמם.
הרכב מרוסק על גזע עץ בצד הכביש, במקום נידח ולא מוכר.
ראשך כואב. איך לעזאזל הגעת הנה?
ואז אתה מבחין בפתק המונח על המושב לידך.
"תודה על הטרמפ", נאמר שם. "מצטער על הנזק שנגרם.
אנא תקן אותו בהקדם –
אני מתכוון להשתמש בגוף הזה עוד פעמים!"
8. אתה מתעורר, ומוצא את עצמך על במה מול קהל מריע.
זרקורים מסנוורים אותך, ומצלמות טלוויזיה מכוונות לעברך.
אדם בחליפה ועניבה צבעונית, שנראה כמו מנחה שעשועונים, רוכן לעברך בחיוך רחב.
"כמה חבל, אדוני!" הוא קורא. "גם הפעם לא ענית נכון על השאלה! אבל לא נורא – אנחנו ממשיכים לסיבוב הבא! על מה אתה רוצה להמר הפעם? עוד נותרו לך עין שמאל ורגל ימין!"
9. סיפור אימה רב שלבי:
היא התעוררה בבוקר אחרי החתונה.
הוא לא.
הרופאים קבעו שהוא מת כבר חצי שנה.
כעבור חודש, היא גילתה שהיא בהריון.
באולטרסאונד נקבע שהעובר מת. שום דופק, שום תנועה.
ואז היא הרגישה אותו מתחיל לכרסם.
10. "סליחה שהגעתי רק עכשיו", אמרתי. "מיהרתי אליך ברגע שקיבלתי את ההודעה שלך. אני מבין שאשתך חולה?"
"היא רק ישנה", הוא מלמל. "היא תקום עוד מעט."
"תן לי לראות אותה בכל זאת", אמרתי. ניגשתי אל המיטה. היא שכבה שם דוממת. קרה. בלי דופק. בלי נשימה.
"אני ממש מצטער לומר לך את זה..." אמרתי, "אבל אשתך לא ישנה. חוששני שהיא מתה".
"היא רק ישנה", הוא מלמל. "היא תקום עוד מעט".
"תראה, אני יודע שקשה לך לקבל את זה", אמרתי, מניח את ידי על כתפו. "אבל הבדיקה מראה באופן חד משמעי - "
"היא רק ישנה", הוא אמר, מביט בי במבט משונה. "היא תקום עוד מעט... והיא תהיה רעבה".
ואז שמעתי את השמיכה מרשרשת מאחורי.
11. בזמן האחרון אני שומע קולות בראש שלי.
הם קוראים בשמי, צועקים אליי, מתחננים שאעזור להם.
לפעמים אני רואה אותם בחלומות - המוני יצורים זעירים, נראים כמו קריקטורות שלי, חיים בעולם משונה שכאילו נלקח מדימויים תת-הכרתיים. הם סובלים ומתייסרים שם, ובחלומות, אני יכול להציל אותם.
אבל אני חייב לשים קץ לחלומות ולהזיות האלה. אסור לי להתחיל להאמין בהם. אני חייב לזכור שהכל רק בראש שלי.
היצורים האלה, "בני האדם", לא קיימים באמת.
רק אני, אלוהים, קיים.
12. "אני כבר 20 שנה קצין בגולני", הוא אמר. "ראיתי לא מעט קרבות ומראות קשים. אבל הרגע הזה, בו ראינו את החמאסניקים פורצים בצרחות מתוך המנהרות, עדיין רודף אותי בסיוטים."
"הם היו כל כך מפחידים?", שאלתי.
"לא הם", הוא אמר. "מה שיצא מהמנהרות בעקבותיהם".
13. שתים עשרה בלילה. את לבד בבית. לפתע נשמעות דפיקות על הדלת.
"מי שם?", את שואלת.
אין תשובה.
את פותחת את הדלת בזהירות ומציצה החוצה.
אין שם אף אחד.
את סוגרת את הדלת, מקפידה לנעול אותה, ונכנסת לחדר האמבטיה.
ואז נשמעות שוב דפיקות.
על דלת חדר האמבטיה.
14. "במשך שלושת הימים האחרונים, לפני שהמטופל הגיע למוסד שלנו", הוא אמר, "הוא התנהג בצורה היסטרית לגמרי. הסתובב במועדני לילה עד מאוחר, שילם לאנשים כדי שיישארו איתו, סירב להיות לבדו. הוא משוכנע שיש איזה שד שעוקב אחריו, ושאם הוא יישאר לבד אפילו לרגע, השד ייקח אותו לגיהנום".
"מעניין", אמרתי. "ואיפה הוא עכשיו? השארת אותו לבד?"
"לא, הוא היה משתולל", הוא אמר. "האח ברקוביץ' התנדב להישאר איתו ולהשגיח עליו".
"האח ברקוביץ'?", שאלתי בתמיהה. "הוא בדיוק התקשר אלי לפני חמש דקות - מהחופשה שלו בתאילנד..."
ואז הדהדה במסדרון צרחת אימה נוראה.
15. היינו חמישה ילדים.
הלכנו לשחק מחבואים בבית הישן והנטוש בקצה העיירה.
אני הייתי העומד.
ספרתי בקול עד עשר, והתחלתי לחפש.
זה היה בתאריך של היום,
בדיוק לפני 20 שנה.
עדיין לא מצאו אותם.
16. באותו ערב, כשתומר חזר הביתה, דניאל הקטן הביט בו, ומיד השמיע צרחת אימים ונצמד אלי בבהלה.
"מה קרה חמודי?", שאלתי אותו. "אתה מפחד מאבא?!"
"זה לא אבא!" הוא צרח. "זו מפלצת!"
למרות כל ניסיונות השכנוע שלנו, דניאל המשיך להיות מבועת. הוא סירב להתקרב לתומר, וצרח כל פעם שהוא ניסה לגשת עליו, טוען כל הזמן שזה לא אבא אלא מפלצת. זה היה כל כך מוזר, שכבר התחלתי לפחד.
רק אחרי שלושה ימים הוא נרגע וחזר להתנהג כרגיל.
אבל אני לא נרגעתי. אני מפוחדת עד אימה.
אני חושבת שזה כבר לא דניאל.
17. הרגע הזה שאתה חוזר הביתה,
פותח את מגירת הסכו"מ במטבח,
ומוצא שם את טבעת הנישואין של אשתך.
עם האצבע בתוכה.
18. ראית אותה באותו ערב במועדון.
מבטיכם נפגשו.
היא חייכה לעברך חיוך מסתורי,
ואז הוציאה לפתע לשון, וליקקה לך את הלחי.
ממרחק מטר וחצי.
19. אכלנו ארוחת ערב בביתינו החדש, כשלפתע היא הפסיקה והרימה את מבטה.
"מישהי נרצחה בבית הזה", היא אמרה. "הרוח שלה עדיין כאן... והיא רוצה נקמה...."
"מה?", שאלתי, מבולבל. "איך את יודעת את זה?"
"איך אני יודעת מה?", היא שאלה.
"מה שאמרת הרגע, שמישהי נרצחה בבית והרוח שלה רוצה נקמה..."
היא הביטה בי במבט משונה.
"לא אמרתי כלום", היא אמרה.
20. הערב הוא שוב רב עם אשתו.
זו לא היתה הפעם הראשונה, אבל הפעם היא הצליחה להרגיז אותו כל כך, שהוא הרגיש שהוא חייב לצאת לנסיעה קצרה בשביל להירגע.
רק אחרי חצי שעה של נהיגה הוא חש את כעסו מתקרר.
הוא יצא מהרכב, נשם את אוויר הלילה הצונן,
ושיחרר את רגליה מהשרשראות שכבלו אותן לפגוש האחורי.
21. אחרי יום עבודה מעייף, כל מה שהיא רצתה זה לשבת לבד בבית מול סרט אימה טוב.
היא הכינה לעצמה ספל קפה רותח, הדליקה את המסך, ניגשה לחדר, החליפה לנעלי בית, חזרה לסלון, התיישבה בכורסה, הושיטה את ידה לספל הקפה -
הוא היה ריק.
וקפוא.
22. השוטר בראון ממש לא אהב את המשימה הזו.
לשמור לבד בלילה על זירת רצח שבה גרזן מדמם וחמש גופות מרוטשות, אחת מהן חסרת ראש, זו חוויה מורטת עצבים. הוא קיווה שהרוצח כבר לא נמצא באזור.
כאשר שמע צעדים מאחוריו והסתובב במהירות, כבר היה מאוחר מדי.
בשניות האחרונות לחייו, הספיק מוחו המבועת לקלוט שני דברים:
שתקוותו התבדתה,
ושהם טעו לגבי הגופה חסרת הראש.
היא לא היתה אחד הקרבנות.
23. "אמא, מי מביא את התינוקות?", הוא שאל.
"החסידה, חמודי", היא ענתה.
"ומי שם לי מטבע מתחת הכרית אחרי שהשן שלי נפלה?"
"פיית השיניים".
"ומי שומר עלי בלילה כשאני ישן?"
"המלאך הטוב".
"אה". הוא אמר. "אז למה יש לו שיניים כאלה חדות?"
24. יום חמישי, 21:30 בערב. דפיקות על הדלת.
"הצילו, בבקשה!", נשמע קול מבוהל של נערה. "בבקשה תפתחו לי! רודפים אחריי!"
לא זזתי.
"בבקשה, אתם חייבים להציל אותי!", היא התחננה. "הם יגיעו לכאן בכל רגע!"
לא זזתי.
הקול הפך לצרחת אימה: "הם כאן! בבקשה תפתחו לי! הם תופסים אותי - "
הוא נקטע בגרגור חנוק.
כעבור רגע, חלחלה שלולית של דם מתחת לדלת.
לא זזתי.
אין לי מושג מה נמצא מאחורי הדלת,
אבל הוא עושה את אותה הצגה בדיוק כל יום חמישי ב-21:30.
25. מסיבת יום ההולדת של טרי היתה בשיאה, כששרון ניגשה אליה לפתע בפנים חיוורים.
"טרי", היא אמרה. "את זוכרת שהיינו אתמול בטיול הכיתתי?"
"בוודאי", אמרה טרי בתמיהה.
"ואת זוכרת שעמדת שם על הסלע והכרזת בקול: "כ-ו-ל-כ-ם מוזמנים למסיבת יום ההולדת שלי מחר""?
"ברור", אמרה טרי. "למה את שואלת את זה?"
"כי אני חושבת", אמרה שרון בקול רועד, "שלא היית צריכה להכריז את זה קרוב כל כך לבית הקברות."
26. היום היה היום הראשון שלי בתור מורה לכיתה א.
איזו כיתה מצוינת קיבלתי!
אמנם היו שניים-שלושה ילדים עם פרצוף חמוץ,
אבל כל השאר היו ממש מתוקים!
27. כל יום שישי בבוקר, הוא היה מניח זר פרחים ליד מיטתה.
היא היתה רואה אותם כשהיתה פוקחת את עיניה.
זה תמיד היה מחמם לה את הלב.
אבל הפעם, כשראתה את הזר, היא הרגישה קרח זורם בגופה.
היא זיהתה היטב את הזר הזה.
רק אתמול היא הניחה אותו על קברו.
28. ד"ר מוריס, הפתולוג של המכון, שהיה אחראי לנתיחות שלאחר המוות, נרצח אתמול בלילה.
מה שנעשה לגופתו היה... מזעזע. בקושי ניתן היה לזהות אותו.
אבל מטרידות לא פחות היו המילים בפתק, שהוצמד לחזהו באמצעות איזמל ניתוחים:
"עכשיו אתה מרגיש כמו שאנחנו הרגשנו".
29. היא נכנסה הביתה, חיוורת ונסערת.
"איך היה אצל המדיום?", שאלתי.
"הוא הוכיח לי", היא אמרה בקול רועד. "אף פעם לא האמנתי בנשמות, רוחות, חיים לאחר המוות, כל הדברים האלה. חשבתי שכל המדיומים שרלטנים והסיאנסים הם זיופים. אבל היום הוא הוכיח לי. הוא הראה לי שהכל אמיתי".
"באמת? איך הוא עשה את זה?" שאלתי.
היא התקרבה אלי והביטה בי במבט מוזר.
"הוא ירה לי בראש", אמרה.
30. אני לא נכנס יותר בחיים לשירותים ציבוריים", הוא אמר. "לא אחרי אותה הפעם שנכנסתי ומצאתי כתמי דם על האסלה".
"טוב, אתה יודע", אמרתי, "זה קורה לפעמים. אתה לא יודע מי ישב שם קודם..."
"אני כן יודע", הוא אמר. "חבר שלי. והוא לא יצא משם."
31. "שמעת על הזוועה בנורוויץ'?", הוא שאל. "המשטרה גילתה שתושבי הכפר הזה נהגו באופן קבוע לשחוט אדם כל ליל שבת, לבתר את גופתו ולהשליך אותה לבאר עתיקה. מתברר שהנוהג הזה נמשך כבר עשרות או מאות שנים, ואולי אפילו יותר!"
"מחריד!" אמרתי. "טוב שהזוועה הזו הגיעה לקיצה!"
"היא רק התחילה", הוא אמר. "כשהפסיקו להאכיל אותה..."
32. האחיות טרנר הגיעו אלי לטיפול.
שתי ילדות שטענו שהן רואות ושומעות רוחות רפאים המדברות איתן.
בעקבות טיפול כימי ותראפי שנתתי להן, מצבן השתפר. הן הפסיקו לראות ולשמוע את הרוחות.
אבל לא ציפיתי להשלכות שיהיו לכך.
עכשיו הן כועסות עלי, רודפות אחרי ומאיימות לנקום בי.
ואני לא מתכוון לילדות.
33. "מר איצקוביץ'", אמרתי. "עדי ראיה טוענים שראו אותך הורג בגרזן את חברתך תמר, קוצץ אותה לחלקים קטנים, ולאחר מכן קובר כל אחד מהם במקום אחר ברחבי העיר. מה יש לך לומר להגנתך?"
איצקוביץ' רטן. "חוץ מעדי הראיה האלה, יש לכם עוד הוכחה? מצאתם בכלל את חלקי גופתה של תמר?"
"למעשה לא", אמרתי. "חיפשנו במקומות שהעדים תיארו, אבל כל הבורות שם היו ריקים."
"לעזאזל", הוא אמר, חיוור. "קיוויתי שאחרי 12 הפעמים הקודמות, בפעם הזו היא לא תחזור".
34. היא התעוררה, הביטה בתינוק שלידה והרימה אותו בזרועותיה.
איזה עיניים כחולות מדהימות יש לו, חשבה.
הוא כל כך מתוק, כל כך מקסים.
הוא הדבר הכי יקר לי בעולם. יותר מהחיים שלי.
אעשה הכל למענו.
איפשהו בירכתי תודעתה, ניסה קול קטן לצרוח בחרדה, להזכיר לה שהיא חיה לבד ומעולם לא היה לה שום תינוק -
ודעך מיד.
35. על השלט מעל השולחן היה כתוב: "תרום להקלת סבלם של החולים!"
הוא עמד והתלבט באיזו קופה לשים את הכסף. עיוורים? חולי C.F? נכי תאונות? ילדים עם תסמונת דאון?
לבסוף הוא החליט. הוא הכניס את הכסף לקופה עליה נכתב "חולי סרטן", וצעד משם בסיפוק.
הוא קיווה שתרומתו אכן תועיל לרפואתו של חולה כלשהו.
הוא רק תהה מאין הגיע לפתע הכאב העמום בבטנו.
36. הם ישבו ליד השולחן הערוך לאור הנרות, אוחזים ידיים, מביטים האחד בעיני השניה.
"אני אוהב אותך", הוא אמר.
"גם אני אוהבת אותך", היא אמרה.
בפמוטים שעל השולחן, נר אחד דעך וכבה.
הנר השני התחיל להבהב.
זה היה הנר האחרון שלהם.
ושניהם שמעו את הדברים שבחושך, מחוץ למעגל האור, ממתינים ברעב לרגע בו יכבה.
37. נכנסתי לחדר הילדים, ומחזה מטריד נגלה לעיניי.
הילד ישב על המיטה, סכין מטבח גדולה בידו, וסביבו היו פזורות כל הבובות, מבובות פרוה ועד ברביות, כשהן מבותרות לאברים. ראשים וגפיים מבד ופלסטיק התגלגלו בכל רחבי החדר.
"למה עשית את זה?!" קראתי.
הוא הביט בי במבט נוקשה.
"הן יודעות טוב מאד מה הן עשו", אמר.
38. הוא מזג יין לכוסה. היא לגמה ממנה.
"מהרגע הראשון שראיתי אותך, התאהבתי בך", הוא אמר. "אבל היתה בעיה קטנה, סוד שלא יכולתי לספר לך עליו, שהפריע ליחסים בינינו. הלילה, הבעיה הזו באה לסיומה. עכשיו אני יכול לגלות לך סוף סוף את האמת, ונוכל לממש את אהבתנו ולהיות יחד!"
"ומה הסוד הגדול הזה?", שאלה בחיוך, תוך כדי שהיא מבחינה לפתע שליין יש טעם מוזר.
הוא חייך לעברה בחזרה חיוך רחב.
"אני נקרופיל", אמר.
39. הוא הביט בבני משפחתו ובכל החברים שהקיפו אותו, מחייכים.
"תודה רבה שבאתם כולכם למסיבת יום ההולדת שלי!", אמר. "אבל כתבתי בהזמנות שזה אמור להיות נשף מסכות. למה אף אחד מכם לא חובש מסכה?"
החיוכים על פניהם התרחבו.
"אנחנו כן", הם אמרו.
40. "איכס! מה את עושה?", שאלה סיגל.
טלי צחקה. "זו תוכנה שמצאתי באינטרנט לפני כמה דקות. קוראים לה 'עשה אותי יפה'. מעלים תמונה של מי שרוצים, ואפשר 'לשפץ' לו את הפרצוף – יש פה סכינים, מסמרים, פטיש, מסור, צבת, מבער... הנה תראי מה עשיתי לפרצוף של אלירן הזבל..."
"גועל נפש. את חולה!", אמרה סיגל. "תסגרי את הדבר הדוחה הזה!"
"כבר סיימתי", גיחכה טלי, ולחצה על מקש ה"סיום".
התמונה שעל המסך התעוררה לחיים.
"עשית אותי יפה מאד", היא אמרה. "עכשיו תורי".
41. "משעמם לי, אבא", היא אמרה. "אני הילדה היחידה פה. כל הזמן אני לבד. הילדים שהבאת קודם לשחק איתי כבר הסתלקו. אולי תביא לי עוד חברים?"
"בסדר, חמודה שלי", הוא אמר. "ראיתי קודם כמה ילדים בגן השעשועים הסמוך. אנסה לשלוח אותם אליך".
"תודה אבא", היא אמרה. "אני מחכה פה".
"להתראות יקירה", הוא אמר. כשהוא ממשש את הסכין שבכיסו, פנה ויצא מבית הקברות.
42. הוא שכב במיטתו בחדרו במלון, מתקשה להירדם.
הוא שמע את הסיפורים על ישות מפלצתית הרודפת את החדר הזה, על אורחים שנעלמו בן לילה בלי להותיר זכר פרט לכמה עצמות מעוכלות; אבל הוא סרק היטב את החדר, את הארונות ופתחי האוורור ואפילו מתחת למיטה, ולא מצא שום סימן למפלצת כלשהי. ליתר ביטחון סימן בגיר מעגל הגנה סביב החדר, ומיקם קמעות שמירה בדלת ובחלונות. אף ישות על טבעית לא תוכל לחדור פנימה.
בתחושת ביטחון, הוא עצם את עיניו, והניח לגופו העייף לשקוע במיטה הישנה, הרכה והנוחה.
כעבור רבע שעה, היא השמיעה גיהוק שבע.
43. הם ישבו על המרפסת לאור השמש השוקעת והתבוננו בפרפרים המתעופפים ברוח הקרירה.
"שמעת?", הוא אמר. "אמרו בחדשות שהופיע בארץ מין חדש של פרפר לילה שנקרא עש השטן. הוא זוחל לתוך האוזן של אנשים ישנים ומתחפר להם במוח, מכרסם אותו מבפנים ומטיל בתוכו את הביצים שלו; וכל הזמן הזה הוא מפריש חומר שגורם לקרבנותיו לחלום חלומות נעימים ולא להרגיש דבר."
"נשמע מחריד", היא אמרה. "מזל שאנחנו עכשיו בחופשה בהוואי".
44. "את יודעת", הוא אמר, "סבא-רבה-רבה-רבה שלי, לפני דורות רבים, היה הרוזן קלאוס פון ריכטהופן. האגדות המשפחתיות מספרות שהוא היה ערפד, שהוא ניזון מדם נשים צעירות, וכך שמר על נעוריו ועל שלטונו במשך מאות שנים".
"נו באמת", היא גיחכה. "ואף אחד מסביבו לא שם לב שהוא לא מזדקן?"
"לא", הוא אמר. "כי כל פעם הוא היה מתחזה לצאצא מרוחק של עצמו".
45. נכנסתי לחדר ומצאתי אותו רכון מעל ספר ישן.
"מה אתה קורא?", שאלתי.
הוא הרים את עיניו מהספר ומצמץ.
"המדריך לזימון כוחות האופל", אמר. "וואו, איך שהזמן רץ! הייתי כל כך שקוע בספר, שלא שמתי לב שכבר החשיך בחוץ. מה השעה עכשיו?"
"שתיים בצהריים", אמרתי.
46. הם התעוררו במיטה.
"הצלחנו! זכינו בהתערבות!", הוא הכריז. "העברנו לילה שלם בחדר המקולל שבבית הנטוש, ולא קרה לנו כלום! ואת נתת להם להפחיד אותך עם הסיפורים על אורחים שנמצאו בתור גופות מצומקות, או שהשתגעו ואכלו אחד את השני... עכשיו כל מה שנשאר לנו זה לקבל את הכסף ו..."
"יקירי", היא אמרה, "לאן נעלמה הדלת?"
47. זו היתה הפעם הראשונה שהיא היתה השמרטפית שלו.
"תבדקי שאף אחד לא מסתתר בארון", הוא ביקש בעיניים פעורות.
היא פתחה את הארון. "אין פה אף אחד", אמרה בחיוך.
"ומאחורי הוילון?"
"גם שום דבר".
"ומתחת המיטה?"
היא התכופפה. "אין פה שום... השם ישמור!!!" צרחה לפתע. "מה זה???"
הוא צחקק. "זו היתה השמרטפית הקודמת".
48. ברגע האחרון הוא הצליח להציל את הנערה מלהקת הזאבים שרדפה אחריה.
כל הלילה הם התבצרו בבקתה, רואים לאור הירח המלא את הזאבים המייללים מנסים לפרוץ פנימה.
הוא לא הבין למה הזאבים רודפים אחריה ככה. הוא חשש שהם יקרעו אותם לגזרים.
אבל כשגופתו נמצאה למחרת בבוקר בבקתה הריקה,
הסימן היחיד שהיה עליה היו שני פצעי נשיכה זעירים בצוואר.
49. היא עמדה מול הכביש הסואן, חסרת אונים.
המכוניות השועטות, הפנסים והצפירות הטילו עליה פחד.
היא ידעה במעורפל שההורים שלה נמצאים מעבר לכביש, שהיא צריכה להגיע אליהם.
איש גבוה בחליפה שחורה התקרב אליה.
"סליחה", היא אמרה, "תוכל לעזור לי לעבור לצד השני?"
האיש חייך לעברה.
"בודאי", הוא אמר. "זה התפקיד שלי, לעזור לאנשים לעבור לצד השני. בואי."
50. התווכחנו האם כדאי להיכנס לבית הנטוש.
אני טענתי שעלולים להיות בתוכו אנשים מסוכנים או חיות פרא.
היא טענה שבטח אין שם אף אחד.
בסופו של דבר היא נכנסה פנימה, והתברר שצדקה.
הבית היה ריק. לא היה בו שום דבר.
ולכן זה היה כל כך מחריד כשהיא נקרעה לגזרים ונטרפה בעודה בחיים לנגד עיניי.
51. נכנסתי לחדר. הוא ישב שם חיוור מול המחשב.
"תשמע משהו", הוא אמר. "מצאתי עכשיו באינטרנט רשימה של חללי צה"ל, כשליד כל אחד מופיע תאריך המוות שלו. רובם שמות שלא שמעתי עליהם, אבל יש שם גם כמה חברים טובים שלי!"
"ולא ידעת שהם נהרגו?", שאלתי.
"אתה לא מבין", הוא אמר. "הם בחיים. כל התאריכים ברשימה הם בשנה הבאה."
52. לפעמים בויכוחים אומרים דברים שאחר כך מצטערים עליהם.
כשהיא צרחה: "אני לא רוצה לראות אתכם ולשמוע ממכם יותר בחיים!" -
היא אמנם התכוונה לכך באותו רגע,
אבל התחרטה על זה במשך שנים רבות אחר כך,
אפילו שמטפלת מיוחדת לימדה אותה לתקשר בעזרת מישוש.
53. על מסך המחשב שלי מופיעות כל הזמן הודעות על אנשים לא מוכרים שעוקבים אחרי, ונשים שחורות מוזרות שמבקשות בשפה עילגת ליצור איתי קשר.
חברים אמרו לי שזה קורה הרבה בפייסבוק.
אבל אין לי פייסבוק, והמחשב שלי בכלל לא מחובר לאינטרנט. או לחשמל.
54. זו היתה הפעם הראשונה שלה והיא היתה עצבנית ולחוצה.
צעדים התקרבו לחדר. היא חיפשה בבהילות מסתור, ומחוסר ברירה נשכבה מתחת למיטה. ממקום מחבואה היא ראתה זוג רגליים קרבות לעברה. כשליבה הולם בפראות, כל שיכלה לעשות הוא להתפלל שהוא לא יתכופף ויראה אותה. אם היא תתגלה עכשיו זה יהיה הסוף.
הרגליים נעלמו, והיא שמעה אותו עולה על המיטה מעליה. כעבור זמן שנראה כנצח היא שמעה את נשימותיו הקצובות. רק אז, כשהיתה בטוחה שנרדם, העזה לצאת מתחת למיטה.
היא הביטה בו וחייכה, מעבירה לשון על שיניה החדות וחושפת את טפריה המעוקלים.
סוף סוף הגיע הזמן לאכול.
55. היא שכבה במיטתה, מקשיבה לסערה המשתוללת בחוץ.
היא שנאה לילות כאלה. הם גרמו לה להרגיש כאילו היא שוב ילדה קטנה, מסתתרת מתחת לשמיכה מפני המפלצות ורוחות הרפאים שדמיינה שאורבות לה בין הצללים.
הבזק ברק ורעם מהדהד הקפיצו אותה. כועסת על פחדנותה, היא ירדה מהמיטה, והחליטה ללכת למטבח להכין לעצמה משהו חם לשתות.
אבל למה הידית של הדלת נראית פתאום גבוהה כל כך?
56. הוא לא ידע כמה זמן עבר מאז שנפל לבאר הישנה.
דקות, שעות, אולי ימים.
גרונו ניחר כבר מרוב צרחות. הוא התייאש מכך שמישהו ישמע אותו.
רק שאלה אחת המשיכה לנקר בראשו:
מתי כבר יפגע בקרקעית.
57. "בבקשה ממך, תני לי את האבטיח הזה", ביקשה הקבצנית הזקנה. "הוא נראה כל כך עסיסי ומתוק. כבר מזמן לא אכלתי אבטיח כזה..."
בדרך כלל היא היתה מתעלמת מקבצנים, אבל הפעם משום מה היא מצאה את עצמה מהנהנת בהסכמה, ומוסרת את האבטיח לידי הזקנה. כשהמשיכה בדרכה, היא תהתה מה היה בקבצנית הזו שגרם לה הפעם לחרוג ממנהגה.
רק כשהגיעה למעון עם העגלה הריקה, היא קלטה שזה בעצם לא היה בכלל אבטיח.
58. הוא דיווח בקשר בעודו מתקדם בתוך הבית השרוף.
"רוב העשן כבר התפזר, אבל עדיין קשה לנשום כאן. סימני חריכה נראים בכל מקום. על הקירות והרצפה מצוירים כל מיני סמלים מיסטיים, וחפצים משונים מפוזרים מסביב. מי גר בבית הזה?
"אני יורד למרתף. נראה שכאן פרצה השריפה. אני רואה שלוש גופות שוכבות על הרצפה. רק רגע – אחד מהם עדיין בחיים! הוא זז! הי, אתה שומע אותי? בוא, תן לי יד, אני אעזור לך לצאת מהכוכב המחומש הזה – "
59. הוא דקלם את מילות הקסם. הבזק אור הופיע, ולפתע היא עמדה שם – מדהימה ביופיה ומחייכת אליו חיוך קורן.
"את נערת חלומותיי", הוא לחש, המום. "חלמתי עליך כל לילה השבוע, ועכשיו דקלמתי את המילים שלימדת אותי בחלום – והנה את כאן במציאות!"
"כן", היא אמרה. "באתי אליך להגשים את כל חלומותיך. את כולם".
השוטרים שהוזעקו למקום בעקבות צרחות האימה הממושכות התקשו לזהות את מה שנותר ממנו.
60. "רציתי להודות לך שוב על הביקור אתמול, דוקטור", היא אמרה. "עם כל הדברים שראיתי ושמעתי בבית, הייתי בטוחה שיישות על טבעית רודפת אותי. חשבתי כבר לעזוב את הבית. אבל אחרי שהסברת לי איך לכל התופעות האלה יש הסבר טבעי, אני מרגישה הרבה יותר רגועה".
"אני דווקא לא רגוע", אמרתי. "מעולם לא ביקרתי אצלך בבית".
61. הספר שהיא קראה נקרא "המסע לגיהנום".
הוא הכיל תיאורי זוועה של עינויים חולניים, שהיו כל כך מחרידים שהיא התחילה לסבול מסיוטים כל לילה.
למרות זאת, היא מצאה את עצמה מרותקת לספר, לא מסוגלת להפסיק;
בין היתר משום שלשתיים מהדמויות בו קראו יפעת ותמר -
כמו שמותיהן של שתי חברותיה שנעלמו לאחרונה, אחרי שקראו גם הן בספר.
62. "הצלחת להגיע בזמן לזירת הפיגוע?", היא שאלה.
הוא הנהן. "מיהרתי לשם ברגע ששמעתי עליו. המבנה קרס כמעט לגמרי. עבור רוב הנפגעים זה כבר היה מאוחר מדי, אבל הצלחתי לחלץ משם ארבעה: שתי נשים, ילד, ואת המחבל שביצע את הפיגוע".
"אתה רציני?!" היא קראה. "חילצת את המחבל?"
הוא חייך, והוציא מתרמילו ארבע צנצנות זכוכית קטנות. בתוך כל אחת מהן התערבל ענן ערפל קטן, וזעקות קלושות הדהדו בתוכן.
"אז כמה את נותנת לי תמורתם?", שאל.
63. אמרו לה שלא כדאי לה לקנות גלידה מהליצן ההוא.
בחום הזה, הגלידה תימס ממש מהר והיא לא תספיק לאכול אותה.
אבל היא קנתה את הגלידה בכל זאת.
היא בקושי הספיקה לאכול חצי מהגלידה לפני שהיא נמסה והפכה לשלולית גדולה על הרצפה.
כל מה שנשאר ממנה היו הבגדים.
64. היא הניחה את השפופרת.
"אמא שלי התקשרה עכשיו", היא אמרה. "היא אמרה שהיא מגיעה לביקור הערב ושלא נצא לשום מקום".
"באמת?", הוא אמר. "אז אני מציע שנסתלק מכאן בהקדם".
"סליחה?", היא אמרה בכעס. "יש לך משהו נגד אמא שלי?"
"לא", הוא אמר. "אבל הטלפון הזה לא מחובר".
65. אומרים שהבית הזה מקולל.
במהלך השנים, נעלמו כמה מדייריו, ביניהם נשים וילדים, בלי להשאיר עקבות.
הם לא נמצאו למרות החיפושים המדוקדקים ביותר שנעשו בבית.
אולי יש להיעלמויות האלה הסבר טבעי;
אבל אחרי כל השנים האלה היה אפשר לצפות, שאם לא מוצאים אותם,
לפחות שיפסיקו לשמוע אותם צורחים לעזרה.
66. יוסי נעלם זמן קצר אחרי סיום הלימודים.
בסרט הוידיאו שהכנו לסוף השמינית, רואים אותו כל הזמן עומד ברקע כשהוא נראה מבוהל, מצביע לעבר המצלמה ומנסה לומר משהו, אבל לא שומעים מה הוא אומר.
מה שמוזר הוא, שהוא זה שצילם את הסרט.
67. "תגידי, אביגיל, זה נכון מה ששמעתי?", היא שאלה. "יש לך חבר כבר חודש והוא גר אצלך בבית?"
אביגיל הנהנה.
"וזה נכון מה שאומרים עליו, שהוא נורא קנאי ומכסח את הצורה לכל גבר שרק מנסה לדבר איתך? ושפעם הוא כמעט הרג שני אנשים שניסו לשדוד אותך?".
אביגיל הנהנה שוב.
"אני לא מאמינה! אני החברה הכי טובה שלך, ולא סיפרת לי עליו כלום! אין לי אפילו מושג איך קוראים לו, איך הוא נראה, מה הוא עושה..."
דמעות עלו לפתע בעיניה של אביגיל.
"גם לי לא...", לחשה.
68. "אבא", היא אמרה. "ראיתי היום בגן השעשועים אשה מתנדנדת. היא עשתה לי פרצופים משונים. למה היא התנדנדה שם, אבא?"
"לפעמים גם לאנשים מבוגרים מתחשק להתנדנד בנדנדות", אמרתי.
"אבל היא לא היתה בנדנדה, אבא", היא אמרה. "היא התנדנדה על חבל".
69. "אני זוכרת את הלילה הנורא הזה, כשהייתי ילדה", היא אמרה בשקט. "התעוררתי מסיוט והרגשתי כאילו משהו מאיים עלי. התחלתי לצרוח לאבא ואמא, והם באו וניסו להרגיע אותי. 'אל תדאגי רוני חמודה, אין כאן ממה לפחד', הם אמרו. הם הדליקו את האור והראו לי שהכל כשורה. אבל אני לא נרגעתי והמשכתי לצרוח בלי הפסקה".
"למה?", שאלתי.
"כי לא קוראים לי רוני", היא אמרה.
70. היא הופתעה כשהבוס קרא לה לחדרו אחרי סיום העבודה.
"תגידי", הוא אמר. "עברת פעם תקיפה? הטרדה? התעללות? אולי בילדותך?"
"לא, ממש לא", היא ענתה.
"יש מישהו שמציק לך? פוגע בך? מאיים עלייך? מישהו שעושה לך בעיות בחיים?"
"לא, אף אחד", היא אמרה.
"את בטוחה? אני רוצה את טובתך. אני יכול לעזור לך. רק תני לי שם אחד של מישהו כזה ואני..."
"אבל באמת, אדוני, אין אף אחד כזה", היא אמרה. "למה אתה שואל אותי את זה? אף אחד לא פגע בי, ואין לי שום אויב..."
"כמה חבל", הוא נהם. "נתתי לך הזדמנות. אני תמיד מעדיף להשביע את רעבוני באיזו חלאה, במקום בחפים מפשע."
71. "כבר שלושה שבועות שאני לא ישן", הוא לחש בקול צרוד. "אני שוכב במיטה לילות שלמים, מתהפך מצד לצד, ולא מצליח להירדם. זה לא נורמאלי. אני מתחיל לראות ולשמוע דברים מוזרים. החלומות מתערבבים אצלי עם המציאות. אני מרגיש שאני הולך ומשתגע. מה יהיה איתי?"
"אל תדאג, אהובי", היא אמרה. "אני בטוחה שהכל יהיה בסדר. אני פה לצדך ולא אעזוב אותך".
"כמה טוב שפגשתי אותך, אִינְסוֹמְנִיָה יקירתי", אמר. "מה הייתי עושה בלעדייך?"
72. היא ניצלה את ההזדמנות שהשכן ממול לא היה בבית, והתגנבה לביתו דרך החלון. על השולחן בסלון היא מצאה את מה שחיפשה: אלבום תמונות ישן ועב כרס. היא התיישבה בכורסה והחלה להפוך את הדפים.
"לא ייאמן", חשבה לעצמה בזעם. "הפריק הזה מצלם אותי כבר שנים בלי ידיעתי, מאז שהייתי ילדה!"
ככל שהפכה עוד דפים, כך הרגישה יותר ויותר מוזר.
הנה תמונות שלה מהגן – ומבית הספר – ומהתיכון –
והנה תמונה שלה מתגנבת לדירה שלו דרך החלון –
ותמונה שלה יושבת בכורסה שלו ומסתכלת באלבום, בעוד יד מושטת לעברה מאחור - - -
73. אני לא מצליח להירגע מהסיאנס של אתמול.
ניסינו לגרום לרוח לענות על שאלות, אבל הכוס רק זזה על רצף מספרים: 0303286931210199012112014.
זה היה נראה כמו רצף חסר משמעות, עד שקלטתי ש-030328693 זה מספר תעודת הזהות שלי, ו-12.10.1990 זה תאריך הלידה שלי.
74. שנים רבות חיפשתי את קברו של גוסטאב לונץ, הנזיר המטורף מהמאה ה-16, שעסק בכישוף שחור ובפולחן השטן.
אתמול סוף סוף מצאתי אותו.
שברתי את הקיר ונכנסתי למקום שאף אדם חי לא דרך בו במשך מאות שנים.
מה שמצאתי בפנים זעזע אותי לחלוטין.
לא ארון הקבורה, כלי הפולחן המחרידים או עצמותיהם של הקרבנות,
אלא היומן האישי שלי, שנעלם מחדרי לפני חודשיים.
75. "נהיה ממש קר פתאום", היא אמרה, נשימתה יוצרת ענן מול פיה. "אתה מרגיש? הטמפרטורות בחדר צנחו בבת אחת. זה לא טבעי..."
"זו רק רוח פרצים", הוא אמר. "זה טבעי לגמרי בבית ישן כזה. כדאי שתפעילי את תנור החימום. הוא נמצא ממש לידך. נו, קדימה, למה אתה עומדת ככה קפואה?"
76. "המומחים סיימו את הבדיקה", הוא אמר. "כל הסימנים מראים שהנער נטרף בידי חיה גדולה, כנראה דב. אבל תהרוג אותי אם יש לי מושג איך יכולה חיה כזו להיכנס פתאום לבית פרטי באמצע העיר. החיות היחידות שמצאנו שם בחדר היו בובות פרווה..."
"באמת מוזר", אמרתי. "איך אמרת שקראו לנער הזה?"
"כריסטופר רובין", הוא אמר.
77. היא בחנה את עצמה במראה בשביעות רצון.
"הוא כל כך יפה!" היא קראה. "וגם כל כך נוח! הוא גורם לי להיראות ולהרגיש כזו צעירה ויפה, שאני כבר משתוקקת ללכת למסיבות איתו! אני אלבש אותו ברשותך; את יכולה ללבוש במקומו את הישן שלי – אמנם הוא בלוי ומקומט אחרי כל השנים האלה, אבל אני בטוחה שתסתדרי איתו, נכון?"
הזקנה הבלה והמקומטת שישבה בכסא גלגלים לא יכלה אלא לגנוח בחוסר אונים, כשהיא יצאה מהחדר וסגרה אחריה את הדלת.
78. הוא לא ישכח את אותה מסיבת סילבסטר,
שהגיע אליה באיחור, קרוב לחצות;
כבר מבחוץ שמע אותם סופרים לאחור: "10, 9, 8, 7..."
וכשנכנס לחדר, ראה את כל החבר'ה עומדים שם מחייכים,
כשכל אחד מהם אוחז כוס בירה בידו האחת,
ובידו השנייה מצמיד לעצמו אקדח לראש.
79. ווינסטון פרץ את הדלת בבעיטה ונכנס לחדר באקדח שלוף. מרווין עמד שם, נשען על מעקה המרפסת ומעשן באדישות.
"אתה!", נהם ווינסטון. "מאז שהגעת כולם התחילו להתנהג מוזר! פתאום התחילו כל האירועים האלימים, ושלושה אנשים התאבדו רק בשבוע שעבר, אחרי שהיו בקשר אתך! אני דורש שתסביר לי מיד מה עשית להם! מה אמרת להם?"
מרווין כיבה את הסיגריה בעצלתיים והשליך אותה מעבר למעקה.
"קפוץ לי", אמר.
80. "את מעשנת, שרון?", שאלה ליאת.
"לא, תודה, ממש לא", ענתה שותפתה לדירה.
"ומפריע לך אם מישהו מעשן לידך?"
"האמת היא שכן. לא סובלת ריח של סיגריות".
ליאת החווירה לפתע.
"מה קרה?", שאלה שרון. "פתאום את רוצה לעשן?"
"לא", היא ענתה, "אבל מצאתי הבוקר שלושה בדלי סיגריות ליד המיטה שלי".
81. "עשיתי טעות איומה", הוא התייפח. "שמעתי את הצרחות שלהם, וראיתי את כל העינויים המחרידים שהם עוברים, שלא יכולתי שלא לרחם עליהם... הייתי חייב לשחרר אותם..."
"על מה אתה מדבר?", שאלתי.
"הייתי צריך לדעת שהעינויים פגעו בשפיות דעתם", הוא ייבב, "ושעוד לפני זה הם היו הרשעים הגדולים ביותר עלי אדמות... ועכשיו בגללי הם חופשיים בעולם! אוי ואבוי לנו!"
"אני לא מבין", אמרתי. "עזרת לפושעים לברוח מבית הסוהר? בכמה פושעים מדובר?"
"מיליארדים! מיליארדי רוצחים, אנסים, וסאדיסטים מטורפים יצאו לחופשי!", הוא צעק.
"יצאת מדעתך?", קראתי. "איפה היו כלואים מיליארדי פושעים?!"
"בגיהינום...." הוא לחש.
82. "אבא!", הוא צרח. "יש נחש בסלון שלנו! ראיתי אותו נכנס דרך הארובה! הוא ארוך ושחור ועבה, והוא הזדחל לעברי!"
"נו באמת בני", אמר האב. "די לדמיין נחשים בכל מקום. אתה זוכר איך פעם ראית את צינור ההשקיה וחשבת שזה נחש שבא לתפוס אותך?"
"אבל אבא! באמת ראיתי אותו! בוא בעצמך ותראה!"
האב ניגש לסלון כשבנו צמוד אליו. הוא הביט לעבר פתח הארובה.
"אלוהים אדירים", הוא אמר, חיוור. "זה לא נחש".
"אז מה זה, אבא? צינור מתנועע?"
"לא", הוא ענה. "זו לשון".
83. היא ישבה לידו בזמן שנהג.
"הי, ראית אותה?", היא קראה לפתע. "את האשה עם השמלה השחורה?"
"לא שמתי לב", הוא אמר.
"חלמתי עליה הלילה!", היא אמרה בהתרגשות. "בחלום היא הביטה בי במבט עצוב, וניסתה לומר לי משהו, אבל לא שמעתי מה זה היה. ועכשיו ראיתי אותה פתאום, ליד הכביש!"
"גם לי היה חלום מוזר הלילה", הוא אמר. "חלמתי שקורה לנו תאונת דר-"
84. הוא לא ישכח את הלילה הנורא ההוא.
את הרגע בו שמע אותה צורחת לעזרה, מיהר לחדר השינה, וראה את הדמות במסכה מזנקת לחדר דרך החלון.
את הרגע בו ראה את הגרזן המונף משסף את גופה, ושמע את זעקתה הנואשת.
ואת הרגע הנורא מכל,
בו ראה ברגים, חוטי חשמל וגלגלי שיניים נשפכים מתוך הפצע.
85. התעוררתי עם כאב ראש והרגשה מוזרה.
בחנתי בזהירות את כל אברי גופי. הכל נראה רגיל.
נכנסתי לחדר האמבטיה והבטתי בפניי בראי. הם נראו רגילים לגמרי.
דפיקות נשמעו על הדלת. "הכל בסדר אצלך?", היא שאלה.
"כן, הכל בסדר גמור", אמרתי. גם הקול שלי נשמע רגיל.
מצוין, חשבתי לעצמי.
לא פשוט להשתלט בצורה חלקה כזו על גוף אנושי.
86. "אתה מכיר את הסיפור על טורף הנשמות?", הוא שאל. "אם עומדים בדיוק בחצות הלילה מול מראה בחדר חשוך, ואומרים שלוש פעמים: "טורף הנשמות, בוא ואכול את נשמתי!" – טורף הנשמות מגיע ואוכל לך את הנשמה, ואתה הופך ליצור מחריד כמוהו, שניזון מנשמות. אתה מעז לנסות?"
"ל...לא תודה", אמרתי.
"למה לא? אתה פוחד?", הוא שאל בלגלוג.
"לא. אני פשוט לא מאמין בשטויות האלה".
"גם אני לא האמנתי", הוא אמר, "עד שניסיתי את זה אתמול בלילה".
87. הוא מעולם לא פחד כל כך כמו באותו הלילה,
כששכב בחושך, ללא יכולת לזוז,
והרגיש אצבעות ממששות את בטנו, מלטפות את חזהו, מדגדגות את גרונו,
מבפנים.
89. כשההרוג הראשון מת מפגיעת בלוק בראשו, היו שאמרו שזו תאונה.
אבל אז טכנאי מקררים נדקר למוות באמצעות מברג,
ושני פועלי בניין נרצחו במהלומות פטיש.
סדרת רציחות בסכין באה בעקבותיהם.
השיא הגיע בטבח בבית המלאכה, בו נשחטו עשרה אנשים בגרזנים ובמסור חשמלי.
בשלב הזה כבר ברור לכולם שזו מלחמה טוטאלית. חייבים להשמיד את האויב לפני שישמיד אותנו.
מוות לכלים!
90. "היה לי סיוט נורא", הוא ייבב. "חלמתי שאני שוכב על שולחן ניתוחים, ודמויות גבוהות עם חלוקים ומסיכות מנתחים עומדות מעלי. הן חתכו אותי לחתיכות עם כל מיני מכשירים חדים, ואני שכבתי משותק ולא יכולתי לזוז ואפילו לא לצרוח..."
"זה רק חלום", אמרתי. "כנראה אתה לחוץ מהביקור אצל הרופא, ולכן חלמת את זה".
"אני יודע שזה היה רק חלום", הוא אמר. "אני אומר את זה לעצמי כל הזמן. אבל אתה חייב לעזור לי!"
"לעזור לך במה?" שאלתי.
"לנקות את כל הדם מהמצעים ומהקירות", הוא אמר.
91. הסערה המוזרה נמשכה כבר שלושה ימים. כולם הרגישו שיש בה משהו מבשר רעות.
הספקנים ניסו לטעון שהאורות והקולות למעלה הם רק ברקים ורעמים,
אבל גם הם השתתקו כשברחובות התחילו ליפול אנשים מתים.
עם כנפיים.
92. ההסעה הגיעה לתחנה מוקדם באותו בוקר.
רק ילדה אחת עלתה עליה.
"חכה גם לחברות שלי, הן עוד לא הגיעו", היא אמרה.
"אין לי זמן", אמר הנהג. "אני לוקח רק את מי שנמצא".
שלוש דקות אחר כך, הגיעו הילדות האחרות לתחנה.
שתי דקות לאחר מכן, ההסעה האמיתית הגיעה.
93. בזזזזזזזזזז...
הזמזום של הזבוב הזה משגע אותי.
אני לא מצליח להיפטר ממנו.
זה נמשך כך כבר שעות, בלי הפסקה.
הצליל הזה קודח לי במוח.
אני מרגיש שאני מאבד את שפיותי.
די! אני לא יכול לסבול את זה יותר!
זו היתה כזו טעות להרוג אותו...
94. כשעברנו ליד המפעל הנטוש, שמענו אשה צורחת לעזרה:
"הצילו! הצילו! רוצחים אותי! שמישהו יעזור לי, בבקשה!"
פרצנו פנימה ורצנו לעבר מקור הקול מהר ככל שיכולנו.
אבל כשהגענו לשם, גילינו שאיחרנו את המועד.
בעשר שנים.
95. הוא העיר אותה באחת בלילה. משהו בו נראה משונה.
"בא לי שווארמה", הוא אמר בקול רם. "בואי נלך למסעדה".
"עכשיו באחת בלילה בא לך שווארמה?", היא קראה. "אתה השתגעת?"
"אני רוצה שווארמה. עכשיו". הוא אמר. "ואת באה איתי".
מתעלם ממחאותיה, הוא אחז בזרועה, גרר אותה אל מחוץ לדירה ונעל את הדלת.
"אתה לא נורמלי!", היא צרחה. "מה פתאום אתה רוצה ללכת למסעדה בשעה כזו?"
"אני לא", הוא אמר בשקט. "אבל היה מישהו מתחת למיטה שלך".
96. המשטרה מבקשת את עזרת הציבור בחיפוש אחר נערה לא מזוהה, שנקלטה אתמול במצלמות האבטחה של המוזיאון ההיסטורי, כשהיא יוצאת ממנו קצת אחרי 12 בלילה.
גובהה כ-1.65 מ', שערה ארוך ושחור ועורה כהה.
המשטרה מעוניינת לחקור אותה לגבי מותו של שומר הלילה של המוזיאון בנסיבות לא ברורות,
והיעלמותה של מומיה מצרית עתיקה בת 4000 שנה, שהובאה למוזיאון לפני שבוע.
97. היא לא הפסיקה לברוח ממנו. נעה ממקום למקום. תמיד בדרכים. ישנה רק באוהל סיירים.
אבל כשהתעוררה באותו לילה, הביטה סביבה וראתה את החדר בו היא נמצאת, היא ידעה בוודאות מחרידה שהכל היה לשווא.
חמש שנים עברו מאז ברחה מהבית.
עכשיו הוא השיג אותה.
98. הוא צרח באותו לילה.
האחיות באו והזריקו לו משככי כאבים. הן אמרו שהן יודעות שהוא סובל, ושהן ישתדלו להקל עליו כמה שיותר. הכאב, הן אמרו, ייפסק בקרוב.
חמימות נעימה ומרדימה התפשטה בגופו.
הוא הרגיש רק דגדוג קל כשהן התחילו שוב לאכול.
99. אני זוכר את ההלוויה.
הגשם המטפטף. המצבות מסביב. כל האנשים עם המטריות. הנשים המתייפחות. ארון המתים הסגור מורד אל הקבר. הכומר חמור הסבר בגלימות השחורות עומד לידו. לא הבנתי מה הוא עושה בהלוויה יהודית.
לפחות, אני מקווה שזה היה כומר.
100. אתה מתעורר בהרגשה מוזרה. לא רואה כלום. לא שומע כלום. לא יכול לדבר.
אתה מתרומם מהמיטה, ומיד מאבד את שיווי המשקל ונופל.
ידיך ממששות משהו שמונח על הרצפה. משהו עגול, בערך בגודל כדורגל.
רק כשאתה מרגיש את השיער שעליו, אתה מבין.
לעוד סיפורי אימה קצרצרים